חוזר, חלילה

אחת לשנה מורגשת תכונה רבה במחלקה לאמנות עכשווית במוזיאון ישראל. כל העבודות שמוצגות בתערוכת הקבוצתית "זמן הווה" מוסרות מהקירות ונתלות מחדש בסדר שונה. הנוהל נמשך כבר שנים. בכל פעם מחליפים כמה עבודות ישנות בשתיים או שלוש עבודות חדשות (אם אפשר לשאול אותן מהאוסף הקבוע של מוזיאון תל-אביב, מה טוב), עורכים פתיחה חגיגית, והרי לכם תצוגה פריפריאלית פר-אקסלנס. השנה, לרגל חגיגות הארבעים למוזיאון, הוחלף שם התערוכה מ"זמן הווה" ל"דמדומים - על יופי סמוי באמנות עכשווית". ומה נשתנה? כלום.
החתרנות הרעננה מעולם לא נראתה יציבה ועגומה יותר. לא כאלה היו פני הדברים בעבר. היו תקופות שמוזיאון ישראל היכה על הברזל בעודו חם ויזם תערוכות של אמנים עכשוויים צעירים. כריסטיאן בולטנסקי, למשל, שהפך ברבות השנים לאחד האמנים הידועים בעולם, הציג במקום את תערוכתו המוזיאלית הראשונה. כך גם סופי קאל, אביבה אורי, סול לוויט ועוד רבים אחרים. הימים חלפו, מלים וצבע נשפכו, וכבר שנים שלא נערכה במוזיאון תערוכה מקיפה של אמן עכשווי (מלבד תערוכת הרייטינג של האמן הפוסט-קולוניאליסט ופרה-אינטליגנט ינקה שוניברי, שהוצגה לפני שלוש שנים). לרגל חגיגות הארבעים יכול היה המוזיאון למצב עצמו מחדש כמוסד שפועל עם יד על הדופק
ולהזמין תערוכה של אמן בינלאומי פעיל - מדייוויד המונס ועד ריימונד פטיבון, מתומס שוטה ועד מרלן דומא - אך במקום זאת הוחלט לאצור תערוכה דידקטית ודלה שאינה מצדיקה את החלל הגדול שניתן לה. העובדה שמלבד טליה קינן האמן הישראלי ה"עכשווי" היחיד שמציג בתערוכה הוא משה קופפרמן, שהלך לעולמו לפני שנתיים, היא מחדל שכבר אי-אפשר לתלות את האשם בו באינתיפאדה.

 

קתרין אופי, בלי כותרת מס' 6 

כמה מהעבודות בתערוכה גימיקיות להכעיס, כמו עבודתו של מרק וולינג'ר ("וייה-דולורוזה") ועבודתו של האמן הפולני מירוסלב בלקה ("מבוי סתום"). וולינג'ר בחר להקרין את סרטו של פרנקו זפירלי, "ישו מנצרת", על ריבוע שחור וגדול שמאפשר לראות רק את שולי הסרט. מירוסלב בלקה, באקט סחטני שלא ייסלח בימינו, ציפה קירות של חדר לבן באפר.
בתערוכה, מטבע הדברים, מוצגות גם עבודות יפות. הציור האדום המופשט של גרהרד ריכטר, למשל, שאף רפרודוקציה בעולם לא תוכל להעביר את עושר הצבע שלו; עבודתו הנבואית משהו של אד רושה "חוויות עתידיות"; סרט הווידיאו של יונס בלברג, שמתאר תנועה אינסופית ברחוב אפל ונטוש; ויותר מכל עבודתה של האמנית הצעירה טליה קינן, רישום גרפיט גדול מידות שמואר ומוחשך חליפות על-ידי מקרן וידיאו, כשברקע נשמע סאונד של מכונית עוברת. העבודה היפהפייה יוצרת תחושת התפעמות נדירה. את הרגע שבו אנחנו יודעים שאנו עומדים בפני אמנות, אבל אין לנו מושג מה זה. היא מזכירה שוב שאמנות יכולה להיות חידתית בלי להיות סתומה, וכי מה שייראה כגימיק בעבודה אחת יכול להפוך, אם רק יגיע לידיים הנכונות, להמצאה ציורית מהפנטת.
את הדיון ביופי הסמוי באמנות ניתן להחיל על כמעט כל יצירה עכשווית. האמנות של זמננו נהנית להלך על הגבול שבין "אמנות" ובין "לא-אמנות", להתגרות ולאיין (מלשון אין) את הערכים האסתטיים המקובלים. כפי שניסח יפה האמן איב קליין כשכתב כי "לאחר שדחיתי את האין, גיליתי את הריק".
ביטוי לתפיסה זו ניתן לראות בציורים הלבנים של אגנס מרטין ורוברט ריימן (שמוצגים בתערוכה בפעם המיליון), כמו גם בעבודות אחרות שמוצגות בה, ובעבודות רבות שלצערנו לא מוצגות אך היו יכולות להיות.

המאמר פורסם לראשונה ב"כל העיר"
דף התערוכה באתר המוזיאוןן