|
![]() מסיכה, פרנץ רוזנצווייג, 1886–1929 ![]() כוכב הגאולה
אהבה היא המבע הנגלה של מהותו הנצחית של אלוהים, וכולה פעולה בעולם הממשי, בניסיון | האמונה היא פעולת ההוויה: קפיצה אי-רציונלית, אנטיתזה לתבונה הטהורה | הגאולה היא פעולתו של האדם בעולם: אהבה שהיתה למפעל של קהילה שלמה | על יצירתו הפילוסופית של פרנץ רוזנצווייג מאמר זה בא לפתוח פתח ליצירתו של פרנץ רוזנצווייג "כוכב הגאולה". רוזנצווייג, שנע כל חייו בשבילי התבונה הטהורה ושתי הדתות המונותיאיסטיות, יהדות ונצרות [ב-1913 אף חשב להתנצר], מגלם ביצירתו את השאיפה להבין את היהדות הבנה פילוסופית ולגלות בה את היסודות שהם בעלי משמעות אוניברסלית. "גל אחד באוקיאנוס"רוזנצווייג יצא מהגל. כתביו על הגל, ובהם ספרו "הגל והמדינה", נחשבו לטובי המחקרים שנוצרו על הגל - אך את בשלותו הרעיונית כפי שהובעה בספרו "כוכב הגאולה" יש לייחס דוקא לעזיבתו את תורת הגל. למעשה, התנגדותו לתורת הגל נעשתה אצלו לכוח מניע ביצירת הפילוסופיה של האמונה.
"לדעת את האל, את העולם ואת האדם – אין זאת אלא לדעת מה הם עושים בעתות האלה של המציאות ומה נעשה להם: מה עושים זה לזה ומה נעשה להם זה מזה"
"מאימת המוות מתחילה הכרת המכלול"רוזנצווייג, כאקזיסטנציאליסט, מעמיד את הקיום לפני כל מחשבה. הוא יוצא מן המוות שאליו מתכחש האידיאליזם. ספרו נפתח במשפט "מן המוות, מאימת המוות, מתחילה כל הכרת המכלול". המוות, אמר רוזנצווייג, הוא "יש קשוח שאין לבטלו" (ומן הדין להזכיר כאן את בריאותו הרופפת ומחלתו חשוכת המרפא. רוזנצווייג היה בן 43 במותו). המוות הוא שקובע את קדימותו של הקיום לכל מחשבה. מתוך חרדת המוות עומד אדם על ישותו, ובחרדה זו מקור כל בעיותיו. האידיאליזם הטוטלי של הגל לא מייחס ממשות למותו של הפרט האמפירי; המוות, מבחינתו, לא הורג את ה"סובייקט", אלא רק פרט טפל שקיומו משול לאפס במכלול. אהבת האל לאדם היא הציווי לאהבת העולם. אהבת האדם את אלוהים מתבטאת באהבתו את האחר. כך משתלבים הצו "ואהבת את ה' אלוהיך" והצו "אהבת לרעך כמוך" בבניית שיטתו הפילוסופית מתבסס רוזנצווייג על הדיאלקטיקה ההגליאנית. בקצרה, זו טוענת כי כל אידיאה מקורה בתיזה (P), אנטיתזה (P~) שהיא שלילתה של התיזה, וסינתזה העולה ממתח הסתירה ומולידה את האידיאה P. פילוסופיית האמונה של רוזנצווייג יוצאת תחילה משלושה יסודות – אלוהים, אדם ועולם: על שלושת אלה יבנה רוזנצווייג את כוכב הגאולה: מגן-דוד, סמל עתיק שרוזנצווייג מבקש להעניק לו פירוש חדש, כך שיסמל ויבטא גם את תורתו שלו. אלוהים, עולם, אדם
רוזנצווייג מראה בחלק הראשון שאין לבצע רדוקציה של יסוד אחד למשנהו. אין טעם במשחק הפילוסופי הישן המראה שכל דבר הוא בעצם, "במהותו", דבר אחר. זה בדיוק המשחק של המוניזם ההגליאני: הרדוקציה של האני לעולם, הרדוקציה של אלוהים לאני, הרדוקציה של אלוהים לעולם וכל שאר הצירופים. המחשבה הטהורה (האפריורית) המעניקה מהויות (מושגים, אידיאות), אינה יכולה לקשור את מהויות היסוד: אלוהים והווייתו (מטאפיזיקה), העולם והוראתו (מטאלוגיקה), האדם ועצמו (מטאתיקה). אין היא יכולה לקשור מהות והוויה - ההוויה הנתונה לנו בניסיון האמפירי. עולמה של המחשבה הטהורה מציג את היסודות הללו כיסודות אילמים ונפרדים. המכשיר שבעזרתו מציגה המחשבה הטהורה את היסודות האילמים הללו הוא המתימטיקה [כוונתו של רוזנצווייג היא בבירור ללוגיקה. כאן גם מובלעת אמונתו כי ניתן לבצע רדוקציה למתימטיקה לשפת הלוגיקה] שהיא שפת סמלים "אילמים". באמצעות שפה קדמונית זו, הקודמת לכל שפה, אנו מבטאים את המהויות האילמות. משלוש המילים ה"קדומות" בשפה זו - החיוב (כן), השלילה (לא) וו"ו החיבור (וגם) - גוזר רוזנצווייג את שלושת היסודות האילמים כפי שהופיעו גם ביוון העתיקה: האלוהים החי, העולם הפלסטי והאדם המסוגר בעצמו [בפילוסופיה היוונית הופיעו שלושת היסודות כיסודות נפרדים; לאלים היווניים אין קשר הכרחי עם העולם או האדם, אלא קשר קונטינגנטי, מזדמן. קיומם אינו תלוי באדם או בעולם, והם ימשיכו להתקיים גם בלעדיהם. גם האדם בצורתו הנעלה, הגיבור הטראגי היווני, חי את חייו ונושא בעול גורלו בלי קשר לאלים או לעולם. גם אם הכירו היוונים את המוניזם (פרמנידס, אפלטון, אריסטו), היה זה מוניזם המתפורר לריבוי ופרגמנטריות. אחדות הריבוי, טען רוזנצווייג, לא התקיימה שם]. המסילה האחת
איך ניתן לקשור את היסודות הבודדים-אילמים אם אין ביכולתה של התבונה לקשור אותם? אם אין בכוחה להביאם לכדי הרמוניה?
הספר "כוכב הגאולה" "עתות המציאות אינן ניתנות להתחלף", כותב רונזצווייג. "היסודות שמצאנו בהתבודדותם אין להם סדר, אין ביניהם מוקדם ומאוחר. אבל כשם שכל מקרה ומאורע בודד יש להם הווה משלהם, עבר משלהם ועתיד משלהם, ולא ניתן להכרה ולהשגה בלעדיהן, ואם ניתן, רק בסירוס, כך גם כללות המציאות, שהיא המסילה. גם לה עבר ועתיד משלה, עבר מתמיד אמנם ועתיד נצחי. לדעת את האל, את העולם ואת האדם - אין זאת אלא לדעת מה הם עושים בעתות האלה של המציאות ומה נעשה להם. מה עושים זה לזה ומה נעשה להם זה מזה. מובן ממילא שהווייתם הטהורה נפרדת, שאלמלא כן איך יפעלו זה על זה. מה בצע במצוות ואהבת לרעך, אם לא אוהב ברעי אלא את עצמי, ומה חדש יגיד לי אל שאינו אלא האני העליון שלי. אמנם כן נפרדים הם ובהפרדת הכרנום בעולם השבירה, בעולם ה'יסודות'. אך במציאות, אשר רק היא, ולא המהות, עולה בנסיוננו, אנו גושרים על הפרדה זאת, וכל ניסיון שאנו מנסים הנהו ניסיון של גשירה כזאת. נבוא להשיג את האל והנהו מסתתר. את האדם, את עצמנו, והנהו סגור. את העולם והנהו חידה גלויה. רק ביחסיהם, רק בבריאה בהתגלות ובגאולה, המה נפתחים". רוזנצווייג רואה יחסים אלו כהכרחיים, לא כמזדמנים. בריאת העולם היא תואר מהותי של האלוהות [כאן מסתמך רוזנצווייג על הרמב"ם, שטען כנגד הסכולסטים הערבים כי הבריאה היא תואר מתארי האלוהים]. התגלות, אהבה, גאולהההתגלות אצל רוזנצווייג אינה התגלות במובן הדתי המסורתי. זו גם אינה התגלות כאירוע אישי (כפי שמרטין בובר תפש אותה), אלא יחס מתמיד והכרחי בין אלוהים לאדם ובין האדם לאלוהים. יחס המתגלם באהבת אלוהים את האדם ובאהבת האדם את אלוהים. כל חלקה השני של שיטתו של רוזנצווייג, האמונה או האנטיתזה, מתבסס על ההתגלות. ההתגלות היא זו המעניקה משמעות למעשה החופשי, ובה האדם מתנסה באמונה: "בהיכללותו בממשות של ההתגלות זוכה כל דבר לחירות שאותה קיפח בכפיפותו לשעבודם של המושגים", כתב. בעיות החשיבה שמקורן ביסודות הופכות כאן ל"כוחות הלב". הניסיון המאמין, זה שהאדם מתנסה בו , הוא שיקופה של ההוויה: "דבר ההתגלות הוא: אהיה אשר אהיה. המגלה הוא המגלה. ההווה - הווה, ותו לא". .
רוזנצווייג ומכונת הכתיבה המיוחדת שא?פשרה לו לכתוב למרות מחלתו
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||