סימולקרה עלייך, ישראל

לשומר הגבולות של התרבות סדר יום עמוס. בבוקר במחסום, בערב ברוממה, בלילה סאדו-מאזו אדיב. כשהוא ישן מכין לו הטרור, כפילו האפל, עבודה למחר

שומר הגבול האמיתי חי בתודעה, בניסיון להפריד בין אובייקט לסובייקט, בניסיון להפריד בין הנשמה היהודית לנשמה הפלסטינית ובין הטרור לבין מי שאנחנו. הוא השאיפה להתכחש לפרי בטנה המדמם של תרבותנו. לבודד את המקור הכאוטי והמשתולל של הטרור, להציב אותו במקום מתוחם וחוץ-גופי, מונעת מהגוף המבולבל של החברה להבין שהטרור הוא חלק ממנו עצמו.
תרבות הנגד היא חלק מהתרבות. הטרור הגלובלי-ויראלי הוא הקאונטרפיט של הקפיטליזם הגלובלי-ויראלי. זהו סרטן מתבקע, אך כזה שמכיל בתוכו את תמצית חייו של הגוף. הטרור אינו רק רוצח, הוא גם מורה. ברצחניות שלו הוא מלמד אותנו שיעורים חשובים.

"friend or foe" (פרט). יוחאי אברהמי

עם חזק עושה סימולקרה

שתי טענות עיקריות ומנוגדות מועלות על הטרור. מתנגדיו תופסים אותן כצמד האשמות. אוהדיו – כצמד שבחים. ראשית נטען על הטרור, כשבח וכהאשמה, שהוא פוער שכבות מציאות בלתי קרואות ובלתי רצויות בסימולקרה של חברת הצריכה: בתוך עולם של דימויים וירטואליים ומשוכפלים, הטרור מטיל אותנו לתוך מציאות מדממת ואכזרית. לפי תפיסה זו הטרור מופיע כפצצות כאוס. פצצות מציאות הפוערות חורים מכוערים בהיכל הסוכרזית חסר המשמעות שמייצר עבורנו הקפיטליזם. ביום ללא קניות, כשהצרכן השפוי מבקש ללכת למכירת החיסול "עושים דווקא" בקניון התאומים הישראלי בצומת השלום, במקום מוצרים הוא מוצא על המדף איברים שאינם מצרך. בעת שהצופים מבקשים להסתגר באולפן הטלוויזיה ולייצר מחיאות כפיים מסונתזות לבקשתו של מר הטרדה מינית, פיגוע מתפרץ לחדר החדשות וגונב להם את 15 שניות התהילה.
שנית נטען כי הטרור הוא יצרן סימולקרה המעוות את מערכת היחסים שבין השפה לעולם (סימולקרה, הגדיר בודריאר, היא מצב העניינים שבו הסימנים בשפה אינם מצביעים עוד על אובייקט ממשי בעולם). עוסאמה בן-לאדן מערער את תפיסת המקור המודרניסטית. קלטות הווידיאו שהוא משאיר אחריו כעדות יחידה לקיומו, כשובל ארוך של סימנים חסרי מקור, הופכות אותו לארכי-נבל סימולקרי שיש לפקפק כל העת במציאותו ובמקוריותו. השיח על בן-לאדן אינו עובר לעולם את שלב השאלות האריסטוטליות הראשוניות: מאיפה זה בא? מי מדבר? ממה זה עשוי? אפילו קיומו של בן-לאדן מועמד בספק – וכשהוא, בניגוד לקודמיו המודרניסטים, מסרב לחתום את חתימת האמן על יצירות הטרור שלו ולקחת עליהן אחריות, הוא מסכל בזדוניות את המאמצים ההרמנויטים של מומחי האסטרטגיה והתרבות. הוא מותיר את הטרור לנדודים חסרי מטרה וכיוון.

"מיהו אוסמה האמיתי?". עבודת וידיאו של המחלקה האמנותית של האף.בי.איי

בן-לאדן מתרחב באלף מישורים דלזיאניים. אוהדיו אומרים: "אם בן-לאדן ימות כשאהיד, יקומו אלפי עוסאמה בן-לאדן בכל מקום". זוהי תחיית המתים של הסימולקרה. התופעה ברשת הסימנים כבר אינה תלויה באובייקט כלשהו בעולם. להפך. דווקא מחיקת המסומן גורמת לפריצה משתוללת של סימנים. כשם שהמלחמה בטרור רק גורמת לצמיחתו ושכפולו האינסופיים, כך הריגתו של הסימן רק גוררת את הכפלתו עד אינסוף. היעדרותו גוררת את נוכחותו חסרת הקץ ברשת הסימנים.
השאהידים, סימנים מתפוצצים הנעלמים מהרשת, הם הסיוט האולטימטיבי של התרבות. גדולתם בהעדרם: רק כך הם הופכים לסימנים, עולים למהדורת החדשות וזוכים לראשונה לשם. אף אחד אינו סופר את השאהיד לפני שהתפוצץ. השאהיד המתפוצץ הוא אובייקט מודחק וחסר שם המתפוצץ כדי להפוך לסימן. התפוצציות של מסומנים מודחקים הדורשים להפוך לסימנים ולהיספר.

הטרור שיק

לאמיתו של דבר, הטרור קשור ברשת עמוקה יותר של התרבות: טרור בינלאומי יכול להתקיים רק בעולם בינלאומי, טרור טלוויזיוני רק בטלוויזיה, טרור סימולקרי רק בעולם סימולקרי. הטרור אוהב להסתפח על האקסטנציות השונות של התרבות, ולייצר להן גרסה משלו. הגרסה המעוותת, הדה-קונסטרוקטיבית של תרבות הטראש והאוואנגרד.
אנו נוטים לראות  את יצירתו של הטרור כיצירה זרה ומוזרה, חיצונית לעולם התרבות. טרור לא עושים אנשים; עושות אותו "חיות אדם". הטרור הוא הערת שוליים מקושקשת על הדף הסדור של תרבותנו. כמו המודחק שמופיע בחלום, הטרור הוא הצד השני של התרבות, הצד הלא-מודע שלה. חתיכות גוף מדממות הן גלגול מהגיהנום של מוצרי צריכה מהקניון. אנחנו נהנים לראות את ברבי עומדת, בנויה לתלפיות, על מדפי החנויות, אבל מתחלחלים כאשר פעוט רך ימים מפרק אותה לחתיכות, צובע את רגלה האחת באדום, לועס את השנייה בשיני חלב וזורק את שתי ידיה לפח האשפה. למה? הרי הוא עשה רק את מה שאנחנו עושים לברבי (או לקן) בראש שלנו כשאנחנו "מפרקים להם את הצורה”, כמאמר חיות הלילה של שוק הבשר האורבני.
הטרוריסט, על כן, אינו זר לתרבות כלל ועיקר. הוא חלק מודחק במיתוס המכונן של רבות מהאומות. בכמה מהדמוקרטיות במזרח התיכון הוא יכול אף להנביט ראש ממשלה מנומנם ונמלץ לשון. אבל חשוב מזה: הטרוריסט אינו זר כי הוא פשוט צדו האחר, הפנימי ממש, של המג"בניק הפיזי והמטאפיזי שבכל אחד מאיתנו.

"friend or foe". יוחאי אברהמי

הטרור, אותו אלמנט מפלש, הוא הנגטיב של שומר הגבולות המבקש לשמר את ההבדלות שבין שחור ולבן, גבוה ונמוך. זהו החייל של צבא הסטרוקטורליזם. הטרור הוא בינלאומי, אבל השוטר הוא תמיד לאומי: תמיד בשליחותה של אידאולוגיה, של רעיון, של אינטרס. שומר הגבולות של התרבות לא ינום ולא ישן: הוא עומד במחסום ביום שבת בבוקר. בערבים עבד ברוממה, אבל לאחרונה גויס לצוות החדשות של הערוץ המסחרי. אחר-הצהריים הוא יושב על כס הפסיכולוג, ובלילה הוא נושק לילדיו לילה טוב ומנהל יחסי סאדו-מאזו אדיבים עם אשתו. סדר יום עמוס ללא ספק. הטרוריסט, לעומת זאת, מבלה את כל ימיו בטריטוריה הגנוזה של התת-המודע: מעורר אוטופיות ומערב אותן בסיוטים. הם משלימים זה את זה. אחד יוצר מבנים והשני נהנה לשדד אותם בלילה, כדי שהראשון יקום בבוקר וישיב שוב הכל על כנו.
כיצד ניתן לקבל פצע פעור לתוך הגוף? אנחנו יודעים שהתת-מודע חייב לזלוג לתוך המודע, אבל לא יכולים להתגבר על החרדה שלנו מהאפשרות האפוקליפטית הזו. האם התרבות שלנו מוכנה לקבל את הטרור לתוך עצמה בתורת יצירה? כביקורת תרבות שהיא חלק מהתרבות האנושית? האם אנחנו מעוניינים בכך? ואולי זה לא משנה. המודחק ימשיך להיות מודחק, התרבות תמשיך להאמין שמה שקיים מחוצה לה הוא נגיף בלתי מזוהה, והטרור ימשיך להיות הסוג הפופולרי ביותר של תרבות נגד המוכר לנו בדורותינו, דורות המהפכה הסימולקרית.
זאת עד שיסתאב הטרור וימכור את עצמו לשטן. אנחנו מכירים את התהליך לעייפה: מנהיגי תנועות הטרור יתחילו להתראיין לערוץ 2 יותר מלשקוד על מלאכתם, ובסופו של דבר יקבלו כולם מינויים של מנכ"לים בחברות ציבוריות ויטפחו כרסים. מהטרור יישאר רק שיק, והוא יתקבל לעומק התרבות כמו הבולשביקים, ההיפים והראפרים לפניו. ואז הצייטגייסט ההירואי שלנו, שהגיע בינתיים למקומות חדשים, יפגוש צורה מפלצתית עוד יותר של תרבות נגד. וכשנראה אותה נפרוץ בקריאה: "כמה זר! כמה לא אנושי!", ונמתח שם את אותו גבול ישן נושן שכל תרבות חייבת להרשות לעצמה כאביזר אופנה מחויב המציאות.

"friend or foe". יוחאי אברהמי

* העבודות של יוחאי אברהמי באדיבות גלריה אלון שגב.