שוטף ומתמלא / ביקורות

לבוש-רך חופשי

הצעה לפתיחת מרחב אינטרנט לשיתופי פעולה ורישות של מעצבי אופנה עצמאיים

מה שאתם עומדות לקרוא הוא הצעה לפתיחת מרחב אינטרנט לשיתופי פעולה ורישות של מעצבי אופנה עצמאיים, של אנשים שעושים בגדים בעצמם, של מעצבים שלא מוצאים את מקומם בעולם האופנה המסחרי.
הפרויקט נולד בעקבות הסיפור המופלא והלא ייאמן של מעצבת-העל סרפיקה נארו, והוא מבוסס גם על קהילות של פיתוח תוכנות חופשיות ועל רעיונות נסיוניים לגבי קניין רוחני (Copyleft, Wu-Ming Foundation וכו'). המרחב ישמש כלי לפיתוח תהליכי עבודה בני-קיימא (סוסטנביליים, בעברית). הוא יהיה כלי להישרדות תחת שלטון הכלכלה החדשה, בחוסר היציבות המתמשך. הוא יספק דרך לחיות במציאות בלי שהמציאות תמעך אותנו, ויקווה להפוך לקוץ בעכוזו של עולם האופנה המלוקק ולכתם על האפרוריות השממונית של רשתות השיווק הגדולות ושל הבגדים הקטנים שבהם הן מלבישות אותנו. הפרויקט נוצר בהשראת סבותינו וכמה האקרים.

הבעיה

אנשים שמתעסקות בעיצוב ובייצור בגדים יכולות לבחור בין שלוש אפשרויות לגבי מקומם בעולם האופנה:
1. למצוא עבודה בתעשיית האופנה הגלובלית, שמייצרת בגדים בייצור המוני.
2 לייצר עצמאית ולמצוא את מקומן בסקטור הבוטיקים האקסקלוסיבי.
3 לייצר בבית בשביל חברים ומשפחה ולהיות די בלתי נראים מבחינת תרבות הביגוד הכללית.

האפשרות הראשונה בעייתית. כמעצבת באחת מרשתות הביגוד הגדולות, יש לך מעט מאוד חירות יצירתית. היקפי הייצור והתפוצה של חברות הענק הופכים את השמרנות ואת ההומוגניות לדרך ההגיונית ביותר לעבוד בה. אם יש מדי פעם איזה רעיון מעניין, הוא לרוב גנוב מתת-תרבות מקומית, משכונות עוני בברזיל או בניו-יורק וכדומה. הרעיונות נשלפים מהקשרם הפוליטי המקורי. כך למשל המכנסיים הענקיים שלבשו השחורים בארצות-הברית, שקושרו במקור למכנסיים שלובשים בבית-סוהר בלי חגורה. מי בכלל זוכר או מכיר היום את המקור של האופנה הזאת?
תהליך כזה יכול להתחיל בציידי-מגניבות, Cool Hunters, שסורקים את השכונות ושולחים את הרעיון (ה"לו?ק") למרכז הפעילות של החברה, בלי המטען העודף של הסיבה או המשמעות של הסגנון. את הבגדים עצמם מייצרים לרוב באיזו מדינת עולם שלישי, שבה לא צריך לתת לעובדים תנאים או זכויות משום סוג. הבעיה כאן היא המרחק העצום שבין תהליך העיצוב לייצור, למקור ההשראה ולצרכן. ייצור של מוצרים שהם חלק מתרבות אמור להיות מהלך של דיאלוג מתמשך בין היצרן, החומר, המשתמש וההקשר (התרבות, אם תרצו), אך במצב הייצור הנוכחי, מרוב התייעלות והתמחות, כל אחד ממשתתפי הרב-שיח התיאורטי הזה מבודד. אין אפשרות אמיתית לתקשורת. מי שמייצרות את הבגדים, מי שמעצב אותם ומי שלובשים אותם חיים במציאויות נפרדות וזרות.

המממ... ננסה את הדרך השנייה? אבל גם היא בעייתית. אפשרות א' מאפשרת לך להגיע לקהל הרחב (אפילו אם לא בדיוק באופן שרצית), ואילו אפשרות ב' מניחה שההשפעה שלך כמעצבת תלויה באיכות ולא בכמות (כלומר, לא בהיקף הקהל שאת מגיעה אליו). ההנחה היא שהאופנה היוקרתית יורדת אל העם בסופו של דבר, ומה שהולך בחוגי העילית האופנתיים משפיע ברבות הימים, דרך חיקוי, על מה שכולם לובשים. כמעצב עצמאי, האמת, אין לך הרבה ברירה. עם כל הזמן שאת משקיעה בלמידה, פיתוח וייצור של הקו ושל המוצרים שלך, ועם כל הכסף שהולך על חומרים, אתה לא ממש יכולה להרשות לעצמך למכור בזול. כך שסצינת הבוטיקים היא המוצא היחיד למעצבת העצמאית, ושם מה שמוכר זה אקסקלוסיביות. החנויות מכפילות את מחיר הבגדים שלך בעמלה הגבוהה שלהן, ובסיכומו של דבר מעצבת צעירה שעובדת עצמאית לא ממש יכול להרשות לעצמו לקנות את הבגדים שהוא מייצר. הקהל שלה הרבה יותר עילי ממנה, ומן הסתם לא מבין איך היא חיה, או את המצב שממנו יוצרו הבגדים.

ואפשר גם להיות אנחנו. אנחנו מעצבים בגדים שמשתתפים בפרויקטים אמנותיים, בהצגות בתאטרון שוליים, בפעולה ישירה, באירועים חגיגיים. מי שלובש אותם לא מוציא הרבה כסף על בגדים, אבל יש לו יותר סגנון ממה שאת יכולה למצוא בירחונים מלוקקים. אנחנו משקיעות זמן, אנחנו מחדשות כל הזמן. אנחנו לא עושות אלא אם באמת בא לנו. אנחנו נהנות. אנחנו למדנו מאמא שלנו, מסבתא, מחברים, מהאינטרנט או מלשחק עם מכונת תפירה כל-כך הרבה זמן, שבסוף יצא. אנחנו אף פעם לא מוצאות מה שאנחנו אוהבות בחנויות... אבל בינתיים אנחנו די מבודדות וקצת בלתי נראים.

אופנה בקוד פתוח: איך זה יעבוד?

הרעיון הוא ליצור כלי תקשורת שמאפשר לפתח רעיונות וטכניקות שלא מוגבלים ולא יהיו מוגבלים על-ידי חוקים של קניין רוחני. כמו בעולם התוכנה, גם עולם עיצוב האופנה משתמש ב"שפת תכנות" המשותפת לכולם, היא שפת הגזרות. מעצבים יכולים לתקשר את מה שהם עושים בדרך פשוטה וקלה להבנה על-ידי כך שיציעו את הגזרות שלהם לשימוש ולהעתקה. מעצב אחר שמשתמשת בגזרה (או באיור, בציור, בטכניקת הייצור וכן הלאה) מתחייבת באמצעות חוזה Copyleft (זכויות מעתיקים, או חובת מפיצים, או משהו כזה. ההסבר כאן) להמשיך לפרסם את הגזרה של כל בגד שהיא מפתחת על בסיס הגזרה המועתקת, אפילו אם הוא שונה מאוד מהמקור. החוזה גם ימנע מהמשתמשת לרשום את הגזרה החדשה כקניינה הרוחני. כלומר, כל בגד חדש שיעוצב על בסיס הגזרה שהיא Copyleft, יהיה גם הוא Copyleft. העיצוב החדש יפורסם גם הוא במרחב המשותף, ויתרום להתקדמות ולהתפשטות הרעיון.
מעשית, מדובר בחלל שבו יוכלו אנשים לפרסם ולמכור את הדגמים שלהם. לדגמים המוצעים באתר יצורפו גזרה או ציור והסבר על הטכניקות לייצורם.
הפרויקט אינו מוגבל לשפת הגזרות המקצועית והרשמית; מה שחשוב הוא לתקשר. הוראות, ציור, תמונה או כל הסבר אחר יספיקו. השימוש באתר יוגבל לבגדים המיוצרים עצמאית. מי שמייצר פריטים בייצור המוני, או באמצעות צד שלישי, לא יוכל להשתתף בפרויקט.

תהליך המכירה

כל אחד יוכל לפרסם באתר תמונות של עבודתה בצירוף הוראות הכנה. המעצב תוכל לפרסם את פרטי ההתקשרות שלה בשביל מי שיהיה מעוניין לרכוש את המוצר ישירות ממנה, כך שכל תהליך המכירה וההפצה יתבצע באופן מבוזר וישיר בין המעצב לקונה. באתר יהיה גם מקום לתגובות, כך שהקונים יוכלו לספר איך ומה הם קנו, ומה דעתן עליו.

מיתוג (או משהו כזה)

חלק מהרעיון הוא שתהליך הפיתוח והייצור יהיה חלק מהתדמית של הבגד. בתקווה, קהילת היוצרים הזאת תזכה ליוקרה. זו הדרך שלנו להשחיל לתוך תעשיית האופנה את תפיסת העולם שלנו ואת הדרך שבה אנחנו עושות דברים, תוך שימוש ביוקרת אנדרגראונד, במגניבות רדיקלית, שבימים אלה היא די נחלת הכלל.
"קוד פתוח" ו"תוכנה חופשית" הם הרי ביטויים המהומהמים ומזומזמים בפי כל. אתם יכולים אפילו לקרוא על זה ב"Wired" (אבל עלולות להתבאס).
בכל אופן, לא ננטוש את דרך העבודה הזאת רק מפני שעכשיו היא IN. מכונת השוק עובדת קשה כדי ללעוס את הרעיונות האלה, לבלוע, לעכל אותם ולהפוך אותם לסתם עוד מודל עסקי מתוחכם שמקושר לחברות כמו IBM – אבל יש משהו שייתקע להם בגרון. משהו שמבטל את היתרונות שלהם, ונותן הזדמנות שווה ליצרן העצמאי: העובדה שיצירה פתוחת קוד מבוססת על הנדיבות ועל תפיסת העולם של רשת משתתפים מבוזרת מחזירה את הפוליטיקה ואת החזון לזירה שעד לאחרונה שיחקו בה רק כוחות השוק לבדם.
למעשה, היינו רוצים להשתמש בנסיון העיכול הזה לטובתנו. יותר ויותר אנשים עושים מאמץ למצוא ולהשתמש בתוכנות שנוצרו בזכות התנועה לתוכנה חופשית. התלהבות המשתמשות קשורה ליצירתיות של קהילת המתכנתות, וכן לתפיסת העולם שהם מייצגים. קראתי לחלק הזה "מיתוג" קצת בצחוק, אבל בעצם הרעיון הוא שקיפות מירבית, כזו שמת?קשרת כמה שיותר את תהליך העבודה, את השיחה הערה הזאת, את הנדיבות והחיקוי והשיתוף.
ניקח את תפיסת העולם הזאת ונשתמש בה כדי להפיץ ברבים את הדרך שבה אנחנו יוצרים אופנה. אפשר, למשל, ליצור לוגו לאופנת Copyleft כדי שהמעצבים יוכלו לשלב אותו בתגיות שלהם, אם יבוא להם. אפשר אפילו להשתמש ב-C ההפוכה של Copyleft. פוליטיקת הייצור היא חלק מהתדמית של הבגד. מגניב ללבוש אופנת Copyleft לא רק בגלל הסגנון, אלא גם בגלל ההקשר שממנו היא יוצאת. המשמעות של זה לצרכן היא שההקשר והפוליטיקה נכנסים חזרה למה שלרוב מוצג כהחלטה אסתטית טהורה.
והאמת היא שהחלטות תדמיתיות לגבי הסגנון שלך ואיך שאת נראית לעולם אינן מנותקות מהמצב הפוליטי. אפילו לא בעולם שבו תעשיית האופנה הרב-לאומית מעבירה את הבגדים במגרסת הבידוד והייעול שלה, משכפלת אותם בלי משמעות ואומרת לך, "קחי, זה הסגנון שלך כי את מיוחדת".

שיתוף משאבים

חשבתי לעצמי שאחת הבעיות שעשויות למנוע מאנשים להשתתף בפרויקט היא מחסור בציוד. פתרון אפשרי לכך הוא להקצות באתר מקום שאנשים יוכלו להשתמש בו כדי לפרסם משאבים לשיתוף, לפי אזור. שיתוף משאבים כמו סורקים, מצלמות דיגיטליות וחיבורים לאינטרנט יכול להיות תירוץ טוב בשביל לפגוש משתתפים אחרים פנים אל פנים, מכנס לחצאית. ואולי מזה יכולים לצמוח שיתופי פעולה מסוגים אחרים.

חוויות דומות ומקורות השראה אפשר למצוא כאן.