שוטף ומתמלא / אקדמי

על הכלכלה החזותית של האסון: אטרופוס נלחמת בגורלה

לוחמה פסיכולוגית, תכניות מציאות, תצלומים מאבו-גרייב וקורס עשה זאת בעצמך לחוקרי עצירים. על עבודתה של קוקו פוסקו

בעידן הגלובלי העכשווי מקבלת המדיה החזותית תפקיד דומיננטי בתעבורת מידע. דימויים מצולמים הופכים נגישים יותר, ועם ההשתכללות הטכנולוגית מקבל העולם ניראות: ככל שהדימוי מציג אירוע "רחוק" יותר, סבל חזק יותר וחזיון נדיר יותר, כך גדל ערכו. התרבות המערבית יצרה קירבה פריבילגית בין הראייה לבין מושג האמת. הדימוי המצולם מופיע בפנינו כמנהרת זמן שקופה, כשטח אש נטרלי וכספק מידע אמיתי על תנאי קיום שאין אנו חווים ישירות. 
Operation Atropos , עבודת הוידאו של האמנית והתיאורטיקנית קוקו פוסקו, מעלה שאלות על הקשרים שבין גלובליזציה, טכנולוגיות חזותיות, גזע, מיניות ומגדר. איזו כלכלה מכוננת את המרחב החזותי המוכר לנו? כיצד מעורבת המדיה החזותית בהבניית אסונות בעידן הגלובלי? מהם האפקטים של המעורבות הזאת? מה תפקידה בתיווך מצבי חירום וסבל מיותר?             
את הרעיון לוידאו Operation Atropos, המתעד את השתתפותה בקורס ללימוד שיטות חקירה צבאיות, גיבשה פוסקו כשהכינה מיצג העוסק בפרשת כלא אבו-גרייב. פרשת אבו-גרייב פרצה לתודעה הציבורית באפריל 2004 כשהופיעו בתקשורת תצלומים של שוטרים צבאיים וסוכני מודיעין אמריקאיים, וביניהם נשים, המבצעים מעשי סדום, התעללות ועינויים באסירים עיראקים. בעקבות אירועי אבו-גרייב ביקשה פוסקו להבין כיצד הותרו שיטות-חקירה צבאיות המשלבות עינויים ואלימות מינית, כיצד הופיעו סוכנים שהפעילו והצדיקו אותן בו זמנית ומה פשרו של ההיפוך בתפקידן המסורתי של נשים כקורבנות. במהלך איסוף חומרים אינטרנטים נתקלה פוסקו באתר של "צוות דלתא" – חברה פרטית מפילדלפיה המפעילה מרכז הדרכה לחקירת אסירי מלחמה. החברה מציעה לציבור קורס בתשלום המדמה מצב מלחמה ומועבר על ידי קבוצת חוקרי מודיעין בדימוס של הצבא האמריקאי, כאלה המוצגים כמומחים ל"לכידה פסיכולוגית". פוסקו ניגשת לקורס יחד עם שש נשים נוספות וצלם וידאו אחד.  
הוידאו הופך לפרפורמנס של מה שאבקש לכנות "הכלכלה החזותית של האסון". במאה העשרים ואחת אימפריה היא דמוקרטיה לבנה והיפר-קפיטליסטית, שהמדיה החזותית היא זירה לכינון ריבונותה הגלובלית, ועניינה הראשי הוא, כפי שטען ג'ורג'יו אגמבן, הכוח לניהול החיים והמוות. במסגרת יחסים כאלה בין חוק לכוח הפקרת-החיים היא הנחה מובלעת ואסון הוא מדיניות מתוכננת. יחסי הכוח והחליפין המכוננים את אותו מרחב חזותי גלובלי נשענים על אופני הפצת האידיאולוגיה בעידן המודרני: אם גי דבור הצביע על כלכלת חזיונות וסחורות, גודאר על הקשר בין טכנולוגיה, בידור והיסטוריה איקונוגרפית של סבל ואסון, ומרקס ולוקאץ' על ראיפיקציה – פוסקו מתארת ומפעילה מניפולציות ואפקטים המזינים את הכלכלה החזותית של האסון, אך גם מתערבת בהופעתם כשהיא מסיתה, בתורה, את תשומת ליבו של הצופה, ומסמנת אסון שעקבותיו נמחקות בהתמדה.
עקבות אירועי אבו-גרייב מסתמנים בשניות הראשונות של הוידאו, כשמופיע תצלום של מסדרון עזוב בבית-הכלא. מייד לאחר מכן, המסך מוצף בסימנים של סובייקטיביות נשית שאפקט חזק של חופש  –  בחירה, תנועה ושיפוט  –  מלווה אותם. תוך דקות ספורות מתהפכת הסיטואציה ומוכפפת למערך חוקים חדש.

פרט מתוך הסרט

אחד האפקטים החזקים ביותר שעולים מצפייה ב  Operation Atroposהוא הארוטיזציה של יחסי הכוח המגדריים. הסרט מבליט דימויים מסורתיים של היררכיה מגדרית בהקשר מיני. ככל שהסיטואציה מתרחקת מהקשר של זמן ומקום, ונבלעת בשבילי היער, כך מתקרבת המצלמה אל הדמויות ומתמקדת בכינונה של מלודרמה. האירועים מטופלים תוך פנייה אל רגשותיו של הצופה והצבתו כנמען להיגדים בוטים של מצב-חירום, עם המעבר מהסיטואציה הנורמטיבית שהסתמנה בתחילת הסרט לחזיון האלים של מהלך הקורס. התנאים הכלכליים והפוליטיים בתוכם מופיע הקורס כסחורה המוצעת לציבור מיטשטשים, ובמקומם מופיע מרחב פסיכולוגי אפקטיבי, רווי אלימות מגדרית, גזעית ומינית.      
פוסקו מצביעה על האופן בו ההבניה החזותית של ייצוגי האסון רוויה בקודים ובמבנים עלילתיים המוכרים לקהל יורו-אמריקאי מעולם הבידור – הקולנוע והטלוויזיה. במקום להכיר את נסיבות האסון שברקע – המלחמה בעיראק – פוסקו נותנת לנו הצצה לסיפור מעגלי וקתרטי המבוסס על מערך דיכוטומי פשוט, והיונק מקו הרצף המקשר בין תכנית ריאליטי מלודרמטית לסרט אימה פורנוגרפי. בדומה למבנה תכנית הריאלטי, בה מוותרים המשתתפים על מרכיבים במעמדם הסובייקטיבי לזמן קצוב, כך מובנה מצב-החירום בסרטה של פוסקו כהפרעה זמנית בסדר הדמוקרטי הטוב. בתוכנית הריאלטי המלודרמטית של פוסקו מככבים שני שחקנים בולטים בכלכלה החזותית של האסון וההפקרה: הברדס השחור והסרבל הכתום.  הופעתם עם תחילת הקורס והיעלמותם בסופו מסמנת את התפניות בעלילה: השגרה החזותית מעורערת (היגדים מתריעים על מצב-חירום) מופרת (היגדים מציגים מצב-חירום) אך מושבת על כנה: (היגדים מבטלים את מצב-החירום) "סוף טוב".
השימוש במוסכמות עולם הבידור מקבל תפנית אירונית, כשלמסקנת סצנת הסיום של הסרט, המובנית בהתרת הקונפליקט כסגירה נרטיבית, מתגנבת נימה פרודית. היפוך התפקידים הפשוט אינו מתיר לחלוטין את הקונפליקט: יחסי-הכוח מאוזנים במישור תכני (עם המהפך בתפקידים) ומעורערים במישור מבני (המהפך מיוצג בזמן מסך מועט, במגוון דימויים דל, ובאפקטיביות מזערית). האיכות הגורלית-הכרחית של ייצוגי ההיררכיה-המגדרית מוכתמת בעקבות חילופי התפקידים. התוצאה: הקונפליקט נפתר בהדגשת מושג חופש-הבחירה: הקורבן חופשייה לבחור בגורלה. כך שבתשובה לשאלה – מהו השינוי שחל בתפקידן של נשים בעידן הלוחמה הגלובלית, עונה פוסקו: לא רק שנשים נותרו מוכפפות לאותו הגיון ריבוני; הן הופכות סוכנות פעילות שלו.

פרט מתוך הסרט

פוסקו מתארת את השימוש הציני של הממשל האמריקאי באידיאולוגיה של הפמיניזם הליברלי במקביל להופעת התצלומים מאבו-גרייב. הייצוג החזותי הרווח של היררכיה מגדרית במיניות מקבל לבוש צבאי, ומגויס למשטר-ראייה אותו כינתה חוה ברונפלד-שטיין "מליטריזם ארוטי": תיעול אנרגיות ליבידנליות למטרות צבאיות-לאומיות. ההומניזציה של הפשעים טופחה דרך עיתונאות רכה ש"חשפה" שערוריית מין נוסח מוניקה לוינסקי; אישה שהכתימה את ערכי הדמוקרטיה כשחרגה מתפקידה המגדרי. למרות מיקומן הפיזי ב"שטח האויב" הוצגו החיילות כמי שנותרו כבולות אל גזרת "העורף" ואל טבען המסורתי. האירוע פורש כמעידה אנושית ממהלכיו של מאבק דמוקרטי נאור, המקדם נשים למרות מעידתן. פוסקו כותבת: "התחלתי להבין שמגדר הפך כלי מפתח לפרשנות האירועים ולהסחת דעת הקהל ממעשי ההתעללות על ידי יצירת סימפטיה ציבורית לחיילות שנענשו. המדיה הפופולרית חיבקה אותן והתייחסה אליהן כאל קורבנות של הנסיבות. באמצעות העיסוק העודף בלינדי אינגלנד, ברקע שלה, בעוני שלה, ביחסיה עם צ'ארלס גראנר ובילדם המשותף, הותק הדיון מן האסירים עצמם, שהיו קורבנות ממשיים של עינויים" [...] "רוב התצלומים מאבו-גרייב, ביניהם תצלומי אונס של חיילים באסירים, הוסתרו מעיני הציבור מחשש לגל תגובות שליליות. בתצלומים שזכו לתפוצה רחבה נראו נשים שהביטו הישר למצלמה. שאלתי את עצמי האם הצגת תצלומי נשים לבנות, צעירות ותמימות למראה, שירתה את הממשל בהצגת האירוע כמקרה חריג. הן לא נראו מקצועניות." [...] "טוקבקיסטים כתבו שהם היו רוצים שחיילות יטרידו אותם מינית. לא יכולתי להפסיק לתהות האם הבריחה לפנטזיות סדומזוכיסטיות מוססה את הכשירות האתית להכרה באפקטים של אלימות מינית כשיטת חקירה צבאית. [...] "אז הגיע הגילוי שהפנטגון התיר שיטות חקירה המערבות אלימות מינית. כשהופיעו דיווחים על חוקרות שהתעללו מינית באסירים מגוואנטאנמו הבנתי שהשימוש בהצגת נשים שמפעילות אלימות מינית היה חלק מתכנית. בעוד שנסיונות הרציונליזציה של הממשלה התעוותו יותר ויותר, תהיתי לגבי האופן שבו מעודדים אותנו להבין את המקרה, ואת משמעות התפקיד הראשי שניתן לנשים במהלכו".
Operation Atropos מאזכר את המיתוס על שלושת המוירות, אלות הגורל היוניות הקובעות את מנת-גורלו של כל חי: קלוטו טווה את חוט החיים, לקסיס קובעת את אורכו ואטרופוס בוחרת בצורת המוות. בעידן הלוחמה הגלובלית, אטרופוס היא אזרחית שמעמדה מוחלש או אלה שכוחה טורפד כאשר חופש-הבחירה ניתן לה ונשלל בו-זמנית. בדינימיקה פוליטית גלובלית המתעלת טכנולוגיות חזותיות לכינון משטרי ראייה ולעירפול הספירה האתית, שההכרעה על צורת-המוות היא ערכאה מובהקת שלה, תוצריה של מדיניות צבאית הכוללת עינויים כשיטת חקירה נגזרים ונתונים מראש. החוק מבטיח את הופעתה של בת הלוויה המוכחשת שלו: אלימות. כאזרחית וכפליטה גם יחד, אטרופוס נלחמת בגורלה.                 

קוקו פוסקו, אמנית, תיאורטיקנית ואוצרת ממוצא קובני הפועלת בניו-יורק, מציגה בגלריה המדרשה - דיזינגוף 34, ת"א (עד 17.7.08)
אוצרים: דורון רבינא, סיון שטאנג וחוה ברונפלד-שטיין