שוטף ומתמלא / ביקורות

הבלתי אפשרי הוא כלום

מאבקים מיתולוגיים על הציר אמנות–פופ–שוק–פוליטיקה: כל מה שצריך עכשיו זה קצת יותר ויקינגים בפתיחות של תערוכות

א. הסיפור שלא נגמר והסיפור שנגמר

שוק הפופ (תרבות המונים וכל מה שחג סביבה היום – מאופנה ועיצוב ועד לניסוחי עומק של הקיום האנושי, סניקרס המזוהים עם ז'אנר מוזיקלי המזוהה עם גישה לחיים המזוהה עם רמה מסוימת של תפישה הכרתית, הזרמת התת-מודע הקולקטיבי דרך מותג) צועד בגאון – מנצח, בלתי מתנצל, זוהר בגאווה ובביטחון, נושא את עצמו בשליטה האצילית, החתולית, העתיקה של עריץ נאור, מאסטר בתריסר אמנויות לחימה – כל כולו באלמנט, בשקט הפנימי של מי שמעולם לא הטיל ספק בהגמוניה שלו עצמו, מעולם אף לא דימיין אפשרות אחרת מלבד עליונות אימפריאלית.
עולם האמנות, כך נדמה, מדדה מאחור. מקושקש, מרעיש באורח לא נעים, כורע תחת הנטל המצטבר של מחלות תורשתיות, דואליזמים מסרסים ובליינדספוטס כרוניים. מאבד אחיזה בהדרגה בכל אחת מחזיתות הקיום, ההשפעה והמעמד שלו.
האמנות, שלפנים קודשה כאמצעי לביטוי הטרנסצנדטלי בחוויה האנושית – המקור, דלת המעבר והמדיום למשמעות באשר היא, טוות המטריקס של התפישה עצמה – היא כעת הערת שוליים בקרב מאסף נסוג, מוגחכת ככת טרוצקיסטית סהרורית (גם כשאינה באמת כת טרוצקיסטית סהרורית), נדחקת לשולי הכלכלה והפוליטיקה כאחד, מוצדקת ולגיטימית רק כמוצר או ככלי, כערימה קרה ומתה של אובייקטים למכירה (בנישת גטו מוגבלת ומתוחמת) או כאילוסטרציה לתיאוריה, עזר פדגוגי, מטול שקפים. האמנות כפרזנטציה אורקולית בקיבוץ בסבנטיז מקבלת ביטוי אולטימטיבי באירועי אמנות מרכזיים דוגמת הדוקומנטה.
האוטונומיה-לכאורה של האמנות פגה, האש הפנימית שלה כבתה. כוחה פורק, סורס/נאנס – נחדר באלימות, דולל, התהפך על ראשו – וכעת האמנות נחותה אל מול כוחות פני השטח המבניים שהיא עצמה שירטטה פעם יש מאין, נתנה להם צורה, שלפה מהכובע, הנכיחה. האמנות נותקה באבחת חרב מהממד הנמתח אינסופית שבתוכו כלכלה ופוליטיקה הם הקצוות הכי וולגריים, הכי מפושטים בברוטליות, של קרחון הנפש האנושית.

***

בספרו "מומו" מתאר מיכאל אנדה כיצד הזמן – כממד המאפשר לדמיון ולתענוג להגשים את עצמם – נגנב על-ידי האדונים האפורים. בספרו "הסיפור שאינו נגמר" הוא מתאר את הדמיון כבעל קיום מרחבי מקביל – ממלכת פנטזיה – הנאכלת על-ידי הלא-כלום, תוצר בני-האדם שהפסיקו להאמין בקיום הממלכה, עד שלא נותר ממנה אלא גרגיר אבק, דמעה קפואה, מרחפת בריק, מעינה של המלכה-ילדה של פנטזיה.
פנטזיה ניצלת בסופו של דבר כשגיבור הסיפור, הילד בסטיאן, משיב לתחינתה הישירה והבלתי אפשרית של המלכה מתוך דפי הספר שהוא – ואנחנו – קוראים יחד (היא פונה אליו בשמו). הוא מתבקש להציל את פנטזיה מכליה על-ידי כך שיעניק שם למלכה – כלומר, יטיל את משקל זכרונותיו, חוויותיו, אהבותיו, רצונותיו מהמציאות לדמיון (מקצה הקרחון לבסיסו, מתדר אחד למשנהו) – שיפתח את הדלת – זינוק אמונ/ה קוואנטי, דרישת הבלתי אפשרי, יצירת משהו מ(ה)כלום – אקט של דמיון טהור (טהור במובן הכימי, האלקטרומגנטי, התת-אטומי) המאשר את החיים על-ידי הדהוד הבריאה עצמה בכוח המניע של הרצון לעוצמה. מוהאהאהאהא! כיפאק לבסטיאן!
אני מנחש בזהירות שכמה קוראים/ות חשים/ות מבוכה קלה למקרא הפסקה האחרונה. מיד אטען בעוז שמבוכה זו היא בעצמה סימפטום של היעלמות הפנטזיה/האמנות. כשהאמנות שקועה עד צוואר בשיח ניאו-מרקסיסטי ו/או ספקולציות שוק ציניות – שתי מגמות בעלות רציונל הישרדותי, מכניסטי, שתי מדבריות ירח קפואות, אנורקטיות, של הנשמה – במצב זה מושגים כמו דמיון ויופי, מטאפורות כמו "אנורקסיות של הנשמה" ואפילו מונח כמו "אמנות טובה" נשמעים רע. נשמעים פתטיים, קלישאתיים, בורים (לא מבינים בשיח עכשווי), משוללי קונטקסט או לא מודעים לו כלל, לא רלוונטיים, לא פרקטיים, שמרניים, ריאקציוניים, סנטימנטליים, נוסטלגיים, היפיים, ניו-אייג'יים, דודתיים, ולחילופין – אינטרסנטיים. האירוניה הטרגית היא שבזמן שאנו עסוקים בלהיות צודקים, רוב הקללות הנ"ל הן למעשה מושגים רבי עוצמה ביותר, הנמצאים בשימוש מתמיד, חופשי ובלתי אפולוגטי בידי שוק הפופ.
האמנות איבדה את יכולתה לעוף על כנפי הדמיון, לא כאידיאל מתלהב ואינפנטילי, אלא כמשאב כמו כל משאב אחר. הוא נמצא שם – עשו בו שימוש, פדלאות! למה זה כזה ביג דיל פתאום? זה כאילו מישהו שיכנע את עצמו שזה מפגר, ילדותי וסנטימנטלי להשתמש ביד שמאל. השיח האמנותי העכשווי נכנע לכוחות כלכליים ופוליטיים במובנם המאצ'ואיסטי, והוא מציית לפרקטיות הרציונליסטית, הקרה, האגרסיבית שלהם (רציונליות הופכת קרה ברגע שהיא מופרדת מהדמיון, היא איננה קרת דם מלידה), לביקורתיות/חתרנות אנליטיות/צדקניות – כל זאת תוך דחיית המשחקי/דמיוני כילדותי, רכרוכי או אף הומואי.

מוזר ומבלבל במיוחד להתבונן בדומיננטיות המתמשכת של המגמה הזו אם לוקחים בחשבון שכאמנות פוליטית היא מובסת בכל החזיתות, כולל אלה שעליהן היא טוענת לבעלות.
שטוקהאוזן הכתיר את 11/9 כיצירת מופת אמנותית. כמה משפיל זה לאמנות בפרט ולחברה בכלל שקבוצה של פונדמנטליסטים, ככל הנראה האנשים הכי שוביניסטים בעולם, דווקא הם יצרו את הדימוי הכי חזק, את ההפנינג הכי מצמית וטוטאלי. את האקט הביקורתי החתרני ביותר. קיומה בוואקום של האשליה שהאמנות יכולה להמשיך לקשט תיאוריה ביקורתית או להשפיע על המציאות לא נוצר, אלא נחשף, על-ידי ה-11/9.
ובתחום הצרכנות: בזמן שיצירות מקוריות של "אולד מאסטרס" יכולות להימכר תמורת מיליונים, המחזור הכספי של שוק האמנות לא יתקרב לעולם לזה של אובייקט הפופ ההמוני. ההתפתחויות האחרונות של שוק זה מנטרלות אפילו את ערך האמנות הגבוהה, את האקסקלוסיביות של עבודות מקור קנוניות, מכיוון ששוק הפופ עצמו ערוך כיום לייצר ולמכור אוריגינלים, להיענות לדרישות-נישה בשוק עד לרמת הצרכן הבודד.
המחזור השנתי של ואן-גוכים שנמכרו הוא כחגב לרגלי הענקים של כל מוצר מותאם-לצרכן (מה שנקרא קסטומייזד). וכך אנו סוגרים מעגל במונחיו של וולטר בנימין: אחרי שהאמנות שועתקה המונית ואיבדה את הילתה (כלומר, את הדרך לפנטזיה), מוצר הפופ המותאם-לצרכן אימץ אותה. ההילה של הלימיטד אדישן, של הפריט לאספנים, זוהרת לא רק בזכות היחידות והנדירות שלו, אלא גם בזכות מצבור חושני בפראות של הקשרים, זכרונות, נוסטלגיה וחלומות שבורים. פריט האספנים מביס את האובייקט האמנותי בכל החזיתות – ההילה שלו, הקסם הפטישיסטי שלו, חיבורו לחיים (עמוק ואורגני יותר מיומרות האוואנגרד לטשטש את הגבול מציאות–אמנות), הרנטביליות שלו, היופי שלו, והעוצמה שלו כיצרן משמעות.
דוגמה מתחום קצת שונה: אמני וידיאו, הנתונים במרדף מתמשך אחר נוכחות פיזית בשוק ובמאבק מתמיד להכרה מסחרית ולמציאת פורמטים לאריזה ולאובייקטיביזציה (ייצוב בחלל) של עבודתם, מובסים כלכלית ומובסים כנושאי משמעות. בו בזמן, ההבטחה לדמוקרטיזציה, השתתפות ומעורבות שניבאה אמנות הווידיאו מקוימת כלכלית ופוליטית (אפשר אפילו לומר, אונטולוגית) בעליית הריאליטי TV.
מה שהופך את כל זה למבלבל ומדכא אפילו עוד יותר הוא העובדה שתפקידה המקורי של האמנות, זה שממנו נושלה, יכול לקבל כיום אישוש לא מהפילוסופיה, המוסר, הדת או האידיאולוגיה – אלא מהמדע. האוטונומיה של האמנות והפוטנציאל שלה ליצור או לעצב מחדש את אבני הבניין של המציאות ואת דלתות התפישה הוכחו מדעית על-ידי תורת הקוואנטים. "ההגמוניה של הדמיון" לא צריכה להישמע כמו רעיון מפגר עוד: עכשיו היא נתמכת באקספרימנטציה.

***

במהותה, פיזיקת הקוואנטים מנסחת את התלות ההדדית של המבט ומושאו. את העדר ההפרדה בין תכונות החומר לבין אקט המדידה של תכונות אלה. כשאנו מודדים/מביטים על משהו, אנו חודרים לתוכו, מתאבכים איתו, משנים אותו, בסופו של דבר בוראים אותו כפי שהוא. נדמה כי הטבע/יקום/מציאות בעצמם הם משחקיים ואקסהיביציוניסטיים – הם לא יבזבזו אנרגיה ולא יטרחו להתקיים בלי שמתייחסים אליהם. היקום הוא דיווה! הוא מתעורר לחיים רק כתגובה לטריגר מבטה של התודעה. ואם כל הטירוף המופלא הזה ניצת לכדי קיום רק בזכות מבט, דמיינו מה קורה כשהרצון מעורב, כשמבטנו הופך אקטיבי, אפילו אגרסיבי, בעת שאנו מעצבים מציאות נחשקת/מיוצגת/מומצאת באמצעות המחווה/המעשה/העבודה האמנותית.
אם המסמן והמסומן אינם ניתנים להפרדה, אזי הסימן הוא אקט של בריאת יש מאין – אקט אלוהי. או, במונחים פחות מתלהמים, מעשה קסם, כישוף. שימוש בסימנים כדי לאכוף רצון על המציאות. כיפוף יד המקרה עם המשקל הקוואנטי של הרצון כמבט אקטיבי ממוקד. שוב, אני מודע לאיך כל זה נשמע, ואני חייב להדגיש – אני לא טוען שכל האמנים הם ניאו-פגאנים בפוטנציה. ככל שזה נוגע לי, הטענות הנ"ל צריכות להישמע יבשות כשיעור כימיה בתיכון. אני יודע, זה נורא. זה מחליא שאמנות היא כישוף. תיאלצו לחיות עם זה.
בעידן התבונה תורגם הכישוף לאידיאל הקפיטליסטי של ה"סלף מייד מאן" בשוק החופשי. יוזמה חופשית היא הקצה החילוני של קרחון הכישוף. אידיאל זה התגלה כמתעתע, שקרי והרסני עקב ההבנה המוגבלת והמעליבה שלו את מערכת היחסים בין התודעה למציאות. מערכת יחסים, טוען התיאורטיקן ג'וליאן ג'יינס, שמידרדרת בהדרגה מאז הומצא הכתב.
ג'יינס טוען (במערך לוגי מופתי שמשכיח מהקורא את ביזאריות הטענה) כי ציביליזציות העולם העתיק תיפקדו על בסיס של הזיות קוליות קולקטיביות. כולם לא רק שמעו קולות בראש, הם שמעו את אותו קול. וכך נבנו הפירמידות. השיירים של היכולת הזאת הם מה שהיום מכונה "השראה" או "מוזה" באמנות, "תקשור" בניו-אייג' ו"אלוויס אמר לי לעשות את זה" בקרימינולוגיה.
ג'יינס טוען שהתודעה היא רק אחד המרכיבים של העצמי, ושניתן להתחבר למרכיבים המצויים מעבר למודעות העצמית ובמובן זה גדולים מאיתנו. זהו המרכיב החסר באינדיבידואליזם הרציונליסטי, והסיבה לכניעתו המחזורית לקולקטיביזמים – פשיזם מימין (הרצון לעוצמה כחיובי ולא ניטרלי), קומוניזם משמאל (הרצון לעוצמה מוכחש/מודחק) וליונג מלמטה (הרצון לעוצמה כשלוחה של תת-מודע קולקטיבי). זוהי גם הסיבה לכך ששוק הפופ ואובייקט הפופ הפכו כה מפתים ודומיננטיים אחרי מלחמת העולם השנייה: בגבולות הדמוקרטיה הליברלית, שוק הפופ הוא זה שחגג את התודעה כחלק ממשהו גדול יותר, ומעבר לכך, שילב בהוליסטיות את נקודות המבט החלקיות – ולפיכך כושלות – של הפשיזם ושל הקומוניזם.
הרי כוחה הקולקטיבי של הקורפורציה (ועוצמתו המיסטית של המותג), ולא היזם הבודד, החופשי, הוא שאיפשר לשוק הפופ להגיע לשיאו – ייצור אובייקטים מקוריים, תזמור הפנינגים טוטאליים (קניונים, סרטי פעולה שוברי קופות) ובניית קנון אולד מאסטרס (פריטי אספנות).

***

אפשר לומר בפשטנות ששוק הפופ השתלט על התפקיד ועל המקום של האמנות, שעליה אבד הכלח: היא נשארת בתמונה (הא הא) רק כנישת שוק ללא שום משמעות שעליונה על משמעותה של נישת השוק של מקרלים בקופסה, או כמחנה פליטים ללוזרים – קבוצת תמיכה לאנשים שפשוט לא משיגים משרה קריאטיבית בחברה גדולה.
למרות כל זאת, אין זהו קץ ההיסטוריה (של האמנות). שוק הפופ איננו אוטופיה, ולא רק כי אינני קרוב לצלחת. הדינמיקה ששוק הפופ מייצר/משרת אכן מותירה אותי ואת היקרים ללבי מרוששים ומנושלים. זה מתקשר במסתוריות לעובדה ששוק זה שותף גם לייצור (והסתרת) אי-יציבות, דיכוי, סבל והרס בהקף גלובלי. זאת בעצם הבעיה היחידה. מהותית, אין רע בכך ששוק הפופ ולא האמנות הוא זה שמצית את דמיוננו. חבל רק שהשוק הזה נשלט בידי האדונים האפורים. אויש.
בקונטקסט הנ"ל, קצת פחות מפתיע שחוד החנית האמנותי היחיד שעדיין מראה סימני חיים וטוען לאוטונומיה ורלוונטיות הוא אמנות ביקורתית פוליטית. משגויסה האמנות להילחם באי-צדק ולהציל את היום, היא ירדה לרמה של תיאוריה. האמנות, מכוננת ומנכיחת הצדק (שאשים עוד מקדש אצטקי על האש?), הידרדרה עד שהפכה למפגין תמהוני עם שלט בכתב חרטומים מול משרד הביטחון. ללא קסם וראיית נולד (דיבינציה), ללא יופי והילה, האמנות הפוליטית אינה אלא צל מדדה של אקטיביזם פוליטי, נגועה ב-, רדופה על-ידי, ונכה מדוגמות מרקסיסטיות ריאקציוניות.
אפשר לטעון שזה מצב חירום זמני, ושבמלחמת האינפורמציה יש ערך לגיוס של מוסדות האמנות ושל משאבי והוגי האמנות להפצת מידע חיוני שמצונזר במדיות רגילות. האמנות יכולה לשמש אזור אוטונומי ארעי, ביקורתי. עיר מקלט משוחררת מאינטרסים תאגידיים ומכבלי פוליטיקה מבוססת אידיאולוגיה. לצערנו, האמנות הביקורתית מוכתמת קשות על-ידי אנליטיקה נוקשה, אקדמיסטית, מצפניסטית, גוועת מרעב על דיאטת סטרייט-אדג' נטולת פוטוריזם וסוריאליזם, ומבוססת על גרסת ממתיק מלאכותי של דאדאיזם.

ב. הבלתי אפשרי הוא כלום

נתקלתי לראשונה בקמפיין המסיבי האחרון של אדידס מתנשא מעל אלכסנדרפלאץ בברלין: כרזה בגובה מאה מטר של מוחמד עלי, חתומה בסיסמה האניגמטית נונסנסית לכאורה, "אימפוסיבל איז נאתינג". נשארתי שתול במקום שניות ארוכות. בהתחלה זו היתה ההתאבלות המורגלת זה מכבר אל מול אייקון נערץ שנשדד כדי למכור נעלי ספורט. זו העצבות היומיומית המוכרת והמודחקת-מיידית המלווה את גזל ההשראה העממית, חילולה של אינטימיות תרבותית (כשגיבור או שיר מחוברים לחוויה אישית) בתקופה שבה "השיר שלנו" יכול להידרדר בן לילה לשיר של הד אנד שולדרס.
סוג זה של דיכוי מיתולוגי – בניגוד למעמדי – דורש הרבה יותר ממרקסיזם כאופוזיציה. וזהו הכישלון הנצחי של השמאל, כפי שירשה אותו האמנות הביקורתית העכשווית: ההתכחשות, שלא לומר, חוסר המודעות, לצורך במלחמה מיתולוגית שתלך יד ביד עם מלחמת המעמדות.
השמאל נכשל כרונית באי-הבנתו שחופש או שוויון אינם בראש מעייניהם של כולם. שיש מיתולוגיות נוספות, חזקות באותה מידה (מין, דת, לאום, גזע). גרוע מכך בהרבה, השמאל לא מבין כי הפסיק מזמן להתחבר לממד המיתולוגי של ערכיו, וכי חופש ושוויון כמטרות רציונליות הן פריבילגיה או הפשטה אם הן פוליטיות בלבד ולא מיתולוגיות. רוצה לומר, זכויות אדם במרחב המעוקר מרוח האדם – מהיכולת להביע בחופשיות את הדמיון, ולא רק את הדעה. אם חירות פוליטית לא נותנת מקום לפריחת הרצון לעוצמה, או אם היא ניזונה רק מהעצמי המודע ולא מאגפיו הרחבים יותר אליבא דג'יינס, היא נידונה לכניעה ונחיתות נצחית לפשיזם, שחותר לחירות מיתולוגית, שקרית ככל שתהיה, ולכן עליון ביכולתו לגעת בלבבות אנשים ולהצית את דמיונם. למעשה, עצם ההכרה בקיום צרכים מיתולוגיים מספיקה לשם כך. היא נחותה גם מן הקפיטליזם ששודד מיתולוגיות ואורז אותן (גם דתות, כתות וממלכות עבר ארזו מיתולוגיות, אבל יותר בסטייל).

***

אז אלה ההרהורים שחלפו בראשי בזמן שהתפעלתי במלנכוליות מצלם הענק של עלי. אבל זאת רק ההתחלה. בזמן שאנחנו מנתחים פה את האימפוטנטיות שלנו בהתמודדות עם ההשלכות של השוד המיתולוגי הזה, אדידס, שני צעדים קדימה, מעמתת אותנו עם רמה חדשה לחלוטין של גזל תת-הכרתי. הסיסמה הזאת, לעזאזל! כמובן שיכול מאד להיות שמדובר באיזה סוג של גליץ' דפוס מצחיק שהפך לסלוגן מוטרף. אני כבר מדמיין את דרמת המקור הטלוויזיונית: חמש דקות לפני הפרזנטציה הגדולה לאדידס, מגלים זוג הקופירייטרים הכריזמטיים והסקסיים את הטעות. רגע אחד, היא אומרת, זה נשמע יותר טוב הפוך! בוא נציג את זה ככה!
כן, יש סיכוי ממש גבוה שמבחינת אדידס, הסיסמה הזאת לא אומרת כלום. הפחד שלי הוא שהיא אומרת את הלא-כלום, את הכוח המשמיד את פנטזיה של אנדה. אם הדמיון נורה ברגליו, אנו נותרים עם רציונליזם. אם הרצון לעוצמה נחסם, אנחנו נותרים עם העצמי המודע. שורה שלמה של נורות מנטליות כבות בזו אחר זו, פנטזיה נרמסת על-ידי האין, הקיפאון שמייצר הרעיון של הבלתי אפשרי. הבלתי אפשריות היא אכן הלא-כלום, ואקום. ברגע שאנו מכריזים על דבר מה כבלתי אפשרי, החלל המנטלי הזה מתמלא מיד בכלום. שטח סגור, אין כניסה לתשוקה. כשהדמיון והרצון לעוצמה מנוטרלים, אנו נשארים עם מרקסיזם, והתוצאה זהה: הריק של הבלתי אפשרי.
הכי קרוב שהגיע המרקסיזם להתייחסות לצורך בשחרור מיתולוגי היה עם הסיטואציוניסטים וסיסמתם "היה מציאותי, דרוש את הבלתי אפשרי". אבל אם נמשיך לפרש את הסיסמה של אדידס עמוק עוד יותר, האדונים האפורים נותרים עם ידם על העליונה. זה כי בשביל אדידס, לא זו בלבד ששום דבר הוא בלתי אפשרי (להשיג מה שבשביל אחרים הוא בלתי אפשרי זה כלום מבחינתם), אלא שהם גם הפנימו את ההשלכות של זינוק האמונה הקוואנטי; עכשיו, אם לשאול סיסמה אחרת של איזה ובסייט אווטרס שעבדתי בו פעם, סייקוסמוס, הם עושים את זה אמיתי. אדידס ג'אסט דו איט.
כניעת האמנות לשמאל הליברלי או המרקסיסטי גרמה לנסיגה ההדרגתית מתחומי השפעה בזה אחר זה. האמנות, פעם הקצפת על עוגת הציביליזציה, נגועה כעת במסורת פוליטית שרואה בציביליזציה חטא קדמון, שהתגלגלותו ההיסטורית פורשת דיאלקטיקה מדכאת של ניצול ושעבוד. לא מפליא, לפיכך, לגלות שאמנות פוליטית היא לעתים קרובות כה ענייה, משעממת ומעליבה. היא מרחיקה את עצמה ללא הרף מהישגי הציביליזציה, ועושה את זה מתוך שאיפה כמוסה מזוכיסטית, מיזנטרופית, מורבידית ונוירוטית (נו, איפה התלונות על הלועזית? הכו בי!) לא לשחרר את הציביליזציה, כי אם להחריב אותה.
מהפכנים רבים מעריצים את 11/9 כי היצר היצירתי היחיד שהם הידרדרו ללהיות מסוגלים לשקול כאפשרי הוא היצר ההרסני. זוהי הסיבה שיופי מוחצן, עושר חושני – וברמה מסוימת, אמנות באשר היא – מוקעים כבורגניים. זוהי הסיבה שאמנות פוליטית רדופה ברגשי נחיתות ביחס לאקטיביזם פוליטי אמיתי, ויוצרת מוטציות כגון הצלם בוריס מיכאילוב והנקרו-ריאליזם שלו, שמנציח הומלסים רוסים בעירום, מפשיט את המנושלים מרכושם האחרון – הכבוד – בדינמיקת הכוונות-טובות-מובילות-לגיהנום של לסייע להם באמצעות חשיפת חסכם לכל, כאמנות מגויסת לדבר האמיתי – פוליטיקה. כמה ממצולמיו של מיכאילוב מתו מקור, רעב או מחלות בזמן שהפורטרטים שלהם עדיין הוצגו ברחבי העולם. הנקרו-ריאליזם עושה מעגל שלם עד שהוא הופך לסוג רדיקלי של אמנות מופשטת – הפשטה גם של הבעיה הפוליטית שיוצרת את התופעה של ההומלסים וגם של האינדיבידואלים הספציפיים שבתמונה. אפילו תוכניות ריאליטי שבהן מנחה סלבריטאי בוחר איזה אומלל מקרי מההמון ומציל אותו עושות יותר טוב ממשי מאשר הלקיחה המיכאילובית את ההיגיון של האמנות המרקסיסטית לקצהו. אצל מיכאילוב אין לא הצלה ולא תקווה. לא פרקסיס ולא מיתוס.

***

האם יש מוצא? אצביע בכלליות על כמה תוואים אפשריים בדרך לניצחון על האדונים האפורים. יש צורך בחיבוק ובקבלה מחדש של צורות ותפישות מסורתיות. האוואנגרד והאמנות הקונספטואלית מעולם לא היו באמת שלילה של הדרכים הישנות, רק הרחבות וחפירת הסתעפויות שלהן. המקום שבו האוואנגרד והאמנות הקונספטואלית חזקים אינו בהצהרת הכוונות והמטרות, אלא בסטייל, בצורה שלהם. שם נמצא הרצון לעוצמה שלהם. שבירת הקיר הרביעי בתיאטרון, טלוויזיה אינטראקטיבית במובנה האוטופי, אמנות מופשטת – כל אלה לא רק שלא עולם ישן עד היסוד החריבו, אלא להפך, הן חיזקו את כוח משיכתו ולו רק מעצם העובדה שאותו עולם הוא כעת אופציה לבחירה ולא האפשרות היחידה. כאן נחה העליונות הקריטית של האמנות, שבניגוד לפוליטיקה לא החריבה ולא השמידה, אלא הותירה קצות חוט לאספקטים נשכחים של הציביליזציה שאנו זקוקים להם. אפשר להרחיב את השיח הזה כדי שיכלול גם רציונליזם, פוליטיקה ומרקסיזם, ויכלול אותם כסטייל – כלומר, יאפשר שימוש בהם שנובע מהנאה אסתטית מהשפה שלהם ומהסאונד ומהצורה שלהם, ולא מהאמונה החולנית שהם נכונים.
העבר המלחש הזה זנח מזמן את השוליים הסהרוריים של הפוליטיקה והאמנות כאחת, והוא זורם בגאון לתוך תתי-המודע הקולקטיביים עם הגל של סרטי הראווה ההיסטוריים, המיתולוגיים והפנטסטיים שיוצאים מהוליווד. אפשר להיווכח בעוצמה שבה נראטיבים אמנותיים מסורתיים (מלודרמה, אגדה) משמשים לעיסוק באייקונים, אמונות ואסתטיקות של העולם העתיק עצמו. כל מה שצריך עכשיו זה קצת יותר ויקינגים בפתיחות של תערוכות.

ג. ולסיכום

בחלל שבו פירק הפוסטמודרניזם את דיקטטורת הנראטיבים הגדולים נפתח מרחב להחלפת נראטיבים של אמת בנראטיבים של יופי.
כמובן שזוהי הצעה מורכבת יותר מזו של אסתטיסטים רומנטיים מסורתיים. מובנים של יופי נקבעים כבר באורח דמוקרטי בשוק הפופ המותאם-ליחידים שדנו בו. אנחנו צריכים רק לאמץ את הדינמיקה הזו. נראטיב של יופי איננו הכתבת טעם, אין מטרתו לקבוע מה יפה ומה לא – זה כמובן רק ישקף מחדש את הנראטיב של האמת.
אני מתכוון לטעינה ממשית של היחסיות בפוטנציה מלאה. להתמסרות מוחלטת לנראטיבים/אשליות האישיים שלנו. המובן הפוסטמודרני של (נא לקרוא בקול יבבני ומאנפף) "זוהי האמת שלי" מעולם לא הובן כיאות. הוא רוקן וסורס כי מעולם לא נוצק בו רצון לעוצמה. הוא נהיה יבבני ומאנפף ברגע שבו לומר שהאמת יחסית הפך זהה ללומר שהיא אינה אמת כלל. אנו אומרים, זוהי האמת שלי, זה מה שיפה בעיני – אבל אסור שזה יישמע מתנצל! זה צריך להישמע חזק, מפתה, מתגרה ותוקפני. עלינו להשקיע פנאטיות שנתגלתה-מחדש במה שבעינינו יפה באופן אישי. זה יתאפשר ברגע שנכיר, בתמיכת המדע, בפוטנציה של הצומת האישית שלנו בריזום, באינסוף. שנעשה מה שבסטיאן עשה.
הרציני והחשוב צריכים להיות משולבים עם המענג. ובזה אני לא מתכוון שצריך יותר סלפסטיק בסרטים דוקומנטריים על פלסטינים (המממ...). כוונתי היא שתחום ההתמחות של האמנות צריך להיות מיזוג האינטלקטואלי עם החווייתי, מחשבה ופעולה, הרהור ואינטימיות, ישן וגם חדש. שאני אשתוק עכשיו?
האמנות שוב תפרה את הכלכלה, התרבות, המדע. בעת ובעונה אחת יהיו לה הכוח והסמכות לקום נגד הגאות לכשתהפוך לדכאנית (הגאות, לא האמנות). החלל הריק שתופסת כרגע האמנות הפוליטית זקוק לכך בדחיפות. עכשיו.