צריך למתוח המושכה

"יצירה לא צריכה נרקוטיה; יצירה היא בעצמה נרקוטיה". על אמנות וגבולות הנפש

מאז ומעולם גילתה האנושות יחס דואלי לחדשנות וליצירתיות. תפיסותיהם של החדשנים תרמו לרווחת הכלל, קידמו את האנושות והרחיבו את עולמה, אך גם הציבו איום ממשי בפני האיזון העדין שבין הפרט לחברה – איום שהביא ליצירת מנגנונים שונים המיועדים לבלום תופעות העלולות לזעזע את המציאות הקיימת.

בין המנגנונים שנוצרו כדי להתמודד עם מאווייו של האדם להתחדש ועם רצונו להיות אחד עם האל, עם הלא נודע, היו כאלה שהושרשו באמונות ובדתות השונות. בספר "בראשית" מוצגים אדם וחווה כחדשנים הראשונים, שבאקט אכילת פרי עץ הדעת גזרו על עצמם גירוש מגן-העדן. פריצת גבולות הידע, החקירה בנסתר, מביאה עליהם סבל גדול. באותו ספר קורס מגדל בבל: שוב ביקש האדם להרחיב את גבולות עצמו, והביא על עצמו בכך חורבן והרס. גם במיתולוגיה היוונית שזורים סיפורים רבים שבמרכזם ההיבריס של האדם השואף לחדשנות יתר, מבקש להשתוות לאלים ומביא על ראשו עונשים איומים – אמצעי נוסף לשמירת הגבולות והמידה הראויה.

גויה, דיוקן עצמי, 1815

גם דפוק, גם סוטה

כדי לרסן את החדשן פורץ הגבולות פיתחה האנושות, לצד המיתוסים, גם מנגנוני תיוג. יוצרים ואמנים גדולים רבים הוגדרו סוטים, פושעים, פרברטים או חולי נפש, ונדונו לחיים של דיכוי ונידוי. לפעמים זכו להכרה רק שנים לאחר מותם, כאשר היתה האנושות מוכנה לקבל את תפיסותיהם החדשניות. לעתים הפכו אז גילוייהם למודלים לחיקוי, לאבני דרך בקיום האנושי. דוגמאות יש למכביר: נביאי הזעם בתנ"ך; גלילאו, שנעקד ועונה על מזבח דעותיו הרדיקליות, שאיימו על המשך הקיום התקין של הכנסייה; ואן-גוך, שעבר את רוב חייו בבדידות איומה; גויה; איש התיאטרון אנטונן ארטו, שבילה תקופות ארוכות בחייו מאושפז, ופירסם ספר שבו יצא נגד הממסד הפסיכיאטרי שאינו מסוגל לקיים הפרדה בין חדשנות לשיגעון.

ד"ר בני מור: "בתקופת החיים הראשונה של האדם, הוא נמצא במצב של העדר גבולות. התינוק נמצא במצב של אחדות נפשית עם האם, ואין ביכולתו לבצע אבחנה ברורה בין האני ללא-אני. בהדרגה, במהלך התבגרותו, תתגבש זהותו הנפרדת ויתגבש אותו אני המובחן מהאחר"

התפקיד החברתי של הפיקוח מוטל היום בחלקו על כתפיה של הפסיכותרפיה. הפסיכיאטרים והפסיכולוגים ממלאים את פונקציית שומר הגבולות שבין אדם לעצמו ובינו לסובבים אותו. הגבולות שלאדם בוגר ובריא צריכים להיות הכלים להבחין בהם. אבל כשמדובר בנפש האדם, מה הם הגבולות האלה?
"גבולות בחיי הנפש יוצרים את האוטונומיה של האדם", מסביר הפסיכולוג הקליני ד"ר בני מור. "את היכולת שלו להבחין בינו לבין האחר ובכך ליצור לעצמו זהות אישית, מופרדת ונבדלת. רוב התיאוריות הפסיכולוגיות ההתפתחותיות עומדות על כך שבתקופת החיים הראשונה של האדם הוא נמצא במצב של העדר גבולות. התינוק נמצא במצב של אחדות נפשית עם האם, המשמשת עבורו סביבה ועולם, ואין ביכולתו לבצע אבחנה ברורה בין האני ללא-אני. בהדרגה, במהלך התבגרותו של הפרט, תתגבש זהותו הנפרדת ויתגבש אותו אני המובחן מהאחר".
ההכרה בגבולות עצמך והסובלנות לגבולותיו של האחר מקנות ביטחון שמאפשר לאדם לעבור לתהליך מתקדם יותר של הדדיות, זה שבו הגבולות מיטשטשים כגבול שבין צרפת לגרמניה, למשל: גבול שבמובנים רבים קיים על הנייר בלבד, ואין בו צורך ממשי כיוון שאותן מדינות בטוחות בזהותן ומכירות זו בשונותה של זו. אך במקומות רוויי פחד כמו ישראל, שהזהות הלאומית לוטה בה בערפל וגדול בה הפחד מהשתלטות של האחר עליך, המאבק על הגבולות הוא מאבק עיקש ועקוב מדם.

המחזאי אוגוסט סטרינברג

הפרד ומשול

היום, סביר להניח, הפסיכיאטר לא היה ממהר לאשפז ולתייג אמן או יוצר כסוטה – ובכל זאת היה אולי מתקשה לעמוד על הגבול המדויק שבין יצירתיות לשיגעון. בספרו "הדינמיקה של היצירה" מציג אנטוני סטור שתי אסכולות שונות הדנות בקשר שבין יצירתיות לחוסר יציבות נפשית. האסכולה האחת שוללת את הגאונות, ועומדת על כך שיצירה היא תוצר של עבודה סיזיפית, קשה, ולכן נובעת ממצב מאוזן, שבו שולט האמן על תהליך היצירה, ולא להפך. "לפסיכופת", גורסים אנשי האסכולה הזו, "אין באמת שליטה על עולמו – וזו הסיבה לסבלו". תומכי האסכולה האחרת דווקא רואים קשר הדוק בין השיגעון ליצירתיות. כדוגמה לכך מביא סטור את סיפור חייו של המחזאי אוגוסט סטרינברג, שבתקופות מסוימות בחייו היה נתקף פרנויות ומאמין שאויביו מנסים להרעיל או לחשמל אותו, ושזבובים נכנסו תחת עורו. ואולם, מסייג סטור, לולא יכולתו להתנתק מההזיות הללו ולנתב את פחדיו אל היצירה, סטרינברג לא היה אמן, אלא רק מאושפז מהשורה בבית-חולים לחולי נפש. ללא יכולת לשלוט בהיבטים מסוימים של מצבו הנפשי, סביר להניח שלא היה יכול באמת ליצור, שכן גם אם יצירתו של פסיכופת מעוררת תחילה השתאות בגלל האינטנסיביות והאקספרסיביות שבה, לאורך זמן היא משעממת; לרוב היא סטריאוטיפית וחסרת חיים, ומעידה לא על יצירתיות, כי אם על ניוון נפשי.
אם נניח שאמנות היא תופעה אסתטית שהצופים – החברה – צריכים לפרש, נבין את הצורך בשלמותו של האני היוצר. שלמות הרחוקה מאוד ממצב סכיזופרני, שאחד הסימפטומים שלו הוא פירוק של גרעין האני, ואחריתו התנתקות של החולה מהסובבים אותו. אמנים שאושפזו מספרים לא אחת שבמהלך אשפוזם לא יכלו ליצור. כשסבל שומאן מדכאונותיו, מביא סטור דוגמה מעולם המוזיקה, לא יכול היה להלחין. הכישרון, אם כן, נוכח עוד לפני אובדן השפיות – וגם אם יש ביניהם קשר, אובדן השפיות אינו מעודד או מחיה את הכישרון. להפך.

פרופ' שוהם: "אני יודע שיש הרבה איינשטיינים שתוקעים אותם בכל מיני מערכות מדכאות, ולכן המטפל האמיתי צריך להיות אדם בעל שיעור קומה ורגישות. הוא צריך להבין מה לעשות ומה לא, ולדעת עד איזה גבול ללכת ואיזה גבול אסור לעבור"

"חריגה סבירה של אדם היא חיובית", אומר ד"ר מור, "וקיים בה פוטנציאל ליצירה של משהו חדש מתוך היכולת לעשות דברים אחרים, לחשוב בצורה לא קונבנציונלית. אצל כל בני-אדם מתקיים דיאלוג מתמיד בין הכאוטי, המשתנה, הזורם והיצירתי לבין הסטבילי, הקבוע והמוגדר. הפסיכולוגיה מדברת על הפרדה בין המודע ללא-מודע. אי-איזון ביניהם, הימצאות רק באחד משני הקטבים, יוצרת בעיה. אדם ששבוי יותר מדי בגבולות, במותר וביומיומי, יסבול במישור המקצועי ובמישור האישי משגרה, יובש, הזדקנות, התנוונות, חוסר התחדשות וחוסר עניין. האדם שנמצא בקוטב השני, כל הזמן במצב של התחדשות מתמדת ושל יצירתיות, אדם כזה יוכל לבוא לטיפול אצלי ולספר על ארבעה חלומות שהיו לו בלילה, חלום אחרי חלום, כאשר הוא אף פעם לא מעלה משהו בנוגע לחיים האקטואליים".

"oh lover boy". פרנקו בי

לך תשתכר, לך תזריק הרואין

כל יצירה היא סטייה מהקיים. פריצת גבולות יש אפילו בתהליך ההפריה הביולוגי, באקט החדירה של הגבר אל האשה. הגדרת הגבולות של האמנים, אני מאמין, היא תהליך מורכב במיוחד. סטור אומר שהם נבדלים משאר האוכלוסייה בכוחם לשקוע אל הלא-מודע ולדלות ממנו חומרים. אך מתי הופכת השקיעה הזו לאקט יצירתי וחי ומתי היא הופכת לאיום, לכוח משתק?
"במהלך טיפול", מסביר ד"ר מור, "המטפל יכול לעתים לתהות אם מה שהוא רואה אצל המטופל הוא התפתחות יצירתית שראוי לכבד, או תהליך שמצריך התערבות כיוון שקיימת סכנה שהמטופל יהפוך לנזקק מבחינה חברתית. אין ספק שבשלב זה נכנסת לתמונה אישיותו של המטפל. רמת הליברליות שלו, הייתי אומר אפילו".
פרופ' גיורא שוהם מסכים שטיפול באמנים מעלה קושי מיוחד. פעמים רבות, הוא אומר, מטפלים פוגמים בייחודיות של המטופל שלהם וביכולתו ליצור. "הטירוף יכול גם להפרות", הוא אומר, "ואסור להילחם בו. שאלו את איינשטיין איך הוא הפך להיות איינשטיין? והוא הסביר שכשהיה ילד הוא היה חולני מאוד, ובגלל זה לא הלך לבית-ספר. אם היה הולך לאותו בית-ספר פרוסי, הוא אמר, ודאי היו קוטעים לו את הסקרנות, את ההתלהבות ואת היכולת שלו להתפעל. 'הם היו הופכים לאותי לריבוע', הוא אמר. אני יודע שיש הרבה איינשטיינים שתוקעים אותם בכל מיני מערכות מדכאות, לכן המטפל האמיתי צריך להיות אדם בעל שיעור קומה ורגישות. צריך להבין מה לעשות ומה לא, ולדעת עד איזה גבול ללכת ואיזה גבול אסור לעבור. אין תשובות פשוטות".
נפסח על מקרי סטייה או פשיעה המעוררים לעתים צורך להציב בפני האדם גבולות ברורים, ולעתים אף לבודד אותו, ונתמקד דווקא בתהליך טיפולי שכיח: שיחה בקליניקה. מצד אחד, מסגרת הטיפול מציבה גבולות ברורים של זמן, של מקום ושל יחסי מטפל–מטופל. מהצד השני, לא אחת מטרתו המרכזית של המטפל היא דווקא לבצע תהליך הפוך מזה של הצבת גבולות – תהליך שבו הוא מעודד את המטופל להעז לפרוץ את גבולות עצמו.

"אם היה הולך לאותו בית-ספר פרוסי, הוא אמר, ודאי היו קוטעים לו את הסקרנות, את ההתלהבות ואת היכולת שלו להתפעל. 'הם היו הופכים אותי לריבוע'".
אלברט איינשטיין

הטיפול הפסיכולוגי, כמו התהליך היצירתי, הוא תהליך עדין של בניית גבולות ושל פריצתם. לעתים, כאשר המטופל סובל וזקוק להקלה מיידית, כזו שהשיח הטיפולי אינו יכול לספק תמיד, יכול המטפל להמליץ לו להיעזר בתרופות. גם אלה יכולות לשמש שומרי גבול.
אך האם אין התרופות האלה פוגמות ביצירתיות? הן יכולות אמנם להוריד רמות של חרדה או של דיכאון (בעצמם גורמים שיכולים למנוע יצירה), ליצור קרקע נוחה יותר לשיח הפסיכולוגי ולתרום לאיזון פנימי – אך מה באשר להפסד שהן גורמות? האם היה ואן-גוך מחולל מהפכה בציור המודרני אם היה מטופל בפרוזאק?
בקוטב הנגדי לזה של התרופות המבקשות לאזן, להחזיר אל האמצע, עומדים סמי ההזיה. היו אמנים שהעידו ששימוש בהם עודד את היצירה. היו אמנים שצרכו LSD, למשל, ודיווחו שהדבר נתן להם יכולת להביט על העולם באופן חדש (מצב, יש אומרים, הדומה לזה המאפיין את התפרצותה של מחלת הסכיזופרניה). אבל התהליך היצירתי, טוען סטור, נגדע לאחר זמן קצר, עם ראשיתה של הידרדרות נפשית.
"אנחנו סלחנים לגבי סמים", אומר פרופ' שוהם, "וזו קטסטרופה. אומרים שקנאביס הוא סם רך, וזה שקר. אין דבר כזה, 'סמים רכים'. הם עושים פסיכוזות, הם גורמים לאובדניות, השימוש בהם הוא קטלני וחמור וכל האמנים משתמשים בזה. יצירה לא צריכה נרקוטיה; יצירה היא בעצמה נרקוטיה. האמן צריך ללכת ללא-מודע, אבל לא להרוס את עצמו בדרך דרך הנטיות האובדניות שלו ובפיתויים חסרי השחר של 'לך תשתכר, לך תזריק הרואין'. כל אלה הן פעולות אנטי-יצירתיות. LSD יכול להעיף אותך למעלה, אבל אתה גם יכול לא לרדת. ראיתי הרבה מקרים כאלה בבתי-חולים לחולי נפש".

פרנקו בי: "אותם אנשים שהוקיעו אותי קונים היום כרטיסים למיצגים שלי. האמנות הצילה אותי. אני לא רואה היום אלטרנטיבה: לולא היא, ההרס העצמי שלי ודאי היה מוביל למותי"

כוחה של האמנות טמון לא אחת ביכולתה לערער על הגבולות הקיימים. בנסיונותיה להגדירם מחדש ולעורר את המודעות לקיומם ולטיבם, וביכולתה לשאול מה והיכן הם, הגבולות הללו, ואיפה עובר הגבול שבין אסור למותר, בין עוול לצדק, בין שיגעון ליצירה ובין חומרי המציאות לאמנות עצמה.

"oh lover boy". פרנקו בי

בפברואר השנה, במהלך שהייה של כמה שבועות בלונדון, נפגשתי עם פרנקו בי, אמן מיצג מהמוערכים ביותר בעולם כיום. המפגש איתו חיזק בי באופן המוחשי ביותר את האמונה שהיצירה עצמה יכולה להיות שומר הגבול מפני ה"שיגעון", ולכל הפחות מפני מה שנתפס כא-נורמלי אצל הכלל.
בעבודות הפרובוקטיביות שלו משתמש פרנקו בי בגופו ובדמו כדי ליצור תמונות מצמררות ביופיין ואלימות באסתטיקה שלהן. ההיסטוריה של פרנקו בי החלה בכפר נידח באיטליה והמשיכה בפנימיות דתיות שבהן חווה התעללות קשה. זו הובילה אותו לשנים שבהן חי כהומלס ברחובות צרפת, לעבודה בזנות, לשנאה עצמית וליחסי מין סאדו-מאזוכיסטיים קשים. אלמלא ההערכה והעניין שעבודותיו זוכות להם כיום, ודאי היה מתויג כסוטה, כחולה נפש, כפרברט. בסוף השיחה איתו הוא חייך אלי חיוך מלא שיני זהב ואמר, "אותם אנשים שהוקיעו אותי קונים היום כרטיסים למיצגים שלי".
האמירה הזו, אני מרגיש, לא הגיעה ממקום של נקמה או של שמחה לאיד. זה היה ניסיון להסביר שגם אם עד כה הוגדר כסוטה וכחריג, חריגותו היא שמקנה לו כיום מקום של כבוד בחברה. באמנות הוא יכול להיות מי שהוא, ועוד להיות מוערך בזכות זאת. בכלים אמנותיים הוא יכול להפר ולאתגר את גבולות הנורמה, בעוד שביומיום, סביר להניח, הדברים היו נראים אחרת ומביאים עליו סוף נורא.
"האמנות הצילה אותי", הוא אמר לי. "אני לא רואה היום אלטרנטיבה: לולא היא, ההרס העצמי שלי ודאי היה מוביל למותי". האמנות של פרנקו בי היא שומר הסף שלו, שמגן עליו מעצמו. כל עוד עולמו מתקיים כיצירת אמנות שהצופה הנורמלי צופה בה, פרנקו אינו מאיים על גבולות הנורמה – ואלה, מצדם, אינם מאיימים עליו.