פדופיליה, קניבליזם, תיאוריות קונספירציה קיצוניות, שוליים פוליטיים סהרוריים, אסופה מוחצת של דיסידנטים ופסיכופתים
"אלפיים שנה חלפו מאז מותו של ישו הצלוב והעולם השתגע. נביאים ניהיליסטים, פורנוגרפים שנולדו מחדש, סכיזופרנים טרנסצנדנטליים וגם אנשים מהשורה, כולם מאוחדים באמונתם בקטסטרופה עולמית הממשמשת ובאה. מה הם הכוחות האורבים מאחורי הטירוף העולמי הזה?"
("Apocalypse Culture": הערות המו"ל)
"העתיד יהיה משהו כמו לאס וגאס"
(ג'יי.ג'י באלארד)
המסלול מהתא הקטן שלי במקום שאני עובד בו ועד כפיתה בחליפת משוגעים קצר מאוד. הוא עובר דרך השגרה של מעבר ליד מגדלי עזריאלי בשעות הערב ותהייה אינטרוספקטיבית על איתנות שפיותי ועל כמה עוד אוכל לסבול את כל החרא הזה. כמו לא מעט בורגנים אחרים, גם החיים שלי מתנהלים בתוך מרחב אורבני שכולו דרישה להמרת תשוקות למוצרים ומ?קסום יצרים צרכניים בדרכים מיותרות בדרך כלל. מרחב שנחרץ על-ידי אספלט, בטון, פלסטיק, פרסומות ענק ושיאי עיצוב סניטרי של קווים ישרים ומשעממים. בדרך הביתה מהעבודה, כשאני תקוע בפקק, אני מסתכל לימיני ומדמיין את מחול המוות המוחי של הצרכנים בקניון עזריאלי, נעים לפי כוריאוגרפיית ה-Muzak הרפיטטיבי שמושמע להם, הכל מתערבב עם שאון האוטובוסים שבחוץ, עם ריצוד הרמזורים ופנסי המכוניות, עם אלפי הסלוגנים הפרסומיים שהוטמעו בתודעתי במאות שעות צפייה בטלוויזיה, עם טבלאות האקסל בעבודה ועם מסת הנתונים שאני ממציא ומשנה כדי לפגוע בהכנסות של המעביד שלי, עם אלפי העובדות הלא חשובות ופרטי הטריוויה חסרי הערך שאני נתקל בהם באינטרנט במקום לעשות את העבודה שלי, ועם ההכרה בכך שכוח הרצון שלי מפסיד בקרבות הבלימה נגד "המכונה".
בכל יום, באופן קבוע, כשאני תקוע בפקק ליד הקריה ומבזבז זמן טלוויזיה יקר בגלל שאר הבורגנים שחוזרים מהעבודה, אני סוגר את חלון הרכב בפני הקבצן עם מעיל הג'ינס והשחפת ותוהה לעצמי אם הוא ייענה לאתגר שלי, ותמורת עשרים שקל ילך להשתעל על הבנזונה המעונב שנוהג במזדה שצפרה לי ברמזור הקודם. אני מת להגיע כבר הביתה לראות טלוויזיה, ואת הזמן בפקק אני מעביר בשעשועים כאלו ובהרהורים על תוצאות אפשריות שאורח חיים שכזה חייב להביא מתישהו – התמוססות של שגרת העבודה היומיומית אל תוך טרנסגרסיות אלימות מסוגים שונים.
ובדרך חזרה מהעבודה, כשאני מפנטז על השתוללות ירי בלתי מבוקרת בעזריאלי לצלילי מוזיקת המעליות, אני חושב על הפציינטים של ד"ר וולפגנג הובר, מייסד ה-SPK (הוא ה-Sozialistisches Patientenkollektiv), חמושים בקלצ'ניקובים, פורצים מתוך טנדר מסחרי שעוצר ליד תחנת רכבת השלום ומתחילים להתפרע. הובר שיכנע את מטופליו שתרבות הצריכה הקפיטליסטית היא זו שמייצרת הפרעות נפשיות חדשות, ושהמחלות המייסרות את חייהם הן תוצר החברה ובשום פנים ואופן לא נובעות משום דבר שקשור ברצפטורים במוח. כמו דלז וגואטרי, גם הובר חשב שאי-אפשר לנתק את מחלת הנפש ממקורותיה במציאות הפוליטית-חברתית-כלכלית במערב הקפיטליסטי, ולכן הציע לפוצץ בנקים ומרכזי קניות כפתרון לסכיזופרניה והפרעות דו-קוטביות. אג'נדה פוליטית מנוסחת וברורה, שתבריא גם את הפציינט וגם את העולם.
אחר-כך אני בדרך כלל חושב על הפסיכיאטר ויילדר פנרוז מספרו של ג'יימס גרהאם באלארד "סופר קאן", שהציע "A controlled and supervised madness" – טירוף נשלט ומפוקח – כדי להירפא מתחלואי השעמום הבורגני. לטרוריסט המופרע של באלארד, בניגוד לפסיכופט של הובר, אין אג'נדה פוליטית; הוא מעוניין בשחרור מהשעמום ומהשגרה בלבד, ולא ממש מעניינות אותו תוצאות האלימות שלו בהיבטן הרחב. אנשי המילניום שחיים בעדן-אולימפיה כלואים במערבולת של אלימות חסרת משמעות, אפילו בלי תירוצים אידיאולוגיים.
אני סוגר את חלון הרכב בפני הקבצן עם מעיל הג'ינס והשחפת ותוהה לעצמי אם תמורת עשרים שקל הוא ילך להשתעל על הבנזונה המעונב שנוהג במזדה שצפרה לי ברמזור הקודם. אני מת להגיע כבר הביתה לראות טלוויזיה
האלימות אצל פנרוז/באלארד אינה טרור פוליטי במובן המקובל. אין לה ערך מנוסח ברמת הכלל. היא אגואיסטית ופרטית. אם הובר טען שהכאוס הפנימי הוא תוצר המנגנונים הדכאניים של החוץ, ולכן יש להשמידם, אצל פנרוז/באלארד הכאוס הפנימי שמתפרץ החוצה בסערת אש הוא רק דרך לשמור על הומיאוסטזיס.
ההומיאוסטזיס הבורגני הזה הוא בעצם איווי אידיוסינקרטי. משמעותו ניתנת לו על-ידי הבורגני עצמו. הבורגני לא קרא את פרויד, שפינוזה או דלז וגואטרי, ולכן סביר להניח שמבחינתו, האיזון מורכב מצירוף של שקט נפשי, ביטחון אישי וכלכלי, מזור לשעמום ואלמנטים אחרים שהוא הגדיר כמאזנים.
אותה בורגנות אפוקליפטית יודעת שהאלימות ה"רגילה" מוסדרת ומקובלת על-ידי המנגנון, וששנים של טרור ומחאה אלימה לא הביאו, ולעולם לא יביאו, למהפכה אוטופית אמיתית. החל בהפגנות סטודנטיאליות מדושנות וכלה בחטיפות בנקאים ובהטמנת מטעני חבלה בבנייני משרדים גדולים, הכל מוסדר ומקובל על אלה שמנהלים את העניינים באמת. הטרנסגרסיות ה"רגילות" הן שסתומי לחץ פונקציונליים, ולכן האלימות החדשה, שמטרתה לייצב ולאזן את הבורגני, צריכה להיות היפר-אלימה ובעלת ערכים שונים כדי שתצליח להביא להומיאוסטזיס. הדרך היחידה להימלט ממעטה הסימולציה שמדכא את הבורגנות הוא אלימות שאינה בהכרח אלימה יותר או עקובה יותר מדם, אלא ססגונית, צבעונית וזוהרת יותר, בערך כמו קו הרקיע של הלילה של לאס וגאס.
"Apocalypse Culture"
נדמה לי שאדם פארפריי, המוציא לאור של "Apocalypse Culture", מתגאה יותר מכל בהמלצות החמות שכתב באלארד על המהדורה הראשונה של הספר. "הדוקומנטים הטרמינליים של המאה העשרים", כינה באלארד את הספר. "קריאת חובה לכל אלה המתעניינים במשבר של תקופתנו". התלהבותו של באלארד מובנת לאלו שקראו גם את ספריו וגם את "Apocalypse Culture". הדיסטופיות שבאלארד שירטט במשך שנים בדיוק כירורגי מתגשמות בכל אחד מפרקי הספר. יש שם עשרות דוגמאות גרוטסקיות לניהיליזם, לטירוף ולפרברסיה, בלי דיסקליימרים ובלי אפולוגטיקה. הכל דחוס ועמוס בספר הזה, הקריאה בו מעייפת ולעתים מרתיעה, אבל אי-אפשר להפסיק אותה. פדופיליה, קניבליזם, תיאוריות קונספירציה קיצוניות, שוליים פוליטיים סהרוריים, אסופה מוחצת של דיסידנטים ופסיכופתים. פארפריי עצמו התעקש על כך שהספר לא ייקרא רק כתצוגה מציצנית של סטיות אקזוטיות פרטיות, אלא כמחקר פנורמי מקיף על תוצרי האנומיה החברתית, זו שזרועות הסרטן שלה מאכלות את היום-יום של כולנו.
העיסוק של באלארד בביזארי ובגרוטסקי, בטרור עולמי ובתרחישים אפוקליפטיים הוא ביקורתי במהותו, ונובע מתוך תפישה דומה לזו של כל מהפכן פוליטי או אידיאולוג מחאתי. הזעזוע הוא כלי, לא מטרה סופית
אסופת הטקסטים הקלינית בספר, שיצא בשנת 1987, נתפשה בעיני רוב האנשים כשערורייתית. טענו שאין בה יותר מאשר היקסמות מרוחקת מאלימות והרס. פארפריי והכותבים אינם מציעים פתרונות מנוסחים לאסופת הסדקים בחומת השפיות של העולם. בהקדמה למהדורה מאוחרת של הספר, פארפריי כותב כי הוצאת ספר המשך משולה לפרפורי גסיסה המשוחקים באופן מוגזם וחסר פרופורציה על-ידי שחקן גרוע. הרי איך ייתכן המשך לסופו של העולם?
הספר "Apocalypse Culture II" יצא לאור בשנת 2000.
אני רוצה להאמין שהעובדה הזו מצביעה על כך שטענתו היהודו-נוצרית של הספר בדבר הליניאריות של ההיסטוריה (טענה שאני מסיק משם הספר ומההקדמה של פארפריי) נזנחה לטובת תפישה אחרת, מעגלית, כזו שאינה מייחסת חשיבות לציר זמן המתחיל בנקודה סינגולרית ומסתיים באפוקליפסה מוחלטת. הייתי רוצה להאמין שברור לכל כי העשורים האחרונים אינם בהכרח האלימים ביותר שידעה האנושות מאז מעולם, וכי המטרה החדשה של "Apocalypse Culture" היא להצביע על עליית מדרגה מסוג אחר: לא בעוצמת ההרס או באכזריות האדם של ימינו, אלא בססגוניות ובמקוריות שהטירוף האנושי מתגלם בהן. ספקטרום הביטויים הטרגי של התרבות האפוקליפטית אינו מייצג שום דבר שלא היה קיים קודם, רק שכיום, בזכות תקשורת ההמונים והטכנולוגיה המתקדמת, הכל נעשה הרבה יותר ססגוני, צבעוני וזוהר. בערך כמו קו הרקיע של הלילה של לאס וגאס.
עוד לפני שבאלארד הפך לחותמת האיכות של "Apocalypse Culture", הוא השרה מרוחו על לא מעט מהאמנים שהיו מעורבים במה שקרוי ה-Industrial Culture: אותה קדירה מבעבעת של "Apocalypse Culture", רק מונעת בכוחן של טכנולוגיות מתקדמות מעט פחות, שבה התמקמו אנשי האינדסטריאל שגילו קשרים חזקים בין הא-ליניאריות בכתיבתו של באלארד (בעיקר בתקופת "Atrocity Exhibition") לבין הא-ליניאריות של המוזיקה שיצרו והתכנים שעסקו בהם. אותו מפגש צירים של פוליטיקה רדיקלית וטרור, תיאולוגיה ותורת הנסתר, תיאוריות פילוסופיות הנוגעות בתקשורת המונים, קפיטליזם וצרכנות, דימויי עתיד אפוקליפטיים והדכאנות שמוצפנת בטלאולוגיה שלהם, תיאורי חורבן, הרס, מוות ומפגשים תרפויטיים ו/או הרסניים בין עיוותי גוף אורגניים לטכנולוגיה קיברנטית, שהעסיקו אנשים כמו גרהאם ראוול מה-SPK ומארק פאולין מה-Survival Research Labs, היו בדיוק מה שבאלארד כתב עליו בספריו. כמו באלארד, גם אנשי האינדסטריאל הסתובבו ברחובות, צפו בטלוויזיה וקראו עיתונים, והצליחו לזהות את הדרך שבה תפסו מיתולוגיות מדיה חדשות את מקומן של המיתולוגיות הקלאסיות. את הדרך שבה הפך פנתיאון האלים למדרכות הכוכבים של שדרת הוליווד, והטכנולוגיה הפכה לכלי שמשעתק מיתוסים פרימורדיאליים לתוך מסמנים מודרניים, כשאלו הופכים להיות מושא האיווי של האדם הקפיטליסטי המערבי.
דבר נוסף שקירב בין באלארד ותרבות האינדסטריאל היה העובדה שגם באלארד וגם האינדסטריאל שותפים לאותה מסורת ארוכה של ביקורת חברתית דרך ההתפלשות בזוועה עצמה בדרך לקתרזיס משחרר ומחכים הן של האמן והן של הצופה. העיסוק של באלארד ושל תרבות האינדסטריאל בביזארי ובגרוטסקי, בטרור עולמי ובתרחישים אפוקליפטיים הוא ביקורתי במהותו, ונובע מתוך תפישה דומה לזו של כל מהפכן פוליטי או אידיאולוג מחאתי. הזעזוע עבורם הוא כלי, ולא מטרה סופית. בסופו של דבר הם ניסו לבדוק את יחסי הגומלין שבין המהפכן לבין הסכיזופרן: שני צדדים של הדרישה לקידוד ודה-טריטוריאליזציה בכלכלה הקפיטליסטית, כפי שהסביר ז'יל דלז. רק שנים אחר-כך הצליחו אנשי Apocalypse Culture, מעין ממשיכים של תרבות האינדסטריאל, לזהות את הטיפוס השלישי שחי לצד המהפכן והסכיזופרן: הבורגני האפוקליפטי.
העתיד יהיה לאס וגאס
בודריאר כתב על "קראש" שהוא מתרחש בהיפר-מציאות. לא מציאות ולא דמיון, אלא איפשהו באמצע. מרחב אחד שפולש למרחב אחר. אם אני זוכר נכון, קראתי איפשהו שהוא כתב משהו דומה גם על גם לאס וגאס. סוכני הנסיעות שלכם בטח יגדירו את לאס וגאס כעיר נופש, אבל עבורי הדרך מלאס וגאס לכפיתה בחליפת משוגעים נראית אפילו יותר קצרה מאשר הדרך מהתא שלי בעבודה לשם.
כמה ימים של בופה בקצת יותר מעשרה דולרים (מחיר זול לכמויות בולמוסיות של חיקויי אוכל איטלקי וסיני), תצוגת הר געש מתפרץ מעפן במלון מיראז', הנמר הלבן שניסה לאכול את רוי מזיגפריד ורוי, מוזיאון ליבראצ'י, המרצדס של היטלר והאלפא-רומיאו של מוסוליני באימפריאל פאלאס, הלביאות הנרקומניות ב-MGM Grand. בוגרי קולג'ים קולניים שיכורים מבירה, דגמים מוקטנים של פריז, ניו-יורק וונציה, מכוניות פאר להשכרה ומקסיקנים שמחלקים קטלוגים של נערות ליווי – ואתה בדרך לאשפוז. העיר הזו כל-כך דפוקה, בחיי. זהו סוריאליזם לפי ההגדרה המילונית, היבריד שמייצר על-מציאות. לא בדיוק דמיון, לא בדיוק מציאות.
הבורגני האפוקליפטי יארגן שחזורים מדויקים של תאונות דרכים שבהן נהרגו סלבריטאים ויערוך אורגיות בתוך המכוניות ההרוסות. במקום ללכת מכות בברים קטנים אחרי שעות העבודה, הוא יארגן קרבות בתשלום בין הומלסים לקבצנים
אתה יכול לשבת שנה על מכונת מזל של סנט אחד ולשחק ולשחק ולשחק, לשתות קוקטיילים במחיר של דולר טיפ למלצרית, לבזבז את כל הכסף שלך ולקוות שבסוף לפחות יבואו לאסוף אותך לבית משוגעים ישר מהכניסה האחורית של הקזינו. כמו שכתב בודריאר, הקזינו הוא פאנאופטיקוני, אבל מסתיר טירוף חבוי. מצלמות הקזינו חצי גלויות וחצי נסתרות. הכל סטרילי, מאורגן ומפוקח. הקזינו מגן מהמדבר הלוהט שבחוץ, ועל כמה ממכונות הווידיאו-פוקר מופיעות תמונות של פנסיונריות מקליפורניה שזכו ב-500 דולר, אבל אין שם באמת שום סיכוי להיגאל ולהשתחרר, וברור שאף אחד גם לא באמת מחפש את זה. המטרה היא להשתעשע בצורה הססגונית ביותר שאפשר, ליהנות מחגיגת אורות הניאון ולעשות כל מה שבורגני טוב צריך לעשות בצורה מבוקרת כדי להגיע להומיאוסטזיס.
לאס וגאס היא חממה כמו הבניין מ"High Rise" של באלארד. עדן-אולימפיה במדבר נבאדה, שהטירוף המפוקח הולך ומתעצם בה ברמת ססגוניותו וצבעוניותו בכל רגע נתון. אסור שהבורגני הנופש ישתעמם.
הדיסטופיות של באלארד מתקדמות בחפיפה מלאה עם המציאות. אם בספרים הראשונים שלו החרדות האסכתולוגיות היו מאיתני הטבע, בספרים האחרונים כבר ברור כי קאלקין יהיה בעצם בורגני משועמם רכוב על פולקסווגן גולף או על רכב משפחתי אחר. ציר ההתקדמות האפוקליפטי שבאלארד חזה עוד בשנות השבעים נע בנפרד ממטוטלת הזייטגייסט ההיסטורי של שמרנות וליברליזם – ובכל זאת ברור שזו לא הולכת להיות אפוקליפסה ליניארית במתכונת יהודו-נוצרית, אלא משהו שמזכיר יותר את מחזורי ההיסטוריה ההינדואיסטיים. שום דבר לא ייגמר באופן סופי אחרי ה-Kali Yuga. העתיד יהיה משהו כמו לאס וגאס, לא כמו שאמבאללה.
בועות ופולחנים חדשים
כיוון שקנים של זעם מחאתי אותנטי מנוסח ואלים סטייל ה-SPK דורשים השקעה עצומה וסיכוייהם לניכוס על-ידי המערכת גדולים מאוד, אופציות כמו בועות ה-T.A.Z שהציע חכים ביי אמורות לקסום לבורגני העצלן הרבה יותר. אבל הואיל ובועות ה-T.A.Z מכוונות למעשה לשחרור עצמי, ואילו הבורגני מעוניין אך ורק באיזון סינטטי, בלי אג'נדה פוליטית מנוסחת והוליסטית – ויותר מכך, הואיל והאזורים האוטונומיים הזמניים האלו נוטים להיות "מסיבתיים", חייכניים וחיוביים באופן כללי, בזמן שהבורגני האפוקליפטי זקוק לאלימות, דם ואש – נוצרה תרבות אפוקליפטית ססגונית שכל תפקידה הוא להביא להומיאוסטזיס בכוחו של אותו טירוף מפוקח. ההיפר-אלימות הבורגנית הזו תתקיים באדישות לצדה של אלימות המדינה והתאגידים. מיתוסים אלימים של מהפכנות ושחרור ייזנחו או שיוטענו מחדש בערך בידורי בלבד. היצרנים והצרכנים של התרבות הזו יתפלשו בביזארי ובגרוטסקי, ולא מתוך אג'נדות שחרור כלשהן. הם ישתעשעו מהסימולקרות הבזויות של הסטריפ בלאס וגאס, הם יחגגו את הרדי-מיידס האינפנטיליים של המדיה (כמו שעושים למשל חברי תנועת האמנות Unpop) וימירו את פולחני האל המסורתיים בפולחנים חדשים לכבוד הפנתיאון המודרני.
במקום טרנסגרסיות ישנות שמתאימות למציאות ישנה מופיעות היפר-טרנסגרסיות חדשות של תרבות אפוקליפטית ססגונית שמתאימות להיפר-מציאות שהבורגני המערבי חי בה. במקום לבלות את סופי השבוע באותם מועדונים משעממים של BDSM, יארגן הבורגני האפוקליפטי שחזורים מדויקים של תאונות דרכים שבהן נהרגו סלבריטאים ויערוך אורגיות בתוך המכוניות ההרוסות. במקום להשתכר וללכת מכות בברים קטנים אחרי שעות העבודה, הבורגני האפוקליפטי יארגן קרבות בתשלום בין הומלסים לקבצנים. הקרבות יצולמו ולאחר מכן יופצו דרך פורומים ואתרי אינטרנט. במקום לזיין את מזכירת הבוס בחדר הישיבות יארגן הבורגני האפוקליפטי רשת חברתית של תיירות סקס פדופילי בתאילנד. במקום לשחק במשחקי תפקידים אחרי שעות הלימודים יקים הצעיר הבורגני האפוקליפטי אתרי הערצה לקניבלים מפורסמים כמו ארמין מייווס, אנדריי צ'יקטילו ואיסיי סאגאווה, או שיאגור תחמושת וייצא למסע הרג בבית-הספר התיכון שלו. במקום להפגין מול חנויות פרווה ולשכות מסחר יוקמו כתות טרור אפוקליפטי רצחניות או שייחטפו מטוסים שירוסקו על גורדי שחקים בערים מרכזיות. וזו רק ההתחלה. ככל שתתקדם הטכנולוגיה ואמצעי המדיה ישתכללו, כך תהפוך התרבות האפוקליפטית לססגונית, צבעונית וסוריאליסטית יותר. מדי פעם יהיו גם מסעות של הרג חסר משמעות במרכזים מסחריים.
הטירוף יהיה מפוקח, הבורגני יהיה מאוזן, והעתיד יהיה משהו כמו לאס וגאס.
כל הדימויים הוכנו על ידי כותב המאמר.
