אפשר לעשות ולהגיד כמעט הכל, אבל מי מקשיב?
האמת היא שבאמנות אפשר לעשות הרבה, להגיד הרבה. כמעט הכל. גם בישראל וגם בארה"ב של אחרי הניין-אילבן/בן-לאדן אפשר לומר כמעט הכל. זהו המרחב הרדיקלי ביותר, זה שהחוק מושהה בו. זה שבו מוותרים לך על פריצת גבולות, מעודדים אותך לשבור חוקים. פעמים רבות הוא גם נטול אפליה על בסיס צבע, דת, אזרחות ומגדר (האפליה: רק נגד עניים וקונפורמיסטים). גם במצב של השעיית זכויות, חופש הביטוי האמנותי נותר בעינו.
שדה האמנות הוא לכן חריג מבחינת שלטון החוק בדמוקרטיה הליברלית. יש חוקות באירופה שחופש היצירה גובר בהן על שלטון החוק באמצעות סעיפים הקובעים שאם עבירה על החוק (לא כל עבירה, כמובן) היא מעשה אמנות, ייהנה האמן מחסינות כדי להבטיח את חופש הביטוי והיצירה: החופש להימצא במצב חריג, בחלל של אי-חוק, באי שמחוץ לחוק. החופש לקחת לשם גם אחרים.
המצב החריג הוא מרחב שקיים כשאנחנו משעים את מה שמכונן אותו. קשה להסביר איפה זה, אבל כולנו היינו שם מתישהו. חלקנו חיים שם. מי שהיה בצבא, בכלא, בשטחים הכבושים, במבחנים לחברת היי-טק, בתחנה המרכזית בירושלים, בשדה התעופה כשביטלו לך את הטיסה או בלשכת האבטלה, אפילו מי שנסע בכביש חדש לפני שמע''צ צבעו עליו פסים לבנים וחיצים, מכיר את טעמו של המצב החריג.
המצב החריג הוא המצב שהכללים אינם תקפים בו. מצב חירום, אם כן. אלא שגם החריג סופו להפוך לכלל כשהוא מתמשך – ובישראל אנו חיים הרי במצב חירום בלתי פוסק. אנו במצב חירום מאז היווסד המדינה: לידת חירום בשידור חי, בתוך מצב חירום, שנמשך באופן "חוקי" עד היום.
***
ואם מצב החירום נמצא בכל, יש להגדיר גם עבורו מצבי חירום. תת-מצבים: מצב חירום חירום, מצב חירום מיוחד, מצב מלחמה ושעת חירום.
בעקבות מצב החירום, רבות מתקנות ההגנה (שעת חירום) מופעלות על אזרחי המדינה: תקנות קולוניאליות משונות, עם מבטא בריטי וחוש הומור מצוין. חוק זכויות היוצרים הישראלי, למשל, נחקק ב-1919, הצנזורה על סרטים מבוססת על פקודת סרטי הראינוע (1927), ולווייתן החירום הגדול מכולם הוא חוק ההסדרים, הבולע את החוקים החברתיים שחוקקו בישראל.
בתכלס, עיקר חשיבותה של ההכרזה על מצב החירום הוא יכולתה של הרשות המבצעת, היכולת של זרועות הממשלה והצבא, לקבל החלטות שבמצב אחר היו אמורות להיות החלטותיה של הרשות המחוקקת, נציגת העם. מצב החירום, אם כן, הוא מנגנון שגובר על הפרדת הרשויות. מנגנון שבו מי שיש בידיו הסמכות יכול להחליט על חוק. כמו שפעם מלותיו של המלך היו חוק.
ג'ורג'יו אגמבן, אסתטיקן ומשורר איטלקי, כותב שהחריג, אותו מרחב שבו הדמוקרטיה מושהית, הפך להיות בסיסו העקרוני של שלטון המודרני מאז הניין-אילבן/בן-לאדן. השימוש התכוף בחוקי החירום יוצר במדינה נזילה שהדמוקרטיה בורחת מבעדה, תחילה בטפטוף ואחר-כך בנחשול ענק של סמכות ריבונית. כוח עצום כמו זה של הלווייתן ההובסיאני. מה שוולטר בנג'מין קרא לו "האלימות הטהורה", זו שנמצאת מחוץ לחוק, הופך אז מחריג למקובל.
את המרחב שבו הופך החריג לכלל הגדיר אגמבן כ"מחנה" (כמו במחנה הפליטים, מחנה הריכוז). המקום שהטירוף מושל בו, והבלתי מתקבל על הדעת עד לפני עשר דקות הופך להיות נורמלי.
מתוך האתר של קבוצת האמנות NATO) Northen Arts Tatical Offensive)
אז אמרנו שבאמנות אפשר לעשות הרבה, להגיד הרבה. כמעט הכל. זהו המרחב הרדיקלי ביותר, זה שהחוק מושהה בו, ואולי גם מצב החירום לא יכול לו (או יותר נכון, לא מעוניין בו). אבל אי-אפשר לדבר על חופש הביטוי בלי לשאול עוד שאלה אחת: מי מקשיב?
ומצב החירום באמנות הוא, שאת רוב האמנות הישראלית כיום לא מעניין בעצם מי מקשיב לה, אלא אם זה לצורך קידומה שלה. גם כשהיא אומרת משהו, היא מדקלמת ביקורת או מדקלמת מחאה – וזה עוד במקרה הטוב, שבו אינה כלי שרת בידי גורמי פרסום ושיווק.
אל תקפצו. הפסקה הקודמת היא ודאי הכללה גסה, אבל גם המציאות כאן היא הכללה, שכן אי-אפשר לומר עליה דבר לפני שהוא מתיישן והופך להיות היסטוריה או פרשנות, וכל ניסיון לעקביות נכשל בשל חריגותה של המציאות בישראל/פלסטין. זאת עוד בעיה של האמנות כאן: המציאות מקורית יותר ומעניינת הרבה יותר ממנה, מפתיעה ורדיקלית יותר.
כתיבה על מצב החירום של האמנות היא הניסיון לתאר את החלל הריק. רבים עשו זאת טוב מאיתנו: ז'ורז' פרק ב"חלל וכו'", פיטר ברוק ב"חלל הריק", ומגוון כתבים בודהיסטים שעוסקים בריקות. כולם מסכימים שהדבר האחרון שיש בחלל הריק הוא כלום. בחלל הריק יש המון חיים, תנועה ושינוי. החלל הריק הוא שדה התעופה והרכבת התחתית, מסדרונות המעבר שבין מימד למימד, בין הפרטי לציבורי, בין הפנימי לחיצוני, בין המינהלי לפוליטי.
האמנות החד-מימדית
אפשר להיות ביקורתיים באמנות. אפילו רצוי, כל עוד אינך יוצא נגד המקומות הקדושים של האמנות (גלריות, מוזיאונים, אוצרים), כל עוד אינך נושך את הידיים שמאכילים אותה (ספונסורים, קרנות, פילנתרופים). היתה תקופה שגם לזה היה את השיק שלו, קרי, אמנות הגרילה והמחאה שביקרה את המוסדות האמנותיים, אבל היום הביקורת האמנותית מנוכסת בקלות על-ידי הממסד, וכך מאבדת את כוחה המחאתי, המאגד, יוצר הסולידריות. מעודדים את האמן להיות ביקורתי ובעל מחשבה עצמאית, אבל לא אומרים דבר על פעילות פוליטית, על שותפות סולידרית, על שינוי, על מאבק.
אתה יכול להיות ביקורתי, אמן מחאה, אבל תהיה אינדיבידואל ואל תחשוב לעשות דבר מחוץ לשדה האמנותי. אתם הרי אמנים, ולא, חס וחלילה, משהו נחות כמו פעילים חברתיים או (השם ישמור!) פוליטיקאים (הרברט מרקוזה דיבר על זה כבר "באדם החד-מימדי": המערכת שמנכסת את השפה והרעיונות המהפכניים ומייתרת אותם. חוסר האפקטיביות של המחאה).
האמנות הישראלית, בדומה מאוד לתעשיית השלום הישראלית, הפכה את המחאה למקצוע. האמן הביקורתי מתנגד לכיבוש ולניצול, נוסע לביאנלות, מציג בתערוכות, מטייל בעולם וזוכה להכרה ולהערכה על עצם ההכרה שלו את המצב (במקרה הטוב הוא מתעד את הנאבקים לשנות את המצב).
הואיל ואמני הסילון באים לרוב מהמעמדות בעלי הפריבילגיות, הם צריכים להתעורר בכוח כדי להכיר וללמוד את הדיכוי. אז מריעים להם על רגישותם וחמלתם, משבחים אותם על כך שהשכילו להכיר במצב, ואפילו לתעד אותו. מצד שני, האמנים המעטים שבאמת חווים את הדיכוי פשוט צריכים למלא את תפקידם (בלי ביקורת, בבקשה). אמרה לנו פעם אמנית פלסטינית, "לא משנה מה נציג, העיקר שאנחנו אמנים ישראלים ו/או פלסטינים". התוכן מאבד מערכו; העיקר הוא פתאום רק הזהות, קורות החיים של האמן. המנשר של התערוכה חשוב בהרבה מתוכנה.
רון היאברלה/קואליציית פועלי האמנות, 1970
"סוכנות הנסיעות" של אמני המחאה היא קליקה סגורה של אוצרים וקרנות, של מומחים לאמנות של סכסוך ולארכיטקטורה של עוני. פעם מנהלים שם דיאלוג על רב-תרבותיות, פעם על גבולות, פעם על צורות תיעוד של טבח. נפגשים בתערוכות ובכנסים ברחבי העולם, בחלל החריג של האמנות, שאפשר להגיד בו הכל, אבל אף אחד לא שומע. אלה ה"פרויקטים" של האמנות. במקרה הטוב ביותר, האמנים גם מבלים זמן עם ה"אובייקטים" שלהם. בקליקה הזאת מותר להגיד הכל, כל עוד מדברים נגד השלטון אבל לא מערערים על הלגיטימיות שלו. אסור להגיד שכל החברים בקליקה הם בני אליטות (או בדרכם להיות כאלה), אסור להזכיר מי לא הוזמן, אסור לדבר שיח שאינו חלק מן הקונסנזוס הרדיקלי שגבולותיו ברורים. חל איסור מוחלט על בורות תרבותית – והכי חשוב, אסור לזהם את השיח בדרישה למעשה פוליטי מחוץ לשדה האמנות (חריג: מותר לחתום על עצומות).
גם כשאמנים בראשית דרכם מנסים לפצח את הקונסנזוס, זוהי בדרך-כלל מחאה נגד המוסדות שלא מקבלים אותם, אך שהם עצמם היו למעשה שמחים מאוד להתקבל אליהם. לא רוצים עולם אלטרנטיבי. רוצים רק להסתדר ולסדר את זה שקיים.
חרדה מן האמנות המגויסת, סלידה מן המהפכה
ביולי 1957, הרבה לפני שיכול היה לדמיין שהמהפכה הסיטואציונליסטית תושלם בלי להגשים ולו אחד מעקרונותיה, כתב גי דבור (מפתיע כמה אמנים יכולים לסיים לימודים גבוהים בלי לדעת בכלל מיהו):
"אנחנו חייבים לתמוך [...] בכורח לשקול פעולה אידיאולוגית עקבית לצורך מלחמה, ברמת התשוקות, בהשפעת שיטות התעמולה של הקפיטליזם המאוחר; לצורך הנגדה קונקרטית, בכל הזדמנות, של דרכי חיים אחרות, רצויות, להשתקפויות של דרכי החיים הקפיטליסטיות; כדי להשמיד, בכל האמצעים ההיפר-פוליטיים, את מושג האושר הבורגני [...] עלינו להציג בכל מקום חלופה מהפכנית לתרבות השלטת".
נכון, לדבר על מהפכה זה מרגיז. מרגיז במיוחד כשהדיבור הזה מתנוסס על פרסומות ענק שמכריזות על מבצעים בסופר. קשה לדבר על מהפכה כשרוב העוסקים בתרבות לא יודעים מה בדיוק הם רוצים, על מה הם נלחמים ונגד מי.
נכון שהאתיקה הניאו-ליברלית העכשווית כוללת פיתוח של עובדים יצירתיים, ביקורתיים ותרבותיים. אין ספק שקשה לדבר על רדיקליות חיובית כשהמערכת הכלכלית היא מערכת של קפיטליזם רדיקלי, והשלטון כבר איננו המדינה, אלא נשלט בעצמו על-ידי תאגידים וגופים שונים שנעים בחלל של הריבונות החדשה והבלתי ידועה. קשה כשהשמאל והימין הרדיקלים מסכימים על כל-כך הרבה בבואם לתאר את המצב.
נכון, המצב מטשטש ומייאש, והאמנות הישראלית מוצאת את עצמה מסוחררת בבלבול הפוליטי. המנטרה היחידה השגורה על פי רבים היא שהם לא רוצים ליצור אמנות מגויסת.
יש האומרים שאמנות אלטרנטיבית היא בניית רשתות ומסגרות של פעולה. הקמת קהילות הפועלות בקפיטליזם, משתמשות במרחבים הטכנולוגיים שלו ונמנעות ממאבק בו דווקא מתוך ההכרה בחד-המימדיות של המחאה, ומתוך הכרה באפשרות לנכס אותה.
הם מבקשים שהאמנים ייאבקו בשדה שלהם ולצרכים שלהם: מאבק נגד מדיניות של קרנות, ולטובת שכר הולם לאמנים. אפשר, הם טוענים, לוותר על הרומנטיקה של האמנים החתרנים בעידן שבו תעשיית התרבות היא אחת התעשיות המכניסות מכולן. לנו זה נשמע כמו ויתור של מי שהמאבק ממילא אינו חיוני להישרדותו: פתרון נוח, אולי אפילו משתלם כלכלית, אבל לא פתרון למצב החירום הפוליטי של האמנות.
הכלכלה הפוליטית של האמנות
נושא הפילנתרופיה באמנות אינו חדש: אמנות פיאודלית או אמנות כנסייתית, סמי עופר או מועדון המנכ"ל של מוזיאון ישראל, ואפילו הסיטואציונליסטים רצו לגייס כספים מבעלי הון שנמאס להם מהבורגנות. בעולם של שלטון מופרט ושל צדקה, אין לנו רצון למתוח ביקורת טהרנית על עצם הפעולה עם הקרנות. צריך, לעומת זאת, לבקר את האמנות שאינה מנצלת את המעמד החריג שלה כדי לדבר על זה. כדי לדבר על האקלים התרבותי, הפוליטי והכלכלי שבתוכו נוצר כזה מצב – וכדי לדבר על הפוליטיות של כספי הקרנות.
האמנות חייבת להכיר בכך שהקרנות האלה מעצבות את חופש הביטוי שלה. שהן גורמות לאמנים למשטר את עצמם, לצנזר מראש את התוכן ואת הצורה של העבודות שהם מייצרים. האמנות יכולה לדון במשמעות של הפרטת השלטון והחיים, והפקרתם בידי הפילנתרופים. אולי הגיע הזמן לדבר על זה כאן.
ג'ון הרטפילד, "5 אצבעות", 1928
האלטרנטיבה הפוליטית של האמנות
אנו רוצים אמנות מגויסת. אמנות מגויסת לחיים. היא יכולה להיות אמנות שמתקשרת עם הסביבה. אמנות שהיא הסביבה. אמנות שחומריה הם הרחוב, העיר, האסון, היומיום והשעמום העצום של המלחמה היום. המלחמה של תעודות הזהות, הניירות, האי-מיילים והגבולות שמסתירים את הזוועות מעינינו. אמנות שהחתרנות שלה היא בנוכחות שלה, בנגישות שלה, בכך שהיא נוגעת בחיים, חיה בפוליטי, שהיא קורי העכביש של השפה, הריסים שלה, אצבעות הקצרנית של פרוטוקול בית-משפט, המפעיל של בולדוזר, כותב הקוד, המבריח של העולם.
כמו החוק, השפה יכולה לפעול רק מרגע שידוע שהיא שפה. האמנות, מרגע שהיא מגדרת חלקים מהחיים כאמנות, הופכת אותם לחסינים מפני כל עריצות מלבד עריצותה שלה. כמו החוק, האמנות היא טוטאלית ונמצאת בכל מקום (אם איננו חוששים לאפשר לה את זה, לאפשר לה לחיות במלואה).
אנחנו רוצים אמנות שלא תמיד יודעת מה היא אומרת. אמנות מבולבלת, אמנות שאין לה כל התשובות, אבל היא מבחינה בין טוב לרע. אמנות שאינה מפחדת ממאבק גם כשהיא יודעת שהיא בדרך-כלל תפסיד.
בגלל החריגות שלה, יכולה האמנות לרכוש לעצמה מעמד של ריבונות בתוך החיים. היא יכולה לקבוע את השיח, לרקום את המציאות. לא אמנות מגויסת סטייל עמוס עוז, מייקל מור או כרזות של האחד במאי, גם לא אמנות שמשתמשת בחומרים ידידותיים לסביבה, אלא אמנות שתופשת את גבולות ההכרה הקולקטיביים שלנו ומתחילה לרוץ, לרוץ רחוק, כדי להרחיבם. אמנות שמפסיקה להשלות את עצמה ולהשעות את עצמה מהחיים, ולוקחת את מקומה המלא, הפוליטי. שנותנת לעצמה לשטוף את החלל, זה הריק וזה המלא. למלא את החוק, את הגוף, את העיר והשלטון במה שהיא, ובמה שהיא יכולה להיות.
חברה אמרה לנו לאחרונה שהיא יוצרת כדי להיות "נוכחת בעולם". אנחנו מבקשים לא רק לנכוח בעולם, אלא גם לתת לו להיות נוכח בנו, ובכל דבר שאנו יוצרים. אנחנו לא רק מבקשים נוכחות, אלא שותפות בעולם, של ביטוי, של כוח, של קבלת החלטות. לא לדבר על זכויות אדם, אלא לחיות אותן.
אנחנו מבקשים לפרום את גבולות החריג שנתנו לנו, ולתת לאמנות לנזול חזרה אל תוך החיים.
