"יצירתיות וחדשניות מסתמכים על מורשת עשירה של ידע קודם", הכריזו אנשי Creative Commons בשלהי 2002, כשבישרו על הקמת הארגון. "אנו עומדים על כתפיהם של ענקים - סוקרים, משתמשים ומשנים את רעיונותיהם ועבודותיהם של עמיתינו וקודמינו".
"מטרתנו", הסבירה מולי ואן-הולינג, המנהלת בפועל, "היא לא רק להגדיל את כמות מקורות המידע המקוונים, אלא גם לאפשר גישה קלה ומשתלמת יותר אליהם".
הכוונות הטובות מתבטאות, בין היתר, באתר "מארב". התכנים שאתם קוראים בו מוגנים על-ידי רשיון Creative Commons, שמתיר לכם להעתיק, להפיץ, להציג ולבצע אותם, או ליצור יצירות המתבססות עליהם. וזה, חייבים להודות, כבר ממש מפתה.
***
רשיון ה-Creative Commons הוא חוזה להגנה על זכויות יוצרים שמותאם במיוחד להפצה באמצעים דיגיטליים - ברשת האינטרנט, למשל. מי שירצה להשתמש בתוכן שהרשיון הזה מגן עליו, מתחייב
[1] לתת קרדיט ליוצרים;
[2] לא להשתמש בתוכן למטרות מסחריות;
[3] להפיץ תחת רשיון מסוג זה כל יצירה שייצור בעצמו בהתבסס על התכנים המוגנים.
ייחודו של הרשיון הוא על צד ה"Commons" שלו, כלומר, היותו שיתופי מטבעו, ועל העובדה שהוא מסתמך על צרכני התוכן לא פחות מאשר על יוצריו. הרשיון הוא מיזם משותף של כמה אנשי מקצוע ואקדמיה המתמחים בקניין הרוחני, ובראשם לורנס לסיג, פרופסור למשפטים באוניברסיטת סטנפורד ואחד האנשים הפעילים ביותר בנושא שינוי תפישת חוקי זכויות היוצרים.
לסיג ואחרים מאמינים שמערכת היחסים ההדדית החדשה הזו בין יוצרי התוכן לצרכניו תוביל ליצירת מודלים כלכליים-חברתיים מוסריים יותר ונוקשים פחות, שישפיעו בסופו של דבר על כל תחומי החיים -תחילה על תחומי התרבות, הבידור והאמנות, וברבות הימים אפילו על תחומי המדע, הרפואה והחינוך. הנוסח הישראלי של הרשיון, אגב, נמצא כעת בהכנה.
***
לסיג טוען שחוקי זכויות היוצרים המקוריים ["כל הזכויות שמורות"; לסיג מתייחס לחוק האמריקאי, הדומה בתחום זה לחוק הישראלי] נוקשים מדי, ואינם מתאימים למציאות החדשה - מציאות הכוללת, למשל, תוכנות שיתוף קבצים המאפשרות למשתמשים בהן לטעון יצירות מוזיקליות למחשביהם. השימוש הזה בתוכנות הביא את חברות התקליטים הגדולות, כידוע, לרגל אחר גולשים ולאיים עליהם בתביעה משפטית. בין הגולשים הללו היתה בריאנה לה-הרה, תלמידה בת 12 מניו-יורק, בת למשפחה חד-הורית, שאמה נבעתה והסכימה לשלם 2,000 דולר כדי להימנע מהליכים משפטיים. בהודעה לעיתונות מסרה הילדה הסוררת ש"אני מצטערת על מה שעשיתי. אני אוהבת מוזיקה ולא רוצה לפגוע באמנים שאני אוהבת". אנחת רווחה נשמעה במסדרונות תעשיית הבידור.
בעיה נפוצה אחרת בתחום זכויות היוצרים היא גניבה של "נכסים רוחניים" - כאשר יוצר לוקח יצירה מוכנה כלשהי ומבסס עליה את עבודתו בלי לבקש רשות או לשלם עבור הזכות לעשות זאת.
כך היה במקרה של DJ Danger Mouse, שהשתמש בסמפולים מתוך "האלבום השחור" של Jay-Z ומתוך "האלבום הלבן" של הביטלס, ויצר את "האלבום האפור". לאחר שהפיץ את האלבום במהדורה מוגבלת של 3,000 עותקים קיבל העכבר מכתב מאיים מחברת EMI, בעלת הזכויות על הקלטות להקת הביטלס, שדרשה ממנו לגנוז את היצירה [אגב, EMI מעולם לא אישרה למוזיקאים אחרים שפנו אליה להשתמש בסמפולים מהקלטות הלהקה]. פעילי אינטרנט דוגמת אנשי ארגון "Stay Free!" התגייסו למען ה"אלבום האפור", וכיום ניתן להוריד בחינם את היצירה כולה, למורת רוחו של התאגיד המחזיק בזכויות.
אף שהיוצרים לא בהכרח מתנגדים לשימושים שונים ביצירות שלהם [Jay-Z, למשל, אפילו הוציא גרסאות אקפלה לשירי "האלבום השחור" כששמע שמישהו רוצה למקסס אותם] רובם פשוט לא טרחו להגדיר את הכללים שיאפשרו שימוש כזה. וכשלא מגדירים אחרת, על היצירה חל באופן אוטומטי החוק המגביל - חוק, אומר פרופסור לסיג, שמחמיר במידה אבסורדית בכל הנוגע לשימוש בחומר מוגן ברשת האינטרנט.
***
מובן שהיוצרים יכולים לנקוט גם דרך אחרת, קיצונית לא פחות מהסתמכות על חוקי הגנת היוצרים: להגדיר את יצירתם כרשות הכלל [Public Domain, כלומר, "אין זכויות שמורות"]. כך הם מאפשרים לאחרים לעשות שימוש חופשי ביצירה, אך גם חושפים אותה לניצול מצד גורמים מסחריים, וכן עשויים (ויש האומרים שזה חמור אף יותר) לא לקבל קרדיט עליה.
הדרך השלישית היא זו של אנשי ה-Creative Commons: "חלק מהזכויות שמורות". דרך זו מאפשרת ליוצר להגדיר את תנאי השימוש וההפצה של החומר. הרשיון קובע שהיצירה ניתנת להפצה ולשימוש חופשיים, אך מותיר בידי היוצר את הבחירה אם להתיר שימוש מסחרי בה, אם לאפשר ליוצרים אחרים לבסס עליה את יצירותיהם שלהם, ואפילו אם לחייב אותם להפיץ את היצירות הללו באופן זהה לאופן שבו הפיץ הוא עצמו את היצירה המקורית. כל מה שצריך לעשות הוא לבחור את התנאים השונים מתוך תפריט, לשלוח את הטופס - ולקבל חזרה חוזה המוודא שהיצירה מוגנת על-פי התנאים שהוגדרו.
מוזיקאים, למשל, יכולים לקבל גם רשיון מיוחד המגדיר את אופן הפצת היצירות בתוכנות שיתוף קבצים, וגם רשיון סמפול המתיר ליוצרים אחרים שימוש בדגימות קול מתוך היצירה שלהם. רשיונות הסמפול האלה החלו כפרויקט של המוזיקאי ג'ילברטו ג'יל, שהוא גם שר התרבות של ברזיל, שהפיץ את שיריו תחת הרשיון המיוחד הזה ב-4 ביוני, עם השקת הגרסה הברזילאית של הרשיון, כדי שמוזיקאים אחרים יוכלו לדגום את השירים, ליצור מוזיקה חדשה - ולהפיץ אותה תחת רשיון סימפול זהה [מה-4 ביוני הוחלף רשמית שמו של הרשיון, והוא נקרא כעת Recombo].
***
מדובר, אם כן, בהגדרה מחדש של זכויות היוצרים. היוצרים מקבלים כלים משפטיים המעניקים להם שליטה על הדרך שבה הם מפיצים את עבודותיהם. הרשיון לא רק מגדיר מחדש זכויות יוצרים - הוא גם מעצים את היוצרים עצמם.
מוזיקאי עצמאי יכול, למשל, לשבץ את רשיון ה-Creative Commons בקבצי המוזיקה שהוא יוצר (הסברים טכניים מפורטים אפשר לקבל באתר), וליהנות מיעילות ההפצה של תוכנות שיתוף הקבצים ושל רשת האינטרנט בכלל. אם חברה מסחרית כלשהי תרצה לעשות שימוש במוזיקה שלו, היא תהיה מחויבת על-פי חוק לנהוג לפי כללי רשיון השימוש - והמשמעת המשפטית של חברות מסחריות, כידוע, גבוהה מזו של אנשים פרטיים
היוצרים יכולים גם לשתול באתרי האינטרנט שלהם קוד שמנועי חיפוש שונים יכולים לקרוא, ועל-ידי כך לסייע לאנשים המחפשים תוכן חופשי באינטרנט - למשל, סטודנטים לקולנוע המחפשים מוזיקה עבור הסרטים שלהם - למצוא אותו ביתר קלות.
אחד הסיפורים הבולטים על שיטת ה-Creative Commons הוא סיפורו של אלן וילהן - מוזיקאי בן 30, שסיים להקליט את התקליט הראשון שלו לפני כשנה ומפיץ את המוזיקה שלו באמצעות הלייבל האינטרנטי magnatude.com, המשתמש במודל ה-Creative Commons. מתכנת מחשבים מאלבמה הוריד שני שירים של וילהן בחינם מאתר האינטרנט שלו, ולאחר מכן שילם 450 דולר כדי לשלב אותם במשחק מחשב שעבד עליו. סטודיו לעיצוב מסן-פרנסיסקו שילם 370 דולר כדי לכלול את אחד משיריו של וילהן במצגת פלאש שבנה עבור לקוח. בתוספת תרומות של כמה מהגולשים הפרטיים שהורידו את השירים, כבר הרוויח וילהן למעלה מאלף דולר מיצירתו, וכל זאת בלי לצאת מביתו שבפילאקובו, עיירה קטנה בסלובקיה.
בקרוב אצלכם.
אנימציות פלאש מעולות על ההיסטוריה והרעיון של CC. כדאי!
