עם השנים הפכה העיר הלבנה לשחורה. המזרח השתלט עליה, גם האוטובוסים סייעו. נותר רק ספק זיכרון של תל-אביב הלבנה, האשכנזית, האירופית
התמונות שנתלו לאורך שדרות ח"ן לא סייעו בפענוח התעלומה. היה ברור שמשהו קורה פה, אבל לא מה. אפשר היה להבין שכוונת התמונות היא להזכיר לנו שגם הבתים שלאורך השדרה הם חלק חשוב מאותה עיר לבנה המוצגת בשמים כמיצג מוזיאלי, אבל המבטים שנשלחו הצדה העלו את השאלה הבלתי נמנעת: מה, זה הפלא של העיר הלבנה? הרי היא נראית בדיוק כמו אותה עיר מפויחת שאנחנו נהנים לקטר עליה כל השנה. אז מה הופך אותה ללבנה? וישר עלה לראש זאפה, שאמר שאמנות היא פיסת מציאות שהוקפה במסגרת.
אבל קשה להציב מסגרת סביב עיר שלמה, ותל-אביב מסרבת לעבור מהמחוז המוכר של המוזנח, המפוחם והמכוער (אם כי הפיוטי) למחוז הפנטזיונרי של העיר ה"לבנה", זו שנחתה, כמו אחת הערים הנסתרות של קאלוינו, היישר מברלין של רפובליקת ויימאר עם הפונקציונליות המהוללת והסגנון ה"בינלאומי".
ואם העיר הלבנה היא מיתוס, מה בעצם הסיבה לקיומה? איזו מין פונקציה היא ממלאת?

צילום: אלעד רבינוביץ
העיר הלבנה היא אולי התאום המוצלח של תל-אביב. תל-אביב כפי שיכלה להיות. העיר שנישאת בחובה של תל-אביב כהבטחה שלעולם לא מתממשת לבינלאומיות ולתרבות אירופית.
מרפסות העיר הלבנה הן להיטות היתר של אירופאי שמגיע לארץ חמה ומצפה בתמימות לשבת מדי ערב במרפסת. פנטזיית קיט של ברלינאי, שנכסף לאופרה שתי דקות מהים
ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות, המיידית ביותר, היתה ביטול הכיסופים לציון. בחום הכבד של ציון, הכיסופים משנים כיוון ומכוונים חזרה לגולה: לרחובותיה הרחבים של פטרסבורג, לשדרות של ברלין. כך סייעה העיר הלבנה בהדחקתה של העיירה השחורה שהיתה שם לפניה, ובבניית אירופה במזרח התיכון. העיר הלבנה היתה תו נוסטלגי לערים הלבנות שנותרו מאחור, ושימשה הבטחה לאירופה במזרח. המרפסות הרבות שלה מעלות על הדעת להיטות יתר של אירופאים שמגיעים לארץ חמה ומצפים בתמימות לשבת מדי ערב במרפסת. גם הדקלים הרבים השתולים לצד הבתים בשדרות ח"ן מכוונים לקיבעון אירופי. העיר עוצבה כפנטזיית הקיט של הברלינאי הממוצע, שנכסף לברלין שבדרום עם אופרה שתי דקות מהים.
עם השנים חזרה העיר הלבנה והפכה לעיר שחורה. המזרח השתלט עליה. גם האוטובוסים סייעו. כיסופי הוותיקים לאירופה פינו מקום לדורות הצעירים של "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". בכוריה של תל-אביב, שכעת שהפנו את מבטם לרומא, פריז וברלין, טיפחו במרץ ספק זיכרון ישן, ספק מיתוס, על תל-אביב הלבנה, האירופית, האשכנזית והפונקציונלית. תל-אביב של חלוציות, רציונליזם ותרבות. הזיכרון היה לקינה, לגעגוע מלנכולי אל מה שאבד - עד שבעשור האחרון, עם תנופת הבנייה המחודשת בתל-אביב והמטמורפוזה בדמותה האידיאית של המדינה, התברר גורלה של זו: זו כבר אינה עיר שחורה, וגם לא עיר לבנה. זוהי עיר שצבועה בצבעים של מסטיק. עיר של פופ ואמריקאיות!
העיר הלבנה כבר אינה האלטרנטיבה האורבת בפתח. וכאשר איבדה העיר הלבנה את הרלבנטיות שלה, היא הוכשרה להיות מושמת בגנזך העירוני כזיכרון נעים. אירופאיות בשמורה.

תחנה מרכזית בתל אביב. צילום: אבא ריצ'מן
אנחנו חיים בעיר השחורה היפה בעולם. הרוח האמיתית של תל-אביב אינה רוחה של העיר לבנה, אלא הרוח הנפלטת מאגזוזי האוטובוסים היישר על הסועדים בדוכני השווארמה של רחוב קינג ג'ורג'
טוב שהכירו בעיר הלבנה. היא מוסיפה ניחוח נוסף, תלוש וקלוש ככל שיהיה, לשלל הניחוחות התל-אביביים. ובכל זאת כדאי שנלמד גם להעריך יותר את העיר השחורה שבתוכה אנחנו חיים, על כיעורה הפיוטי והעזובה הנונשלנטית שלה. נרים את העיניים בגאון אל הבניינים המושחרים שלנו, אל הרחובות הים-תיכוניים והקטסטרופות התברואתיות. נאמר: אנחנו חיים בעיר השחורה היפה בעולם. הרוח האמיתית של תל-אביב אינה רוחה של העיר לבנה, אלא הרוח הנפלטת מאגזוזי האוטובוסים היישר על הסועדים בדוכני השווארמה ברחוב קינג ג'ורג', ברחובות התחנה המרכזית וכמעט בכל מקום.
העיר הלבנה היא פיקציה נחמדה, אבל במקום להתגעגע למה שתל-אביב אף פעם לא תהיה, אולי עדיף לאהוב את מה שהיא.

צילום: מיכל יניב