מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
זהו סיפור-עם קפיטליסטי. סיפור על חברה שמתבהמת והולכת, חשופה לשטיפת המוח, לחיים סביב פרסומות. סיפור על חברה שכבר אינה יודעת לזהות אמנות ותרבות אמיתיות (ואם היא מזהה, היא נחרדת מהן, אינה מבינה אותן, לא ברור לה מדוע דורשים ממנה לנסות להבין, להתאמץ, להתמסר, לא לקנות שום דבר, להפך, לתת ולקבל)
גל דרן, מתוך התערוכה

גל דרן, מתוך התערוכה "דורון"

--

מלחמת בני השור בבני האור

מיכל ק. מרקוס - עלמה 2006-05-18 13:35:55   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

סיפור השור הוא סיפור תמוה על פרויקט הזוי. פרויקט שנוהל כפי שמנוהלים פה מאות ואלפי דברים: בלי זיקה, בלי שייכות, בלי התאמה

סיפור שריפת השור ממשיך להתפשט. "מארב" עושים מגזין, אנשים ממשיכים לדבר על זה. וזה חבל, כי היה צריך להניח לזה. להרפות. שריפת השור (עם כל משמעויותיה, עם כל האמירה שבה) רק ממשיכה לחזק את פרסום הפרויקט הלא-ערכי הזה: פרויקט פרסום של חברות מסחריות, שהסתייע בשוורים חביבים, עשויים פיברגלאס.
זו מלחמה. מלחמת בני השור (עגל הזהב) בבני האור (אנשי אקדמיה, אמנים פלסטיים, סופרים, משוררים, מוזיקאים, שחקנים. רשימה ארוכה). מלחמה גלויה שמתנהלת כאן. מלחמה כוחנית של חברות מסחריות שהיו יכולות לתמוך בתרבות, ולכבד ולהעריך אמנות ואמנים, ובמקום זאת פועלות בשיטת הזהב האמריקאי: מוזהב מבחוץ, פלסטיק בפנים.
זו שיטת המקל והגזר: תעשה מה שהן רוצות - אולי קצת תקבל. לא תעשה - לא תקבל כלום. במקום לתמוך באמנות ובספרות העבריות, החברות האלה בונות לעצמן משרדי פרסום נוצצים בטלוויזיות ענק מטרידות. הן משרדי התרבות המסחרית של המוזהב שבעגלים, זה היונק את עצמו מלשד המיץ של הדולר. כל חנטרוש מואדר לדרגת כרומו, ומובא לשידור ישיר במחיר מבחיל בשביל היוקרה של האגו בברנז'ה, שאוהבת פינוקים ומתבשמת מאורה שלה, הדל.
וכך, במקל ובגזר, אפיים ארצה ישתחו לעגל הזהב.


סיפור השור הוא סיפור תמוה על פרויקט הזוי. פרויקט שנוהל כפי שמנוהלים פה מאות ואלפי דברים: בלי זיקה, בלי שייכות, בלי התאמה. סיפור על מלחמת תרבות, על חוסר הבנה, וגרוע מזה  - על חוסר כבוד. על כוח שמסנוור עיניים מלראות, להתבונן ולהרגיש. סיפור על כוח הכסף, שצוחק צחוק גדול ואיום.
זהו סיפור-עם קפיטליסטי. חברה ישראלית שמתבהמת והולכת, שהפרט שבתוכה הולך ונעשה עקר רגשית בלי שישים לב. חשוף בצריח לשטיפת המוח, לחיים סביב הפרסומות, להתמכרות בחברה שכבר אינה יודעת לזהות אמנות ותרבות אמיתיות (ואם היא מזהה, היא נחרדת מהן, אינה מבינה אותן, לא ברור לה מדוע דורשים ממנה לנסות להבין, להתאמץ, להתמסר, לא לקנות שום דבר, להפך, לתת ולקבל). במקום זאת מתכופפת רוח האדם אל מול משאבי המסחריות, הבזה לתוכן אמיתי.
זה סיפור על מהירות. האיכותי נדחק, מגודר. צריך לחפש אותו במוסדות סגורים. מה שיש בו עומק, קשה לאמוד כמה כסף הוא שווה. מה שאין בו עומק, אך יש בו כסף, זוכה פעם אחר פעם לתנופה אדירה. ובאותה המהירות שבה קם, כך הוא גם נופל.

***

במקרה של סמי עופר ומוזיאון תל-אביב, ההשתלטות הכוחנית והבלתי תרבותית לא צלחה. אלא שבמקרה זה דווקא צלחה: הוצבה בשדרות בתל-אביב, צבעונית ומתוקה. צבעה את המתחם בצבעים עליזים. הרי אצל אנשים רבים מאוד, צבעוניות היא אמנות. זה הרי יפה, והעיקר שיהיה צבוע קצת, שייתן צבע לחיים (פרסומות נותנות צבע לחיים, צבע בלחיים, שיער בוהק יותר, עור פנים זוהר יותר).
אין צורך לשרוף שוורים בחוצות תל-אביב כדי להוכיח שהשוורים, עם סמלי החברות המסחריות שעליהם, אינם אמנות. השוורים הפכו להיות פרסומת אחת, גדולה וחביבה, ועניין השריפה של השור אינו ממש ענייני, על כן - אם כי כבכל מחתרת, כבכל זעקה אמיתית, כבכל שריפת חזיות, נוצר מרד, ומרד זה טוב. מרד שמתוכו עולות מחשבות מלאות תקווה על הזעקה שנובעת מעצם השריפה. זוהי זעקתם הגדולה של אנשים שיותר ממה שהם שומרים על האמנות, הם שונאים את מה שמייצגות, נוגסות וטורפות בנו החברות המסחריות, על כוחן האימתני.
בסך-הכל, גם מה שאינו אמנות מותר לו להיות מוצג. והפרויקט הזה הרי הוגדר מראש כ"פרויקט השוורים", ולא כפרויקט אמנות. כשדווח עליו ברדיו, צוין כי "חובבים ותלמידי מגמות גרפיקה קישטו אותו".
אך לא בדיוק כך היה. לא רק אנשי פרסום ושיווק בהווה או לעתיד שקדו על יצירות הפרסומת האלה, אלא גם אנשים הרואים בעצמם אמנים. ויש בהם, סיפרה לי ציירת שאני מעריכה, כאלה שנוצלו ניצול ציני.

***

יום אחד, סיפרה לי, מצאה בעיתון מודעה בנוסח "דרושים ציירים לפרויקט גדול". שלחה פרטים. חזרו אליה ממשרד הפקות מאזור המרכז, וביקשו אותה לבוא לפגישה ולהביא צילומי ציורים שלה. בפגישה, מפיקה מטעם המשרד הראתה לה את דגם השור המוקטן, והסבירה לה שצילומי ציורים יוצגו בפני אנשי החברות המסחריות. אם ימצאו הציורים חן בעיניהם, תוזמן לפגישה איתם, ויתחיל משא-ומתן.
על פניו, סיפרה לי הציירת, זה נשמע סביר. היא שלחה כמה צילומים לחברת הפקות, כמוה כציירים אחרים. הכל היה גם טוב, יפה ונחמד גם לאחר שבועיים, כשהתקשרה אליה המפיקה ובשמחה בישרה לה שציוריה מצאו חן בעיני חברה מסחרית ענקית, ואיזה עורך-דין ועוזרת אדמיניסטרטיבית בחרו בהם.
הציירת, מוחמאת, הגיעה לפגישה עם השניים במשרדי חברת ההפקה. בחדר ישיבות פגשה שני אנשים חביבים לכל הדעות. הם דיברו, הקשיבו, היא דיברה. הוסכם שתיצור עבורם סקיצה. בימים שלאחר מכן, ישבה הציירת ויצרה סקיצה. היא ציירת טובה וותיקה, ואם בחרו בה, הניחה, בחרו בה בזכות סגנונה וכשרונה.
כמה שעות לאחר ששלחה את הסקיצה קיבלה טלפון מעורך-הדין ומהעוזרת הבכירה. נימת קולם נשמעה לה הפעם מנוכרת ומסויגת. "תראי", הם אמרו לה, "תגידי , את יכולה לשלוח אלינו עוד סקיצה?".
"למה עוד סקיצה? מה לא טוב בעיניכם?", שאלה.
"איך לומר... אנחנו צריכים לחיות עם זה בשלום, זה צריך לייצג את החברה שלנו, וזה... איך לומר... לא כל-כך מתאים לנו...".
"תראו", היא אמרה להם, "ישבתי כמה ימים ועבדתי על זה, זו הסקיצה שלי. בזה אני מאמינה, התאמתי את זה לרוח העניין ברמה שאני מאמינה בה ויכולה לחיות איתה בשלום. הרי בחרתם בציורים שלי, לא?".
"תראי", אמר לה עורך-הדין המהורהר, "בחברה יש לי גרפיקאי, הוא עושה מה שאני אומר לו. באמת עוד לא נתקלתי בבעיה כזאת".
"תראו", אמרה להם שוב, "אני חושבת שהסקיצה הזאת מעולה. אני פה בעלת המקצוע, ותצטרכו לסמוך על ההמלצה שלי. אין לי עניין ליצור סמל של חברה. אני לא גרפיקאית, אני ציירת. או שתקבלו את זה כפי שזה, או שתחפשו אחרים".
כמה שעות אחר-כך כעסה עליה המפיקה בטלפון. "את לא הלכת לקראתם בכלל", זעפה. "הרי הבנת ממני שאת צריכה להתפשר, ללכת לקראתם. זה הטעם שלהם, לא שלך, פה זה פרויקט! עכשיו, בגללך, אני חייבת להתחיל עם החברה הזאת את כל הסיפור מחדש. את ממש לא בסדר".
הציירת חשבה על זה. "את מחפשת גרפיקאים?", אמרה לבסוף. "אז תפני לגרפיקאים".
יש מקום וצורך באמנות. ברוח. ויש, אומרים לי, מקום גם לפרסומות, לכוח ולכסף. וזה, אולי, מוסר ההשכל מן הסיפור הזה כולו: יש מקום גם להפרדה ברורה ביניהם.

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
מאמר טוב
ד.ט

תודה.

אי-מייל פורסם ב-21:30 ,23/06/2006
2
הכל נכון, אבל איפה עוד האזרח הפשוט מוצא
סיס

עצמו פתאום מטייל בגלריה ונהנה מאומנות בדרך מכאן לשם?

פורסם ב-11:03 ,16/08/2006
3
בכל הארץ יש גלריות לאמנות ומוזיאונים חפש
יובל

בגוגל.

פורסם ב-17:56 ,23/08/2006
4
יאלה יא בכיינים
אלמוני

פעם ציירו בשביל דוכסים, עכשיו בשביל תאגידים. אפשר לחשוב מה קרה

פורסם ב-23:29 ,12/10/2006
על מיכל ק. מרקוס - עלמה

מיכל ק. מרקוס - עלמה היא מבקרת אמנות ומשוררת. מאמרים נוספים שלה ניתן למצוא באתר "בין השמשות".

עוד מ מיכל ק. מרקוס - עלמה
אתר אינטרנט אתר הבית של הכותב
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה