שוטף ומתמלא / ביקורות

"המתאבדות למתאבדים"

"האהבה באוויר". אוצרת: תמי כץ-פרימן

"האהבה באוויר" היא כותרת התערוכה החדשה שאצרה תמי כץ-פרימן בזמן-אמנות. האוויר הוא המיכל הגדול של האהבה, שנמצאת במחוות הגוף, בחפצים, במבטים, באנרגיות שזורמות, מסתחררות ומתערסלות, במלים הפרטיות ובשיח הציבורי. "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה?", שאל ריימונד קארבר בעקבות רבים-רבים אחרים.
ההשתברות הקבועה של הרגש הגולמי אל המלים גילפה חטיבות והצברים קבועים של מלים וצירופים המשמשים את דוברי השפה בבואם להביע ולתקשר את האהבה. על כן הדיבור על האהבה והכתיבה עליה נושאים עמם מניה וביה גם את אופני הדיבור הקודמים. הספירה האינטלקטואלית עוטפת כל דיבור על אהבה, כל ייצוג של אהבה. הפער שנפער בין התחושה הפרטית לאופני הייצוג המכוסים פטינה עבה מעלה את שאלת עצם היתכנותו של רגש אותנטי ועז זה בעולם הנוכחי, המתווך לאין-סוף. את מי אנחנו אוהבים ומדוע? את מי אמרו לנו לאהוב? האם אנחנו חוסמים את עצמנו מלהרגיש אהבה? מתי? למה? העבודות שבתערוכה פועלות בו-זמנית בשני המישורים: הן מנביעות תשובות שונות לשאלות הללו, ומייצרות מתוך עצמן שורה של שאלות חדשות, כמו היו פרפטום-מובילה שהוכנסה לתוכו התיבה "אהבה".

ענת בצר, שטיח כלה מתוך המיצב sister within a brainstorming,1994

הכלה לבשה שחורים

"אני אוהב אותך" כותב חורט יורם קופרמינץ בשבלונות של אותיות, כמו השבלונה של המלים. החזרה הרפיטטיבית והטקסטורה הרחובית מנסה בכוח להבקיע אל האמיתי, האותנטי, אולם רק נכלאת ביתר שאת בתוך סבכת הייצוג. שלוש אותיות האל"ף נדמות כאיקסים במשחק איקס-עיגול, איקסים של משחק צוללות אסור מתחת לכיסא בשיעור מתמטיקה, איקס על העולם. נעורים, תיכון, יציאות "נועזות" לכתיבת גרפיטי על הקירות, אהבה ראשונה. שלושת האל"פים  חובקים את האינטימי, את הפרטי, את מה שמבקש להסתתר מעינה הבוחנת של הסמכות הגדולה המדברת, דווקא היא, בשפת הבי"ת: בראשית ברא.
לא בכדי פותח הקטלוג בעבודה זו, היחידה המשמרת שמץ מאותה נקיות ראשונית. כמעט כל העבודות האחרות מדברות בשניים או שלושה קולות, נושאות שובל של משמעויות ומשמעויות- הופכיות.    
בעבודתה של ענת בצר רקומה כלה בשחור על גבי שלושה שטיחים ורודים. עיניה ריקות, פיה מעוקם, היא אוחזת בידה ענף שחור, עטור עלים שחורים. בצר חושפת כמו בא?בחה את "הכלה השחורה" המסתתרת תחת כל "כלה לבנה", את המימד האפל, הטמון עמוק בריטואל החתונה: הפרט המבצע טקס חברתי נדרש להיות מופשט מייחודיותו, מן הסינגולריות הטבועה בו, ולכוף את עצמו לסדר חברתי מכונן. הכלה היא שטיח רצפה, מדרס לרגלי האחרים. ה"גובלן" מהדהד את העיסוקים הנשיים המסורתיים: ר?קמה, אריגה. תפירה. בצר משתמשת בצבע הוורוד כחיקוי אכזרי ל"ורוד החתונות", מעקרת ממנו כל מתיקות "טבעית". 

טל שוחט, ללא כותרת מתוך הסדרה מלכת הלילה 2003

גם טל שוחט, בצילום מטריד המציג גבר מזרחי נטוע בלבו של גן ורדים, פורשת את הממדים המלאכותיים  המכורבלים בצבע הוורוד. הוורד, השושנה, המזוהים יותר מכל עם הוורוד, הם חפץ "מפיץ רגש", חפץ המאפשר לתעל ולסמן דרכו את האהבה, בדומה לטבעת ולבוקה. חליפות הזמנים ניתקו את חבל הטבור בין הרגש למייצגו, והחפצים הפכו ל"דבר עצמו" , מסמנים "מלאים" אשר המסומן מאחוריהם  חלול או מזויף לא אחת. כך מתרחש ב"חרושת התרבות" שאנו טבועים בה תהליך של "ח?פצון האהבה", או של "אמושנליזציה של החפצים". גם תפקיד האדם משתנה במערך כוח זה: מסובייקט אוטונומי בעל רגשות לסובייקט המבצע פרקטיקות "נכונות" של העברת חפצים וניהולם ה"ראוי" בזמן ובמרחב.
על קו מתח זה, למשל, נעוצה עבודתה של טל אמיתי, המורכבת מטבעות נישואין מזויפות הכותבות את המלה אושר באנגלית, "הפינס". אנגלית היא שפת חלומות האהבה ("קאם און בייבי, המטוס מחכה, והחלום שלי ממריא לו ועולה", שרה עפרה חזה ב"שיר הפרחה") .
ההבטחה לאושר בנישואין, המשוכפלת שוב ושוב בכל ספירות התרבות, מוצגת כהבטחה ריקה, כמלכודת המורכבת מאינספור טבעות המרכיבות שרשרת המשדרת איכויות של כבילה. הטבעת כחור בחלל, כחסר, כמגרעת ולא כמלאו?ת מוצגת גם בעבודתו של גיל שחר, באצבעות המחזיקות בטבעת בקומפוזיציה של "לקראת", לקראת הרגע בו תושחל הטבעת על אצבעה של בת-הזוג. ואולם, בו-בזמן זוהי קומפוזיציה המחזיקה בטבעת כמין ייצוג של האפס, של ריקון. הפער בין הסמל לאופן הפענוח מובא לשיא בעבודתה של חנה סהר, "הנשיקה", המציגה נשיקה בין זונה ולקוח. מכירת הפרקטיקה הגופנית מנכיחה את השימוש המנפולטיבי החריף בסמלים,  את היותה של הספירה האינטימית כבושה כולה. האהבה אינה באוויר. האויר הפך נגוע, מזוהם ב"אהבה".  

הכלה לא לבשה שחורים

"הזוג ההטרוסקסואלי האוהב" הוא מטרה רכה לחיצים ששולחת בו דוינה פיינברג בסדרת תצלומים המציגה זוגות בתקניות מוגזמת. הבחור במבט נבוך, מחזיק פרחים, הבחורה בחיוך למצלמה, בשמלת פרחים. המיינסטרים מוצג כמתנודד בין ילדותיות ותמימות מטופשת לתום נעורים. מבט רפלקסיבי על הקשר בין נעורים ואהבה מוצג גם בעבודתו של רפי פרץ, "אהבת נעורים מאוחרת". הזוג ההומוסקסואלי ה"מאוחר" הוא "הזוג החדש" המוצא עצמו נלהב מול לבבות ופרחים, מול רומנטיקה גדושה,  מול הטקסים והריטואלים הממוסגרים של הבורגנות האירופית הישנה. בעבודתם "גיל & מוטי & הנסיכה דיאנה & שרה הדוכסית מיורק & סופי הרוזנת מווסקס", גיל ומוטי הם הזוג האלטרנטיבי, ה"נכון" ה"טרנדי", שמפשיט, פשוטו כמשמעו, את הכלה ממלבושיה. הם כבר הכלות החדשות. דמותו של הזוג הקלאסי, החתן והכלה, נעלמה ואיננה, ואילו גורלה של הכלה נחרץ להיות "מופשטת על-ידי רווקיה אפילו", כשם הזכוכית הגדולה של דושאן. העדר הגבר ההטרוסקסואלי מן החתונה, מן התמונה הגדולה, מן המופע הציבורי של הרגש, מצביע על העדרו מן החיים בכלל. משבר הגבריות ההטרוסקסואליות מציץ מכל עבודה, מונח בקרקעיתה, מדבר מתוך צבעיה. תיעול האהבה אל הנישואין הוא פועל יוצא של מעמד, כוח, זכויות. משנשברה התבנית הפטריארכלית, התפצלה האהבה בין אתרים שונים, ממציאה את עצמה מחדש בכל רגע. אפילו בעבודתה של הילה לולו לינ, "תתקשר אלי יא מניאק" , שנדמית כל כולה כשבויה עדיין בשיח ה"ישן" , ניתנת זכות הדיבור והראווה לאשה ה"נזנחת".  הטקסונומיה העוצמתית של הרגשות המובעים מדגישה את הדיאלקטיקה הטמונה בבסיס עבודתה של לולו לינ, שהיא הליבה הדיאלקטית הסמויה שכוננה גם את סדרת הטלויזיה הפולחנית "סקס והעיר הגדולה". כפי שטרחו להסביר לנו פרשנים גברים, סיומה של הסדרה ב"זוגיות מאושרת" של כל הבנות אישר מחדש את הסדר החברתי. אך המסר העמוק של הסידרה, שהונחל והוטבע במשך עונות רבות, הוא כי אהבת נשים-גברים היא משתנה, בת חלוף, ואינה מתנהלת לאורך זמן מול אובייקט אחד. סיומו של הפרק האחרון הוא בבחינת סיום אקראי, בנקודת זמן מקרית לאורך רצף שקל לנו לדמיין את המשכו. כך גם אצל לולו לינ. הלב העולה בלהבות אינו מרמז על אמונה ב"חתונה", "אושר ועושר" ו"חיים יחד לנצח". המפוכחות הרגשית אינה מונעת את פולחני הסבל - ואולי אף משמשת להעצים אותם.

רפי פרץ, משתינים מתוך הסידרה אהבת נעורים מאוחרת, 1999

הכלה לבשה מדים

ה"משחקיות" המודעת לעצמה בולטת גם בעבודותיה של מרב הימן. זוג נדחס אל תוך פולחן הארוחה הרומנטית בשניים, נאלץ להתמודד עם המקום הקטן שהותווה לו. הכסאות הריקים בצד מלאים בנוכחותם של "האחרים" כולם, הצופים במאמצי הזוג להתאים את עצמו לסטדנדרטים שנכפו עליו. העבודות קרויות "אחות רחמניה", "עבריינית תנועה" ו"המלאכית"; כל אחד מן השמות מרפרר אל פנטזיה גברית אחרת. בנקודה זו מודגש דווקא החסר בתערוכה, חסר ביצירות המציגות אהבת נשים, ייצוגים של הזוג הלסבי, עבודות כדוגמת יצירותיהם של אירית רבינוביץ וסיצ'י גלעד. ה"אחות הרחמנייה" ("והיי לי אם ואחות", כתב ביאליק) מופיעה גם בעבודתו של ניר הוד, " לדמעות אין אלוהים", המציגה קצינה ישראלית רוכנת מעל דמותו של ערבי פצוע. בתווך, בין שניהם, כמו מצוי "מנגנון האהבה למדינה", כפי שהגדיר זאת נועם יורן, מנגנון שהתפוצץ בפניהם של כל מתחזקיו. "המתאבדות למתאבדים" כותבת מרב סודאי בעבודה מבריקה המשלבת אסתטיקה של  ארט נובו, רומנטיקה גרמנית נוסח "ייסורי ורתר הצעיר" ואמירה פוליטית נוקבת.     
האהבה שאנו חשים לאדם זה או אחר אין לה דבר עם התווית שהוא נושא עבורנו. האם האהבה שאנו רוחשים להורינו שונה מן האהבה לבן-זוג? האהבה היא אותה אהבה. אמנים רבים הבינו את המשחק הגדול הזה של השארות. ב"פייטה" של מיכלאנג'לו, המוצבת בכנסיית סנט פטרוס ברומא, נדמים ישו ומריה אמו כזוג נאהבים צעירים. בציוריו של פיצ'חזדה המוצגים בתערוכה נדמית האהובה פעם כבנו הצעיר ופעם כמי שמעניק לו חמלה. הוורד הכחול המוקף מגלבים ושוטים, של מוטי מזרחי, לוקח אותנו כבר למחוזות התיאולוגיה. אהבת האל, הייסורים למענו, הדיבור האירוטי עליו ואליו. האם כל האהבות האחרות אינן אלא השתקפות אהבת האל לברואיו? האם אנו יכולים לחשוב על עצמנו כעל נמעניה של אהבה בלתי צפויה? 

רותי הלביץ כהן, ללא כותרת, 2003

למדריך תערוכות: "האהבה באוויר"