טורים / במכללה האיסלמית בניו-דלהי

חדש! הודו בלי בודהא, בלי טרקים, בלי סמים

איסלאם וטרור הם מה שמעניין את המערב, אומרים במכללה האיסלאמית בניו-דלהי. את קציעה אלון, תלמידה חדשה, מעניינים גם המוסלמים, הסרטים, המונסון, הדיכוי, האופנה, הרחוב ההומה

היא שוצפת, גודשת, לא נותנת מנוחה. צפצופי המכוניות הבלתי פוסקים גורמים לי לחשוב שאני גרה באי תנועה, רחובותיה הופכים עיסת בוץ טהורה כשהמונסון ניחת עליה בעוצמה, ולשאוף את האוויר שבה במשך יום שווה לעישון קופסת סיגריות. ניו-דלהי. העיר של העולם החדש.
חוויית המונסון, למשל, היא דבר שצריך להתנסות בו. הגוף צריך להרגיש את האוויר של לפני ואחרי, את הגשם המיוחד הזה. בימים שלפני המונסון השמים היו פשוט אדומים. לא אדום של שקיעה "רגילה", אלא צבע כהה שלא ראיתי כמוהו מעולם. כותרות העיתונים עסקו רק במתי הוא יגיע, והחום והלחות היו בלתי נסבלים. המראה של נהגי הריקשות מתאמצים בכל כוחם בעליות, של הסבלים שסוחבים משאות איומים על הראש והגב, ושל המצורעים שמתרוצצים יחפים על האספלט הלוהט בין המכוניות בבקשת נדבות גרמו לי לחשוב שצריך לעדכן את תמונותיו של הירונימוס בוש. הנה, זה הגיהנום המודרני: דלהי לפני המונסון. ואז פתאום צנחו הטמפרטורות, רוח קרה התחילה לנשוב, וגשם שוטף עם טיפות ענקיות התחיל לרדת בעוצמה. נדמה היה שזה לעולם לא ייפסק. הכול הוצף במים, הכבישים שאין להם מדרכות אלא שולי עפר, ערימות הזבל, צואת הפרות, האנשים על האופניים והטוסטוסים, הילדים שחזרו מבית-הספר עם התלבושת האחידה, הבחורות עם הצעיף המתנפנף של הסלוור-קמיז, כולם היו רטובים עד לשד עצמותיהם. ובכל זאת יש משהו מרומם נפש בשעה של גשם שוטף ביום מהביל, והאנשים הרטובים היו עם חיוך. האוויר אחרי המונסון מתוק וצלול, ולכמה דקות אפשר לא להרגיש את זיהום האוויר. המונסון יכול להגיע בכל שעה משעות היום, ואפילו כמה פעמים ביום. אם יורד גשם לפנות בוקר, הבוקר צח ונעים, ויש כמה שעות חסד. נדמה לי שאני גרה כאן כבר שנים, כאילו חיי בישראל היו אך הפסקה והנה שבתי הביתה, אבל תחושות הזמן מתעתעות תמיד. בזמן הפסקת החשמל התדירות, למשל,  כל דקה ללא מאורר או מיזוג אוויר נדמית כנצח.

מרצים מן האיסלאמיק-סטדיס, בבגדים לבנים וכיפה רקומה לבנה, נשאו דברים לפני בחורות מכוסות בחיג'אב שחור, סטודנטים וסטודנטיות בג'ינס ובחולצות בלי שרוולים, נשים עם טיקה הינדית על המצח, גברים בבגדים מערביים

החודש הראשון, כמו כל חודש ראשון במקום חדש, היה גדוש. כשאני מתבוננת עכשיו באירועים הנפרדים, אני יכולה לראות את הקו הקושר ביניהם: האיסלאם והמוסלמים. זה מה שמעניין היום את הודו, זה מה שמעניין את המערב וזה מה שמעניין את המוסלמים עצמם: מעמדם ומקומם בעולם החדש, העולם שאחרי ה-11.9. את הרצאת הפתיחה באוניברסיטה המוסלמית שאני לומדת בה, למשל, הקדיש פרופסור ג'עפרי [שילוב של השם הערבי ג'עפר והשם האנגלי ג'פרי] להתקפה על ספרו של סמואל הנטינגטון, "התנגשות הציוויליזציות". "עד היום", אמר פרופסור ג'עפרי, "חלוקים המומחים בדעתם מי היתה מפותחת יותר לפני מלחמת העולם הראשונה – אנגליה או גרמניה. וגם מלחמת העולם השנייה התנהלה בין מדינות עשירות, לבנות, נוצריות, אירופיות, מפותחות. ועכשיו הנטינגטון מספר לנו על 'התנגשות הציוויליזציות'? בין מי למי בדיוק?!", הוא שאל בלהט ולא ציפה למענה. דבריו העלו בזכרוני את תעמולת האימים שזכינו לה לפני מלחמת עירק, שהוצגה כבעלת יכולות גרעיניות העולות על אלו של ארה"ב ואנגליה גם יחד.

מדברים כאן על היותו של האיסלאם נטע זר בהודו, והמוסלמים מתפלצים: הם נטע זר בהודו?! הם, שהביאו להודו את תור הזהב של שלטון המוגהולים, שבנו את הטאג'-מאהאל, ש"לימדו את 'עובדי האלילים' ההינדים תרבות מהי"?

הסטודנטים והמרצים הציגו קשת לבוש רחבה ככל שניתן: בחורות מכוסות בחיג'אב שחור שמשאיר רק פתח צר לעיניים, מרצים מן האיסלאמיק-סטדיס בבגדים לבנים וכיפה רקומה לבנה [המעידה בדרך-כלל על קיום מצוות החאג'], סטודנטים וסטודנטיות בג'ינס ובחולצות בלי שרוולים, נשים עם טיקה הינדית על המצח, גברים בבגדים מערביים. כשיצאתי לקפטריה ראיתי את אחת הבחורות בשחורים יושבת לשולחן עם חמישה בנים, וכולם מצחקקים בעונג. קשה לדמיין בחורה חרדית יושבת בסיטואציה דומה בקפטריה של הר-הצופים.

מגורשת, מגורשת, מגורשת

ב"טיימס אוף אינדיה" ראיינו את אוזמה נאהיד, שהוגדרה על-ידי העיתון כ"אחת הנשים המוסלמיות הנדירות שמחויבותן לאיסלאם עמוקה כמחויבותן לזכויות נשים".  נאהיד מנסה להתמודד במסגרת ההלכה המוסלמית עם סוגיית ה"טאלאק" – אופן הגירושים הנפוץ שמותיר מוסלמיות רבות במצב קשה לאחר שנאמר להן שלוש פעמים "את מגורשת". נאהיד מספרת שלראשונה נתקלה במצוקה של נשים מוסלמיות במומבי, כלומר, בומבי. בכפרים, היא אומרת, גירושים היו נדירים, והקהילה דאגה למי שגורשה. בעיר התפוררה הקהילה, הנשים המוסלמיות אינן קוראות אנגלית, ומצבן קשה. הפתרון שהיא מציעה הוא הטלת קנס, שערכו כפול מסכום המוהר, על הגבר שיבחר להשתמש בדרך גירושים זו. אוזמה נאהיד, כמו חברותיה מן האגף הדתי בישראל, מציבה אתגר הן לחכמי הדת – העולמא במקרה המוסלמי והרבנים במקרה יהודי – והן לפמיניזם, שבראשית ימיו שיווה לנגד עיניו חילוניו?ת בלבד, לא שיער שיהיה עליו להתמודד עם סיטואציות כאלו.

החום והלחות היו בלתי נסבלים. המראה של נהגי הריקשות מתאמצים בכל כוחם בעליות, של סבלים שסוחבים משאות איומים על הראש והגב, ושל המצורעים שמתרוצצים יחפים על האספלט הלוהט גרם לי לחשוב  שצריך לעדכן את תמונותיו של הירונימוס בוש. הנה, זה הגיהנום המודרני: דלהי לפני המונסון

בערב הלכתי לשיחה על "כיצד נראית הודו בעיני פקיסטן ופקיסטן בעיני הודו" במרכז לתרבות הודו. במוקד הדיון עמד כמובן חבל קשמיר, שמעמדו הוא עילה למחלוקת בין שתי המדינות מאז 1947. הקשמירים ברובם מוסלמים, ואילו המהרג'ה ששלט אז בחבל היה הינדי. קשמיר היתה צריכה להחליט לאיזו מדינה היא מצטרפת: פקיסטן המוסלמית או הודו ההינדית ברובה. כיוון שהחבל היה עשיר ויפהפה, הופעלו עליו לחצים  עצומים משני הכיוונים. בסופו של דבר, כידוע, הפכה קשמיר לחלק מהודו, עם תביעות בלתי פוסקות של הפקיסטנים. העיתונאים שנכחו בפאנל דיברו על הפחד של פקיסטן שמא "תיבלע" בהודו הגדולה, על שבריריות המשטר והכלכלה בה, על העדר שנאה כלפי הודו בקרב הדור הצעיר בפקיסטן ועל הסיכויים ליחסים של שלום. אחד העיתונאים טען שעל הקשמירים להשמיע את קולם ביתר נחרצות בסוגיית החבל, כלומר, לצאת נגד הרצון לספחם לפקיסטן. אך האם הם יכולים? במובנים מסוימים, מצבם הזכיר לי את מצבם של ערביי ישראל. הממדים השונים של ההזדהות, אופני הפעולה והרטוריקה בזירה הבינלאומית נעשים מורכבים ועדינים מיום ליום. ה-11.9 יצר לחץ גדול על האיסלאם ועל הערבים, והלחץ הזה מוצא את ביטויו בשני אופנים מנוגדים: התבחנות של האיסלאם הלא-ערבי מן הערביות מצד אחד, ומצד שני יצירת יתר הזדהות וזיהוי בין האיסלאם לערביות. ההודים המוסלמים מצויים תחת התקפה ולחץ מכמה חזיתות. עד לפני חודשיים היתה בשלטון ה-BJP, מפלגה הינדית מיליטנטית, שהרטוריקה שלה היתה ועודנה אנטי-מוסלמית במובהק. למעשה, היא הוגדרה על ידי אויביה כמפלגה פשיסטית לכל דבר.
לממשלת שרון, אגב, היו עימה יחסים קרובים. האויב המשותף – המוסלמים והאיסלאם – איחד בין השניים, והודו וישראל מעולם לא היו קרובות יותר. ממשלת שרון התעלמה, למשל, משינויים שהוכנסו בספרי הלימוד בבתי-הספר בהודו, שבהם הוצג מוסוליני כמנהיג דגול. המנצחת בבחירות האחרונות היתה למרבה המזל מפלגת הקונגרס, אבל שיח שקיבל לגיטימציה אינו משתנה במהרה. מדברים כאן על היותו של האיסלאם נטע זר בהודו, בהשראת ספריו של ו"ס נאיפול, סופר ממוצא הודי וזוכה פרס הנובל. המוסלמים מתפלצים: הם נטע זר בהודו?! הם, שהביאו להודו את תור הזהב של שלטון המוגהולים, הם, שבנו את הטאג'-מאהאל, הם, ש"לימדו את 'עובדי האלילים' ההינדים תרבות מהי", הם נטע זר?! כאשר התפישות הללו מבעבעות מתחת לפני השטח, כל גפרור מצית תבערה. התסיסה בלטה אפילו באירוע שהיה ההיי-לייט מבחינתי החודש: "אוסיאן סינפאן", פסטיבל סרטים מאסיה.

הכוכבת של הפסטיבל היתה סמירה מחמלבאף היפהפייה והמוכשרת

"אוסיאן סינפאן"

היה כאן מגוון עצום של סרטים, תחת המון קטגוריות. מחווה למוחסן מחמלבף [שהגיע עם כל משפחתו], סרטים הודיים, קולנוע ערבי, מפגש מזרח-מערב, מחווה לגורו דאט [אבי הקולנוע ההודי] הקרנות מיוחדות, ועוד. אפילו סרט ישראלי השתתף כאן: "הביוגרפיה של בן" של דן וולמן, שאף הגיע לביקור קצרצר. ישראל נכחה גם בסרט הנהדר "פורגט בגדד", המביא את סיפורם של מי שהיו חברים במפלגה הקומוניסטית בעירק והיגרו לישראל: סמי מיכאל, שמעון בלס וסמיר נקש [שנפטר לאחרונה, למרבה הצער]. פלסטין נכחה בסרטו של רשיד משראווי "כרטיס לירושלים".  האם רק תחת הכותרת "אסיה" יכולים לשכון בשלום סרטים מאלג'יר, סוריה, ישראל, פלסטין, פקיסטן והודו?! בדרך-כלל פסטיבלי קולנוע מציבים בעיה כפולה: זמן וכסף. כיוון שכאן היה הכל בחינם, נותרתי רק עם בעיית הזמן, ופשוט ישבתי ימים שלמים וצפיתי בהנאה מרובה  בסרטים מצוינים.

ה"מזרח" מחזיק בידיו את עברו של ה"מערב", וההתמודדות של ה"קולוניאליסט" עם ה"מדוכא" היא תמיד גם התמודדות עם רוח-הרפאים של עברו

הכוכבת של הפסטיבל היתה סמירה מחמלבאף היפהפייה והמוכשרת, התשובה האירנית לסופיה קופולה [יש ביניהן עשר שנים הפרש גילים]. סרטה האחרון, "בחמש אחר-הצהריים" מספר על אפגנית צעירה בתקופה שלאחר הטאליבן, שחולמת להיות נשיאה. הסרט נאסר להקרנה במשך זמן מה באירן, גם בשל העובדה כי שיערה של סמירה נחשף יתר על המידה. המראיינת של ה"טיימס" נדהמה: וזאת למרות העובדה שאת מסתובבת עם מטפחת שחורה?!    
בתוכנייה מופיע גם מאמר על הקולנוע הערבי, שכל כולו למעשה קינה על מצבו. תעשיית הקולנוע המפוארת של מצרים נפלה, והבמאים הערבים המוכשרים עושים סרטים כמעט אך ורק בקו- פרודוקציות עם המערב. שני סרטים ערביים אהבתי במיוחד, ושניהם נעשו על ידי בימאיות: "רשידה" של ימינה צוקי מאלג'יר, ו"פנס הקסם" של רידהה באני מתוניסיה. "רשידה" מספר את סיפורה של מורה צעירה, חילונית וגאה באלג'יר, הנקרעת לחתיכות תחת הטרור הפונדמנטליסטי. "פנס הקסם" מתחקה אחר ילדותו של במאי קולנוע טוניסאי ואחר אהבתו לסרטים. טוניס מוארת באור רך ואוהב, כמדינה סובלנית, נעימה ומסבירת פנים למרות פערי המעמדות, העוני והבורות.
הסרט שפתח את הפסטיבל היה סרטו של פתיח אקים "הד-און", שעוסק בחייהם הלא קלים של המהגרים [ובעיקר המהגרות] הטורקים בגרמניה. הסרט זכה בפרס דוב-הזהב בפסטיבל ברלין. אקים בן השלושים, בן למשפחה טורקית המתגוררת בגרמניה, ביים במיומנות סרט שניחוח של "אמיתיות" נודף ממנו: סיבל, בת למשפחה טורקית מוסלמית שמרנית המתגוררת בגרמניה, מחפשת דרך להיחלץ מן הטרור השפחתי. קוהיט, טורקי אף הוא, המבוגר ממנה בעשרים שנה ומנהל חיים של פנקיסט מזדקן, מוכן לשאת אותה לאשה. החיים יחד שהם מנהלים הולכים על חבל דק, עד לפיצוץ. בסרט יש לא מעט בעיות תסריט, והוא נשען לפעמים על סטריאוטיפים ונוסחאות ברורות, אבל הוא מבריק באופן שבו הוא מדגים את המפגש מזרח-מערב: ה"מזרח" מחזיק בידיו את עברו של ה"מערב", וההתמודדות של ה"קולוניאליסט" עם ה"מדוכא" היא תמיד גם התמודדות עם רוח-הרפאים של עברו.
הסרט שמעורר עכשיו דיון ער בעיתונות, והוצג בפסטיבל אך נאסר להקרנות מסחריות, הוא הסרט הדוקומנטרי "הפתרון הסופי". הוא מציג באופן ישיר ובוטה רצח של מוסלמים במהומות שהתרחשו ב-2002 במדינת ג'וג'ראט.

בפעם הבאה: על 12 הנשים העירומות שעמדו מול בית העירייה במניפור וזעקו זעקות שבר, על האנשים שאוכלים שקיות תפוצ'יפס בבתי-קפה מהודרים, ועל מאבקם הנחרץ של ההומוסקסואלים ההודים.