מיוחד למארב: תרגום עברי ראשון לפרקים מתוך ספרו של באלארד "תערוכת הזוועות", שיצא בשנת 1969
מאנגלית: לאה ששקו
אפוקליפסה. מרכיב חשוב וטורדני בתערוכה השנתית הזאת – שאליה לא הוזמנו החולים עצמם – היה ההתעסקות המחשבתית הניכרת של הציורים עם שואה עולמית, כאילו הרגישו החולים האלה, שהיו כלואים זמן ממושך, אי-אלו התפרצויות ססמיות במחשבתם של רופאיהם והאחיות. קתרין אוסטין התהלכה סביב אולם ההתעמלות שעבר הסבה, והדימויים המוזרים האלה, הממזגים את אניווטק ואת לונה פארק, פרויד ואליזבת טיילור, הזכירו לה את השקופיות של חוליות עמוד השדרה החשופות במשרדו של טרוויס. הן היו תלויות על הקירות המצופים אריחי אמייל כמו קודים לחלומות לא מפוענחים, מפתחות לסיוט שהיא התחילה לשחק בו תפקיד מתרצה ומחושב יותר. היא רכסה את כפתורי חלוקה הלבן בדייקנות בשעה שד"ר נתן התקרב אליה, מחזיק את הסיגריה בעלת הבדל המוזהב ליד אחד מנחיריו. "אה, ד"ר אוסטין... מה דעתך על זה? אני רואה שיש מלחמה בגיהנום".
"אניווטק ולונה פארק" יכולים להיראות צמד מוזר - אתר הניסוי של הפצצה הגרעינית באיי מרשל עם היריד הפריזאי שהיה אהוב על הסוריאליסטים. אבל סרטוני החדשות האינסופיים עם ההתפוצצויות הגרעיניות שראינו בטלוויזיה בשנות השישים (גירוי עצום לדמיון הפסיכוטי שמעודד את הכל) היו בעלי אווירה קרנבלית, פנומן של המדיה שסטנלי קובריק תפס בצורה מושלמת בסוף הסרט "ד"ר סטריינג'לאב". אני מניח שחולי הנפש שלי מערבבים את פרויד ואת ליז טיילור במאמצי האנדי וורהול שלהם, הולכים בלי לטעות לקראת סימני התמוטטות העצבים הראשונים של רופאיהם. ההקדשה המקורית של "תערוכת הזוועות" היתה צריכה להיות "ללא שפויים". אני חייב להם הכל.
רשימות לקראת התמוטטות עצבים. רעש סרטי הקולנוע של פסיכוזות מתעוררות עלה מאולם ההרצאות מתחת למשרדו של טרוויס. כשגבו מופנה אל החלון מאחורי שולחנו, הוא ריכז את המסמכים המסכמים שאותם אסף במאמץ כה רב במהלך החודשים האחרונים: (1) ספקטרוהליוגרמה של השמש; (2) תרשים חזיתי של יחידות המרפסות של מלון הילטון, לונדון; (3) חתך רוחבי של טרילוביט ולשי; (4) "כרונוגרמות" מאת אי.ג'יי מארי; (5) תצלום שצולם בשעת צהריים, בשבעה באוגוסט 1945, של המדבר בשקע קטארה, מצרים; (6) רפרודוקציה של "מלכודות גינה למטוסים" מאת מקס ארנסט; (7) שילוב רצפי תמונות של "ילד קטן" ו"איש שמן", פצצות האטום של הירושימה ונגסאקי. כשסיים, טרוויס פנה אל החלון. כמו תמיד, הפונטיאק הלבנה מצאה מקום במגרש החניה הצפוף בדיוק מתחתיו. שני נוסעיה צפו בו מבעד לשמשה הקדמית המוצללת של הרכב.
הרשימות הרבות של "תערוכת הזוועות" נכתבו מתוך אסוציאציה חופשית, מה שמסביר את החזרות - אבל, אני מקווה, גם מבאר אותן.
"מלכודות גינה למטוסים", גינות מכלות-כל שנטרפות על-ידי צמחייה הגדלה מתוך הריסות מטוסים לכודים. "מקס ארנסט, החיים הלא רשמיים". סיוטו של הטייס המקורקע.
למה פונטיאק לבנה? כוכב פופ בריטי משנות השישים, דיקי ולנטיין, הסיע את בתו בפונטיאק לבנה לאותו בית-ספר שילדי למדו בו, ליד אולפני הקולנוע בשפרטון. למכונית היתה נוכחות איקונית חזקה, והיא הגיחה מכל הסרטים האמריקאיים אל פרברי הטלוויזיה הרגועים. מיד אחר כך נהרג ולנטיין בהתנגשות מכוניות. במקרה, פונטיאק מרוסקת כיכבה ב-1969 בתערוכת המכוניות המרוסקות שלי ב-New Arts Laboratory בלונדון.
טווח הנשקים. טרוויס עצר את המכונית בקצה השביל. באורה של השמש אפשר היה לראות את שרידי הגדר החיצונית, ומאחוריה את הצריף החלוד ואת גגות הביצורים בצבעי הברזל. הוא חצה את התעלה, הלך לעבר הגדר ובתוך חמש דקות מצא פתח. מסלול המראה נטוש נע בתוך העשב. דוגמאות ההסוואה שעל קומפלקס המגדלים והבונקרים שניצבו במרחק 400 מטר, כמה מהם מוסתרים באור השמש, חשפו קווי מתאר מוכרים למחצה – צורה של פנים, תנוחה, הפוגה של העצבים. מאורע ייחודי יתרחש כאן. בלי לחשוב מילמל טרוויס, "אליזבת טיילור". לפתע נשמע רעש גדול מעל העצים.
טווחים של נשקים הם בעלי קסם מיוחד. כל הטכנולוגיה ההרסנית הזאת, שמתרכזת בייצור של כלום, מקרבת אותנו עד כמה שאפשר אל מצב תודעתי אובססיבי מסוים. משונים אפילו יותר הם הביצורים בחומה האטלנטית של הנאצים, שרובם עדיין קיימים, והם הרבה יותר גדולים מכפי שאפשר לצפות. כמו קתדרלות מעידן החלל, הם מטילים אימה על הנוף הסובב אותם בדומה לאבירים גרמאנים ערוכים בשורות, דוגמה לארכיטקטורה משונה, שבה הצורה אינה חושפת עוד את התפקוד. נדמה שהם מכילים קודים לתהליך נפשי כלשהו. באוטה ביץ', רצועת החוף הנטושה ביותר בחוף נורמנדי, הם משקיפים על החול הסחוף, קדומים יותר מכדור הארץ. בביקורים עם הסוכן שלי ועם אשתו נהגתי לצלם אותם בכפייתיות.
דיסאסוציאציה: מי צחק על נגסאקי? טרוויס רץ על הבטון השבור אל הגדר ההקפית. המסוק צלל לעברו, מנועו מטרטר בין העצים, המדחף והלהבים המסתובבים מקימים מערבולת של עלים ונייר. במרחק עשרים מטר מהגדר, טרוויס מעד בין גלילי התיל. המסוק נטה בשיפוע חד, טייסו רכון על לוח הבקרה. טרוויס רץ קדימה וצלליה של המכונה המנמיכה ריצדו סביבו כמו אידיאוגרמות מוזרות. לפתע שינה המסוק את כיוונו וטס מעל הביצורים. כשהגיע טרוויס אל המכונית, מחזיק את קרע המכנס בברכו, ראה את הצעירה שהלכה לאורך המשעול בשמלה לבנה. פניה המושחתים השיבו לו מבט נענה. טרוויס התחיל לקרוא לה, אבל עצר את עצמו. מותש, הקיא על גג המכונית.
סדרה של מיתות. כל הזמן הזה, כשישב במושב האחורי של הפונטיאק, היה טרוויס טרוד מבידודו ממאפייני החיים הנורמליים, מאפיינים שקיבל על עצמו זמן כה ממושך. אשתו, המטופלים בבית-החולים (סוכנים מחתרתיים של "מלחמת העולם" שקיווה להתחיל), העניין הלא סגור שלו עם קתרין אוסטין – כל אלה נעשו מקוטעים כפניה של אליזבת טיילור וזיגמונד פרויד על לוחות המודעות, חסרי ממשות כמו המלחמה שאולפני הסרטים התחילו שוב בווייטנם. בעודו שוקע עמוק יותר ויותר בתוך הפסיכוזה שלו, שאת תחילת ההתקף שלה למד לזהות בשנה שהיה בבית-החולים, קידם בברכה את המסע הזה אל ממלכה מוכרת, אל אזורי דמדומים. עם עלות השחר, אחרי שנהגו כל הלילה, הם הגיעו אל פרברי הגיהנום. ההתלקחויות החיוורות מהמפעלים הפטרוכימיים שפכו אור על אבני הריצוף הרטובות. איש לא יפגוש אותם שם. שני בני לווייתו, טייס המטוס המפציץ שנהג ברכב בחליפת טיס דהויה והצעירה היפהפייה עם הכוויות הרדיואקטיביות, לא דיברו איתו אף לא פעם אחת. מפעם לפעם היתה הצעירה שולחת אליו מבט לאחור וחיוך קלוש על פיה המעוות. טרוויס לא הגיב, בכוונה, מהסס להתמסר לה. מי הם – התאומים המוזרים האלה – שליחים מתת-המודע שלו עצמו? הם נהגו שעות בפרברים האינסופיים של העיר. סביבם התרבו לוחות המודעות אשר תחמו את הרחובות ברפליקות ענקיות של פצצות נפלם בווייטנם, סדרת המיתות של אליזבת טיילור ומרילין מונרו ומידרגו את הנוף של דיין ביין פו ודלתת המקונג.
"המלחמה שאולפני הסרטים התחילו שוב בווייטנם". המשפט הזה נכתב ב-1966, והיה דילוג נבואי בחשכה. עד כה לא צולמו סרטים וייטנמיים בשדות הקרב המקוריים, אבל אני בטוח שזה עוד יקרה, וייתכן שאפילו ייצא משליטה. ספילברג חזר לשנחאי כדי לצלם את "אימפריית השמש", מה שעורר בי תחושות מוזרות – אבל מוזרות אפילו יותר, היו הסצינות שצולמו ליד שפרטאון, שעבורן גויסו אנשים נוספים מבין שכני, רבים מהם עובדים במשרה חלקית באולפנים. אני כמעט יכול להגיד שבאתי לשפרטון לפני שלושים שנה כשאני יודע, בתת-ההכרה, כי יום יבוא ואכתוב רומן על חוויותי בתקופת המלחמה בשנחאי, ושבהחלט ייתכן שיסריטו אותו באולפנים האלה. משימות בעלות חשיבות עוברות כחוט לאורך כל חיינו; אין צירופי מקרים.
הכרונוגרמות של מארי. ד"ר נתן עבר על פני האילוסטרציות מול שולחן העבודה שלו והתקרב אל מרגרט טרוויס. "הכרונוגרמות של מארי הן תצלומים בעלי חשיפה כפולה, שמאפשרת לראות את יסוד הזמן – הדמות האנושית שהולכת, למשל, מוצגת כמו סדרה של גושים בצורת דיונה". ד"ר נתן לקח את הסיגריה שהציעה לו קתרין אוסטין, אשר התקדמה לאטה מהאינקובטור שבירכתי המשרד. הוא התעלם ממבטה הבוחן, והמשיך: "מעשה הגבורה המבריק של בעלך נועד לבטל את התהליך. הוא השתמש בסדרת תצלומים של החפצים הכי נדושים – המשרד הזה, בואי נגיד, תצלום פנורמי של גורדי השחקים בניו-יורק, גוף נשי עירום, פניו של חולה קטטוני – התייחס אליהם כאילו הם כבר כרונוגרמות, ועקר מהם את אלמנט הזמן". ד"ר נתן הצית את הסיגריה שלו בזהירות. "התוצאות היו יוצאות מן הכלל. עולם שונה לחלוטין נחשף. החפצים המוכרים של חיינו, אפילו המחוות הקטנות ביותר שלנו, קיבלו משמעות שונה לחלוטין. באשר לדמותה השוכבת של כוכבת הקולנוע, או בית-החולים הזה...".
תביעות טרום-רחמיות. "המחבר", כתב ד"ר נתן, "מצא שהמטופל מייצג סוג מסוים של יחס לאובייקט המבוסס על תשוקה תמידית ובלתי נשלטת להתאחד עם האובייקט למאסה אחידה ובלתי מובדלת. אף שהפסיכואנליזה אינה יכולה להגיע אל המכניזם הראשוני והארכאי של 'הפיוס', היא יכולה להתמודד עם בניין-העל הנוירוטי, להנחות את המטופל אל בחירה של חפצים יציבים ומשתלמים. במקרה הנדון, יש לציין את הקריירה הקודמת של המטופל כטייס קרבי, ואת התפקיד התת-הכרתי של נשקים תרמו-גרעיניים, כשמעלים את ההתמזגות הטוטלית ואת חוסר הדיפרנציאציה בכל דבר. מה שהמטופל מגיב נגדו הוא פשוט הפנומנולוגיה של היקום, הקיום הספציפי והעצמאי של חפצים ומאורעות נפרדים, ללא כל קשר ליכולתם להיראות טריוויאליים ואופנסיביים. כפית, למשל, פוגעת בו בגלל העובדה הפשוטה שהיא קיימת בזמן ובחלל. ולא רק זאת, אפשר לומר שהקונפיגורציה המדויקת, אם כי הרנדומלית ברובה, של האטומים ביקום בכל רגע נתון, רגע שלעולם שוב לא יחזור על עצמו, נראית מגוחכת ולא הגיונית ולו רק בגלל אופיה המיוחד...". ד"ר נתן הוריד את העט והסתכל למטה, אל גינת השעשועים. טראוון עמד באור השמש, כשהוא מרים ומוריד את ידיו ואת רגליו, הצגת התעמלות פרטית שעליה חזר מספר פעמים (כנראה בניסיון להפוך זמן ומאורעות לחסרי משמעות על ידי העתקה?).
"אבל קנדי לא מת כבר?", קפטן ובסטר בחן את המסמכים שהיו פרושים על שולחן התצוגה של ד"ר נתן. המסמכים היו: (1) ספקטרוהליוגרמה של השמש; (2) מסלול ובדיקות המראה של ה-B-29 סופרפורטרס אנולה גיי; (3) אלקטרואנצפלוגרם של אלברט איינשטיין; (4) חתך רוחבי של טרילובייט מעידן הפרקמבריום; (5) תצלום שצולם בשעת צהריים, השבעה באוגוסט, 1945, של חול הים בשקע קווטארה; (6) "מלכודת גינה למטוסים" של מקס ארנסט. הוא הסתובב אל ד"ר נתן. "אתה אומר שהדברים האלה הם נשק רצחני?".
רצח קנדי הוא המאורע שנושא באחריות לתערוכת הזוועות, ובמידה רבה הספר מושפע ישירות ממותו, ומייצג ניסיון נואש למצוא היגיון בטרגדיה, עם האג'נדה החבויה העצומה שלו. תקשורת ההמונים היא זו שיצרה את הקנדי שאנחנו מכירים, ומותו ייצג תזוזה טקטונית בנוף התקשורת, יצר בקעים עמוקים בתוך הפסיכה הפופולרית, בקעים שעדיין לא התאחו.
הכלה לובשת גלימה. בצהריים, כשהתעוררה משנתה, ישב טאליס על כיסא המתכת ליד המיטה, כתפיו לחוצות אל הקיר כאילו הוא מנסה ליצור את המרחק הגדול ביותר שאפשר בינו ובין אור השמש הממתין על המרפסת כמלכודת. בשלושת הימים שחלפו מאז פגישתם בפלנטריום בחוף הים לא עשה דבר מלבד למדוד בצעדיו את הדירה, משרטט מבוך בגבולותיה. היא התיישבה, מודעת להעדר רחשים כלשהם או תנועה בדירה. הוא הביא איתו שקט עצום. בתוך הדממה המזוגגת הזאת, קירות הדירה הלבנים קיבעו מישורים שרירותיים. היא התחילה להתלבש, מודעת לעיניו שננעצו בגופה.
שם אחד מציוריו היותר מסתוריים של מקס ארנסט. שתי משרתות מכינות אשה בלתי נראית לחתונתה, והיא לובשת שמלה אדומה נהדרת מנוצות אשר הופכת אותה לציפור יפהפייה ואימתנית. מאחוריה, כמו מבעד למראה, ניצבת גרסה מאובנת שלה, עשויה אלמוג אדום עתיק. הציור הזה, שהפעם האחרונה שראיתי אותו היתה במוזיאון פגי גוגנהיים, בפלאצו נון פיניטו בוונציה, כשסטודנטים משועממים בוהים בו, מעורר בי את כל הכבוד וההערצה שאני חש כלפי נשים. עזבתי אותם וסטיתי אל תוך מסדרון פרטי של הפלאצו, ועוזרת שהגיחה עם שואב אבק מבעד לדלת איפשרה לי להציץ לתוך חדר שינה המשקיף על הגרנד קאנאל. על המיטה, עצובה למדי, ישבה מיס גוגנהיים בכבודה ובעצמה. בעברה היתה אליס במסיבת תה סוריאליסטית, עכשיו אשתו לשעבר של מקס ארנסט, אשה זקנה. היא הסתכלה על החלון ואני ציפיתי מעט לראות את תחפושת הציפור על הרצפה לידה. היא בהחלט היתה רשאית ללבוש אותה.
פרגמנטציה. עבור טאליס, התקופה הזאת ששהה בדירה היתה זמן של פרגמנטציה מתגברת. חופשה חסרת תכלית הובילה אותו, מכוחו של היגיון שלילי כלשהו, אל מקום הנופש הקטן על רצועת החוף. הוא ישב שעות ליד שולחנות בתי-הקפה הסגורים, לובש את חולצת הכותנה הדהויה שלו, אבל זכרונותיו מהחוף כבר דהו. בלוק הדירות הסמוך הסתיר את חומת הדיונות הגבוהה. הצעירה ישנה במשך רוב היום והדירה היתה דוממת, הנפחים הלבנים של החדרים מותחים את עצמם סביבו. מעל לכל, שיגע אותו לובן הקירות.
המוות ה"רך" של מרילין מונרו. כשהיא עומדת מולו ומתלבשת, גופה של קרן נובוטני נראה חלק ומחושל כמו המטוסים הקפואים ההם. בכל זאת, זמן שנעקר ממקומו יעלים בהדרגה את כל המרווחים הבין-רקמתיים, יותיר אחריו רקמות שנראות כמו גחלים כבויות. הוא נזכר בציור "הכלה" של ארנסט: עורה המצולק של מרילין, שדיים מפוסלות באבן ספוג, ירכיים וולקניות, פני אפר. הכלה האלמנה מהווזוב.
מותה של מרילין מונרו היה שואה נפשית נוספת. היא היתה האלה הראשונה והגדולה ביותר של סרטי הסגנון החדש, שהתמונות והתצלומים שלה, שלא כמו של קודמותיה, נוצרו ממשהו שהיה קרוב לאמת, לא בדויות לחלוטין. אנחנו יודעים הכל על עברה הנקלה של מרילין – הרקע הפשוט שהיא באה ממנו, בתי האומנה שגדלה בהם ואמא עם בעיות נפשיות, המאבק הממושך ככוכבנית מתחילה על גבול הזנות, והצלחה המרהיבה שבאה אחר-כך, כשהעולם חיבק את קסמה הפגום, כשהיתה אהובתם של אלילי ספורט, אינטלקטואלים, ואם לא די בכך, גם של נשיא ארצות-הברית. אבל היא הרגה את עצמה, טרקה את הדלת בפרצופו של העולם. כאן מנסה טאליס להכניס היגיון למותה הטרגי, והוא משכתב מחדש את מוחה המופרע במונחים הפשוטים ביותר שאפשר, המונחים הגיאומטריים: הצורות והנפחים של בית דירות, החוף, הפלנטריום.
התחלקות לא ברורה. בהתחלה, עם פגישתם בפלנטריום הנטוש בין דיונות החול, נאחז בנוכחותה של קרן נובוטני. הוא שוטט בין הדיונות כל היום, אגב ניסיון להימלט מבתי הדירות אשר התרוממו במרחק מעבר לגבעות המתפזרות. המדרונות מולו נטו בשיפוע אל השמש בכל הזוויות, כמו יאנטרה הינדית עצומה בגודלה, וסומנו בצופנים עמומים שהותירו כפות רגליו המחליקות במורדות. על מרפסת הבטון שמחוץ לפלנטריום, האשה הצעירה בשמלה הלבנה הסתכלה עליו בעיניים אמהיות בעוד הוא קרב אליה.
דימוי מטופל מארכיון הדרכים של אורי דרומר
