מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
מדרשת בית-ברל שוכנת בין מושבים וקיבוצים, משל היו התלמידים חלוצים הבאים ליישב את השממה בכלי רכבם הפרטיים. מגדל המים משווה למקום חזות קיבוצניקית, ואת השיח הפוליטי הנוכח-נפקד בבית-הספר מאפיינים ניכור ורדידות
ציור של ראובן קופרמן; מורה עם להט, רגישות ודרישות מהסטודנטים

ציור של ראובן קופרמן; מורה עם להט, רגישות ודרישות מהסטודנטים

--

סמל סטטוס קוו

ליאורה לופיאן 2006-06-16 02:21:32   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

שמרנית, שטחית, מתנשאת, מתנכרת, משמימה, שמנונית ומשומנת, בורגנית ומסתגרת. קח אותי, גרבוז: מדרשת בית-ברל נזהרת בבני עשירים

לפני כשנתיים אצר יהושע סימון, יקיר עולם האמנות התל-אביבי, תערוכה ושמה "השרון". שם התערוכה ניסה להצביע על הקשר שבין הון לשלטון, ולכרוך בין כהונתו של ראש הממשלה השש אלי קרב אריאל שרון לבין הבורגנות השבעה, המגולמת גם בדמות שגילמה יעל בר-זוהר ב"רמת-אביב ג'", שרון שמה, ובגיבורת תוכנית הריאליטי "קחי אותי שרון", שרון אילון.
בדברי ההסבר לתערוכה מגולל נסיך האמנות הצעיר את שלל תחלואי האזור האמיד: בטחוניזם נוסח מכללת רייכמן, אליטה כלכלית מבית כנס קיסריה, קיבוצי הנדל"ן, בנייה פרטית, ג'יפים דורסניים והצרכנות חסרת הטעם של איקאה. לסיכום טענותיו כותב סימון כי "אם חברון היא עיר האבות, כפר-סבא היא עיר בתי-האבות". את המייצגת המובהקת של עולם האמנות הישראלי, המדרשה לחינוך ואמנות ע"ש ברל כצנלסון, שנמצאת במרחק דקות ספורות מהעיר הגריאטרית, משמיט האוצר מרשימת מאחזי הכוח הבורגניים.

מתוך התערוכה "שרון"

עולם האמנות – בניגוד לאופרות סבון, מכללות בעלות תפישת עולם בטחוניסטית וכלי רכב ראוותניים – אינו נתפש בעיני סימון כמנגנון כוח. מי ירהיב להטיל רבב בדוברי שפת רסלינג על בוריה? במי שיודע להגיד יפה "אחר", "דיסקורס" ו"פוסטקולוניאליזם", במי שניצב מול כל הבלי העולם הזה וחותר תחת התנוונות החברה המדושנת? ודאי לא מי שזוכה להתהדר בהילה הזוהרת האופפת את העוסקים במלאכת האמנות, את בעלי המניות בשוק התרבות, ההגות והיצירה, את החותרים תחת השמרנות הדכאנית.

רועי רוזן, מכוכבי בית-הספר, היטיב לבטא את רדידותה הפוליטית של המדרשה באמירה שפלט באחד השיעורים: "כולנו יודעים שעובדים זרים סובלים מניצול, אבל כ-ו-ל-נ-ו יושבים בבית ולא עושים דבר, שהרי אנו נרקיסיסטים". כך אמר בחיוך מחושב, והעניק פטור אפולוגטי ומהודק לעצמו וליושבים בכיתה

אף ששמעם של רוב האמנים והאוצרים החתרנים אינו מגיע לאוזניהם של צופי הפריים-טיים של ערוץ 2, בחינה חטופה מגלה שלמעט ההון המופלג או המשרה הפוליטית, גם הם מגיעים מאותו הכפר: אשכנזים, חילונים, צאצאים להורים אמידים. בשדה האמנות, הבקיאות בשוק ההון או ההתמצאות בתככים הפוליטיים מומרת בהיכרות עם השפה הליברלית, המעוצבת היטב, ועם שפת האמנות המדירה את כל אלו שאינם מצויים בלקסיקון הפתלתל שלה או באסתטיקה שלה, המופשטת לעתים עד כאב.
כדרכם של מנגנונים משומנים בעלי יוקרה מסוג מסוים, גם עולם האמנות מעוניין בהעברת הלפיד לצאצאים, ממשיכי דרכם של האבות המייסדים. בתי-הספר לאמנות הם הכלי שבאמצעותו מעניקים קובעי הטעם האנין לדומיהם, שמוצאם בלב ההגמוניה האשכנזית, מסלול בטוח להתברגות בפוליטיקה הבצתית.
זכיתי לבלות שנה מדרשת בית-ברל, שהיא אחד משני בתי-הספר המרכזיים שבמדינתנו הקטנטונת. ניסיתי לפענח את הרחשים התת-קרקעיים, הסמויים מעין, שמוליכים למנעד הצר של תמונת העולם ולגוון האסתטי שחללי התצוגה המרכזיים צבועים בו.
סימון, שזוכה חדשות לבקרים לשבחים ולהלל מצד בכירי המורים בבית-הספר, איבחן את זה יפה: אזור השרון הוא מבצרה של הבורגנות הישראלית, וכפר-סבא היא אולי המשמימה וחסרת הברק שבין ערי האזור. וכאילו לא די בניתוק שנגזר על המוסד מעצם היותו נטוע בקרבה של עיר הרחוקה ממוקדי הכאב והפצע הישראליים (הפריפריה) ורחוקה גם מן הבירה התרבותית (תל-אביב, שאליה מתקבצים כל השואפים להימלט מעקת הפריפריה ולהשמיע את קולם ברמה), שוכנת המדרשה בין מושבים וקיבוצים, משל היו התלמידים חלוצים הבאים ליישב את השממה בכלי רכבם הפרטיים, במקרה הטוב, או בלקיחת טרמפים שמועד הגעתם אקראי, וגם זאת לאחר נסיעה ממושכת ויקרה באוטובוס. הרי לא רבים בוחרים לגור בקרבת מקום. המעונות? קשיי התנועה דומים. כפר-סבא? נו, באמת. והמושבים? קשה עם ההגעה, קשה עם הפרנסה.
באופן א-פריורי, אם כן, נוצרת עדיפות לאלו שזוכים לתמיכה כלכלית מהוריהם, ומסוגלים לממן אחזקת רכב, נסיעות יקרות (העולות גם בזמן עבודה פוטנציאלי) או מגורים במקומות דחוקי פרנסה ותנועה בקרבת מקום.

האטימות החברתית של המדרשה אינה מסתכמת בענייני מלגות ומגורים. המאבק המתוקשר והמתלהם של האמנים בעניין סדנאות האמנים בפלורנטין הונהג בידי קברניטי המוסד. ההתנשאות והההתנכרות של האמנים לסביבתם הגיעו לשיאן במסיבת העיתונאים הסגורה שקיימו, משל היו גוף בטחוני חשאי

בית-הספר, שמגדל המים שבמרכזו משווה לו חזות קיבוצניקית (זכר לימים שבהם היה הקיבוץ כור מחצבתם של הטובים שבבנינו יפי הבלורית והתואר, מפלגת השלטון היתה בלתי מעורערת, והטבות מפליגות הוענקו לאנשי שלומנו במסווה של סוציאליזם), אינו טורח להעניק סיוע כלשהו לאלה מתלמידיו הפוטנציאליים שלא בורכו בהורים בעלי יכולת תמיכה. מלגות מגוחכות של אלפיים שקל: זה מה שבית-הספר מעניק. לא ניתנת שום עזרה בחיפוש מלגות ממקורות אחרים, כמקובל בכל מוסד אקדמי אחר. אלה המבקשים ללמוד אמנות בלבד ייתבעו לשלם שכר לימוד של 18,000 שקל, ורק תוספת של לימודי חינוך הופכת את שכר הלימוד למתקבל על הדעת. לא ייפלא, אם כן, שרוב התלמידים יבחרו בתמהיל הכפוי הזה, שמכביד על מערכת הלימודים, גם אם אין להם שום עניין או רצון לעסוק בהוראה, ובכך יצמצו את זמנם הפנוי המועט בלאו בכי, שהם זקוקים לו גם למטרות פרנסה.

בית-ברל, צילום מתוך אתר המכללה

המכשולים הכלכליים שניצבים בפני שוחרי האמנות בבואם לרכוש השכלה, ללא שום ניסיון מצד דיקנט הסטודנטים של בית-הספר להקל על המצוקה, מעידים על חוסר ההבנה או הרצון של בית-הספר לעודד באופן פעיל קולות שונים ולאפשר לאלו שהפרוטה אינה מצויה בכיס הוריהם נגישות לעולם האמנות.
חוסר היציבות הכלכלית שמאפיין קריירה אמנותית מדיר מלכתחילה רבים, הלומדים במקום זאת מקצועות שהפרנסה בהם מובטחת. בית-הספר, מצדו, אינו יוזם דבר כדי לשנות את תמונת המצב הזו.
האטימות החברתית של המדרשה אינה מסתכמת בענייני מלגות ומגורים. המאבק המתוקשר והמתלהם של האמנים בעניין סדנאות האמנים בפלורנטין הונהג בידי קברניטי המוסד: המנהל יאיר גרבוז ואחרים שתרמו מיצירותיהם לתערוכת המחאה. ההתנשאות והההתנכרות של האמנים לסביבתם הגיעו לשיאן במסיבת העיתונאים הסגורה שקיימו, משל היו גוף בטחוני חשאי. ניסיון לקבל מפיהם מעט מידע לגבי המאבק העלה רק מלמול לא מסביר פנים מצידם.
עניין סדנאות האמנים לא היה המפגן הפוליטי/אמנותי היחיד שהתקיים מחוץ לגבולות בית-הספר, והצליח לחשוף את הלך הרוח המאפיין את הקובעים שבמורי המוסד. ב"תוצרת הארץ", בתערוכת הענק "כוח" שאצר המורה נכבד דורון רבינא ברידינג, הוצגו שלל עבודות שעוסקות בעיקר בנושאים האקזוטיים כיבוש ועובדים זרים. מבין 65 האמנים המוצגים, קיבל במה אמן פלסטיני אחד(!). בראיון שהעניק לחברתו גליה יהב ב"טיים אאוט" נראה האוצר הלא-כוחני כשהוא מחווה תנועת ניצחון מול דימוי האינתיפאדה של דינה שנהב. העבודה היחידה בתערוכה שעסקה בזהות מזרחית, ויכולה היתה להעניק נפח נוסף לשאלת הכיבוש בדברה על הגזענות והפחד של האשכנזי-ההגמוני מפני המרחב – העבודה "נמר" של יגאל ניזרי – הפכה בדבריו של רבינא ליצירה המבטאת את חוסר יכולתה של האמנות לגעת במציאות הממשית ולהשפיע. כל פרשנות היא אפשרית, כמובן, אבל יש אירוניה עמוקה בכך שדווקא עבודה הנוגעת בדיכוי התרבותי והחברתי של יהודי המזרח הפכה בידיו של האוצר לסמל לרפיון האמנותי. הלוא ההשתקה של אמנות ואמנים מזרחים, בפרט בסוגיות הקשורות לדיכוי תרבותי, היא זו שתורמת באופן נכבד לניכור ולחוסר הרלבנטיות של עולם האמנות הישראלי.

 

"נמר", יגאל ניזרי 


מר גרבוז מקפיד להעביר שיעור יחיד במהלך השנה. השיעור מתנהל באופן הבא: גרבוז, הדובר היחיד בכיתה, מגולל רצף אנקדוטות ממוחזרות מחייו, מביע עניין מועט ביושבים מולו, ומבאר לתלמידים מהו אמן ומהי אמנות. "אמן הוא מי שעובר ברחוב, רואה ציור שתלוי על קיר בבית חולף ולא יכול להסיר מבטו". זהו, אם כן, אמן: איש שאינו טורח להתבונן ברחוב שסביבו או בעוברי האורח שלצדו

תפישה מתנכרת ומסתגרת כזו מאפיינת גם את השיח הפוליטי הרדוד הנוכח-נפקד בבית-הספר. דבר אחד ברור וידוע: כולנו שמאלנים ויודעים את התורה, ואוחזים בערכת עמדות ליברליות עד פסאודו-רדיקליות כחלק מהדימוי המתבקש. רועי רוזן, מכוכבי בית-הספר, היטיב לבטא זאת באמירה שפלט באחד השיעורים: "כולנו יודעים שעובדים זרים סובלים מניצול, אבל כ-ו-ל-נ-ו יושבים בבית ולא עושים דבר, שהרי אנו נרקיסיסטים", אמר בחיוך מחושב והעניק פטור אפולוגטי ומהודק לעצמו וליושבים בכיתה.
שלא תטעו, על כולם לקרוא את העיתונים, הספרים וכתבי-העת הנכונים, ולהצטייד בדעות הנכונות, אבל איש אינו תובע מעצמו או מתלמידיו להביע עמדה פעילה או מחשבה ערנית.
את החברים האהובים מחבורת "מעיין", שיודעים להשתעשע בפוליטיקה הנכונה, רועי מעריך מאוד. גם גלעד מלצר, ראש תחום הלימודים העיוניים במוסד, סבור שחבורת הגברים הלבנים המדושנים והציניים היא חתרנית עד מאוד. אמנות פופ פוליטית היא הדבר העמוק ביותר שביכולתם לעכל. כל מי שחי בתל-אביב ואינו תפוש דימויים שטחיים יודע שהעשייה הפוליטית-חברתית-אמנותית מצויה הרחק ממחוזות הבאצ'ו-ריף-רף. בכל הנוגע לסצינת הפאנק המשגשגת, לדוגמה, שחבריה פועלים בשוליים ומגלמים באורח חייהם העצמאי התרסה נגד השיטה הקפיטליסטית, רוזן הביע בורות מוחלטת וזלזול שאותו לא היסס לחשוף, למרות נסיונה של תלמידה המצויה בסצינה להציב בפניו עובדות סותרות. לסיכום דבריו טען האיש שגם זירת האמנות וגם סצינת הפאנק מתקיימות בשוליים, אבל עולם האמנות מתפקד בתוך המערכת הכלכלית. השעבוד של עולם האמנות ליחסי קניין וממכר היא עובדה מצערת וידועה, שהפכה בפיו אות לשבח.

הפרס הראשון בתחרות התחפושות ניתן לתלמידה שהתחפשה ליצירת אמנות. זה נראה שולי, אבל דווקא באיזוטריה ניתן לפעמים לאתר תפישת עולם רחבה: התחפושות שביטאו חיבור לתקופה ולשאלות שנוגעות לתלמידות עצמן לא הרשימו את המורים. בנקודות זכה רק הציטוט השקדני והפנימי של עולם האמנות

גם דורון סולמונס, יקיר הווידיאו-ארט במדרשה, שמחשיב את עצמו יוצר פוליטי ומנסה לעודד תלמידים להתעסק ב"פוליטי" חסר הצורה, הפגין חוסר הבנה אל מול אורחות חייהם של התלמידים שאינם מרכז-תל-אביביים-תלמה-יליניים. כאחד ממארגני פסטיבל "וידיאו-זון" האיץ בנו לבקר בפסטיבל תכופות (למעשה, פקד עלינו לעשות זאת). בסיום הפסטיבל, משנוכח לדעת שרוב תלמידיו לא בילו בסינמטק כל רגע פנוי, מצא לנכון להקדיש שיעור יקר לנזיפה בסוררים. דא עקא, שאותם תלמידים סוררים אינם מתגוררים בתל-אביב, ומערכת הלימודים הגדושה שלהם וקשיי הפרנסה הותירו להם רק מעט זמן להקדיש לפסטיבל.
מורה נכבד אחר, שאפילו לא מתיימר לגרום לתלמידיו להתעסק בשאלות החורגות מקצה חוטמם, הוא המנהל, מר יאיר גרבוז. מר גרבוז מקפיד להעביר שיעור יחיד במהלך השנה, קורס ציור לתלמידי שנה א', הניתנים לעיצוב. השיעור מתנהל באופן הבא: גרבוז, הדובר היחיד בכיתה, מגולל רצף אנקדוטות ממוחזרות מחייו, מביע עניין מועט ביושבים מולו, ומבאר לתלמידים מהו אמן ומהי אמנות כתורה מסיני. "אמן הוא מי שעובר ברחוב, רואה ציור שתלוי על קיר בבית חולף ולא יכול להסיר מבטו". זהו. סה-טו. זהו אמן: איש שאינו טורח להתבונן ברחוב שסביבו או בעוברי האורח הפוסעים לצדו. בעניין האמנות הפוליטית טרח המנהל להבהיר את עמדתו בשיעור אחר: "אמנות פוליטית היא גרועה לרוב, ולמרבית האמנים הפלסטינים לא היו נותנים להציג אם הם לא היו פלסטינים". מסר נאה לתלמידי שנה א', שרובם ממילא לא שקלו מעולם להתעניין בכיבוש כחלק מיצירתם, שהטיול להודו אחרי הצבא מפעים את לבם יותר מאשר גדר ההפרדה או המחסומים, ושסביר להניח שלא זכו מימיהם לראות את מעט האמנות הפלסטינית הזמינה להם. נקודת המוצא של המנהל ברורה: התלמידים הם יהודים, הם לא יעזו להתריס מול עמדתו הפרובוקטיבית והמתנשאת, ובכלל הם נטולי הבנה בתחום.

אניסה אשקר, בוגרת המדרשה

באטימות הזאת נתקלתי גם בוועדה שאליה זומנתי (בצדק רב) בסוף השנה, עקב "חוסר עמידה בדרישות המערכת". המנהל, שמתיימר לקיים מוסד פתוח ומסביר פנים לתלמידיו הנדרשים לסיוע, התבלבל בשמי, קרא לי לימור, והקריא דו"ח שכתב אחד המורים על תלמידה אחרת. הוא לא טרח לברר מהו שמי או להבין מי יושבת בכיסא הנאשמים. מבט אחד מהיר הספיק לענק הפסיכולוגי כדי להבין מי אני. לאחר שיישרנו את ההדורים, והבהרתי לו ששמי אחר ושלא ייתכן שהמורה המדובר לא זכה להכיר אותי, החל לפלוט רצף אנקדוטות שמתייחסות באופן עמום לאישיותי הביקורתית. הנטייה הידועה שלי להתלהם בנושאים חברתיים ופוליטיים צוינה לשלילה, וננזפתי על כך שאני "מעוררת ויכוחים". בית-ספר לאמנות וחינוך נוזף בתלמידה על כך שהיא "מעוררת ויכוחים"? בצאתי מהשיחה חשבתי שאולי מדובר במעשה נאצל שעושה הנהלת בית-הספר, המציירת את עצמה כשמרנית במכוון כדי לשמש עבורנו דמות אב מתריסה, שמולה יש למרוד.

ועוד אמר גרבוז: "אמנות פוליטית היא גרועה לרוב, ולמרבית האמנים הפלסטינים לא היו נותנים להציג אם הם לא היו פלסטינים". מסר נאה לתלמידי שנה א', שרובם ממילא לא שקלו מעולם להתעניין בכיבוש כחלק מיצירתם, שהטיול להודו אחרי הצבא מפעים את לבם יותר מאשר גדר ההפרדה או המחסומים

בבוגרת מתווכחת אחרת, ששרדה את אימי המשטר, צפיתי בשעה שהיא מתגוששת עם נעמי סימן-טוב בשעת ביקורת עבודות, שניתנה ליצירה העוסקת בעליל בגוף הנשי. המורה טענה שאין דבר כזה, "אמנות פמיניסטית", ושגברים ונשים יוצרים אותו דבר. שמען של טרייסי, ע'אדה, שירין ואחרות לא הגיע לאוזניה, מתברר.
"לא מעניין אותי מי מרוויח יותר, גבר או אשה", אמר לי מורה אחר, שניסה לברר מה טורד את מנוחתי. לא נותר לי אלא להסכים, אבל ממילא זה לא מה שאמרתי. גם לי התיקונים המלאכותיים הללו אינם נוגעים. השאלות שמעניינות אותי עוסקות בדיכוי פנימי עמוק, בשנאת הגוף, בהתגוששות בין גבריות לנשיות ובמגדר בלתי פתור, אבל תשובתו החפוזה של המורה הזה לא הותירה הרבה ספק: לא היו שם הבנה ורגישות, ופחות מכל היתה שם נכונות לשמוע, ללמוד משהו חדש.

צילום של איל פריד, בוגר המדרשה. כמו בכל שיטה ליברלית טובה, גם פה יש יוצאים מהכלל: קולות ייחודיים ורגישים לסביבתם שפורחים במערכת

אמנות אינה מסמך עמדות או מניפסט פוליטי, והיא גם לא צריכה להיות כזאת. לא אלו הן טענותי. אבל אמנות אינה תחום שנפרד מן החברה ומדופק החיים. היא לא יכולה להיות כזאת. שהלוא במה היא תעסוק? בעצמה בלבד? ש-ע-מ-ו-ם. העמדה הזאת, שעל-פיה האמנות היא מעגל פנימי סגור,  בוטאה יפה במסיבת פורים שהתקיימה בבית-הספר, ובמהלכה הוענקו פרסים לתחפושות המצטיינות (המסיבות שם חסרות חיים עד כדי כך, שיש צורך להעניק תגמולים כדי לעודד את התלמידים להשתתף). שתי תחפושות קצרו שבחים מצד הסטודנטים: האחת של תלמידה שהתחפשה בדראג נשי, ונראתה כגבר המחופש לאשה, מערערת את גבולות המגדר בסלאלום מרהיב, והאחרת של בחורה שהתחפשה לצינור הביוב שעיטר אז את רחובות יפו. שתי אלה לא זכו לכל הוקרה מצד ועדת הפרסים, שהורכבה בעיקרה ממורי המוסד. הפרס הראשון ניתן לתלמידה שהתחפשה ליצירת אמנות. זה בוודאי ייראה שולי, אבל דווקא באיזוטריה ניתן לפעמים לאתר תפישת עולם רחבה: התחפושות שביטאו חיבור עדכני לתקופה ולשאלות שנוגעות באופן אישי ועמוק לתלמידות, ונהגו ממוחן הקודח בלבד, לא הרשימו את המורים. הציטוט השקדני והפנימי של עולם האמנות הוא זה שהצליח לזכות בנקודות.  

***

רגישות לסביבה, פענוח של הקודים החברתיים וחתירה אמיתית (לא רדודה ואופנתית) נגד שלל הדיכויים שהחברה מציבה בדרכנו, פעולה מתוך חירות פנימית שאינה מסוגלת להסכין עם מחסומים ושקרים חברתיים – כל אלה הם בסיס הכרחי לקיום חיוני ותוסס של סביבה אמנותית. בחברה הישראלית יש, ברוך השם, חומר לא מועט שיכול לפרנס תסיסה יצרית שכזאת. שכבות אינסופיות של הגירה, הניסיון להשתית מובלעת סמי-מערבית בלב המזרח התיכון, דיכוי הגוף בנוסחו המערבי, מיליטריזם (שניכר גם בהתנהלותם של טובי בנינו, ולא רק בקרב פוקדי השירותים במועדונים קלים לניגוח), קפיטליזם הולך ומתגבר, ניצול וחוסר אמפתיה כלפי חולשות אנוש והעולם הוויזואלי המסחרר שמנפק גירויים תזזיתיים המתעדכנים חליפות – כל אלה הם רק מעט ממאפייני המקום והזמן.
החומרים העכשוויים של חיינו, לצד חומרי חיים על-זמניים כמו הצורך באהבה, בקהילה ובמשפחה, החיים החברתיים, הדת, השנאה, והקנאה נעטפים באריזה אחת, שמבוטאת ביצירה אסתטית המושפעת מהסביבה הוויזואלית הפרטית והציבורית. אין איש שחווה את קיומו באופן זהה לרעהו, ושנטיותיו ומחשבותיו זהות לאלה של שכנו. לבית הגידול האסתטי והתרבותי, לעולם החוויות, יש חשיבות והשפעה ניכרת על מעשה היצירה. כל עוד עולם האמנות ייתן במה רק לאנשים שעולם החוויות והרגישות האסתטית שלהם דומה, זה יהיה עולם דל, אנמי וצר אופקים.
את התוצאות של האחידות המטרידה וההדחקה של הליבה המחשבת להתפרץ של קיומנו התרבותי-חברתי ניתן להרגיש היטב במדרשה. ריח הריקבון של גווייתו המתפגרת של הקיבוץ המפ"איניקי שורה על המקום. בית-הספר כה משעמם ונטול ליבידו, עד כי ילדותי בעיירת השיממון פתח-תקווה דמתה בעיני ללונה-פארק של הרפתקאות וריגושים. מעבר לעבודות המוגשות בשיעורים, לא ניכר במקום ולו בדל של יצירתיות ספונטנית או של חדווה מתפרצת. מסיבות בית-הספר תוססות כמסיבת סיום כיתה י' בתיכון מקיף באור-הנקרה.
ולסיום, לאחר שהטחתי את מררתי בפניכם, חשוב לציין שבבית הספר יש מורים מצוינים, אחוזי להט, חכמים, מקוריים ותומכים. מטבע הדברים, רובם לא יימצאו בשורות הראשונות של קובעי הריח והטעם של הממסד הבורגני והשמרני.

-----------------------------------------------------------------

הבהרה: בגרסה הקודמת של המאמר, שפורסמה כאן, טעינו בקשר למעורבות של גליה יהב בסדנאות האמנים. "מארב" מתנצל על הטעות, ושמח לפרסם כמה מלים שגליה יהב שלחה לנו בעניין זה.
יהב: "אין לי סטודיו בסדנאות האמנים ולא היה לי כל תפקיד או חלק במאבק שהיה בין אמני הסדנאות לבין תושבי שכונת פלורנטין. הקשר העקיף שהיה לי לנושא הוא ההתעניינות האישית במה שקרה לחברים שלי לעומת ההתעניינות בצורך של תושבי השכונה במקום משלהם. כלומר, התעניינות מוסרית בדילמה שעלתה מתוך הסכסוך. אינני 'קברניטית מוסד' כלשהו ובטח שלא השתתפתי במסיבת העיתונאים.
"אין ספק שאני מבצעת עוולות חברתיים ופוליטיים רבים, חלקם באופן ישיר וחלקם עקב פסיביות של כניעה לשגרה או של חוסר רגישות. אבל הפעם די הצליח לי, לדעתי, לא לחטוא".

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
וואו. ליאורה. מושחז ומבריק (ל"ת)
אלמוני

פורסם ב-07:11 ,22/06/2006
2
יישר כוח ליאורה
מוטי סגרון

היטבת לצייר במילים את רפובליקת הבננות ובירתה ת"א.סיאוב.גזענות.פשיזם מעודכן.נהנתנות.ואם נדמה לך שמישהוא שם במדרשה שווה התייחסות.את טועה,האמנות שלהם שבעה.תוצאה של קפיטליזם נוסח אמריקה.מבחינתם שילכו כול אלה שלא חושבים כמוהם,דתיים,מזרחים,ערבים,עובדים זרים,ויניחו להם לחלק את העוגה או את תקציב התרבות השנתי בינהם, מצדיע לך אל תקחי את זה קשה,אנחנו בדרך להביס אותם ולהחזיר אותם לגודלם הטבעי,אנשים קטנים ולא משפיעים,מוטי סגרון www.absolutearts.com/motisag מזמין את כולם לראות את הסרט פישר קינג ,של גיליאן נוגע באנשים כמו גרבוז וחבר מרעיו.מומלץ למי שעדיין לא ראה

אי-מייל פורסם ב-09:35 ,22/06/2006
3
מניפסט שמניפסט
יונתן

לו היו מקצרים "מאמר" זה בשני שליש, אולי (וזה אולי גדול) ניתן היה לחלץ מתוכו טענה מעניינת (גם אם כבר עלתה אינספור פעמים) לגבי הקשר בין מהפכנות ובורגנות, אמנות ואמצעים כלכליים.
אך ה"מאמר" הזה, שאינו אלא חיסול חשבונות אישיים של ילדה קטנה שכועסת על אבא ואמא, לא קוצר, והטענה ה(אולי) עניינית שבו נבלעה בבליל הבירבורים הכאילו חתרניים.
ה"מאמר" הזה אינו מכבד את הכותבת, ובוודאי שלא את מארב. חבל.

פורסם ב-20:10 ,22/06/2006
4
גם אתה יונתן??? (ל"ת)
מוטי סגרון

אי-מייל פורסם ב-05:01 ,23/06/2006
5
מצחיק...
אלמוני

דווקא בתערוכה 'שרון' הוצגה עבודה על המדרשה - עם המורים הוותיקים ותלמידות שיצרו כדים - עבודה של יאיר גרבוז

פורסם ב-09:53 ,23/06/2006
6
שם תערוכתו של סימון היה "שרון" ללא יידוע
יודע

פורסם ב-10:54 ,23/06/2006
7
גם אני, מוטי!
ברוטוס

גם אני אוהב לשוטט במארב, גם אני נהנה לקרוא מאמרים מעניינים שחושפים צדדים שונים ולא מסוקרים בתרבות, וגם אני מצטער למצוא בין המאמרים קטע שמתאים לערוץ הרכילות של NRG, או לחילופין לטוקבקים שלו.

פורסם ב-11:24 ,23/06/2006
8
הגיע הזמן שיפתחו את הפה על הדיקטטורה של
אלמוני

הגיע הזמן שיפתחו את הפה על הדיקטטורה של חסרי הטעם, החקיינים המהוהים, במדרשה ובכלל בתל אביב, מהמדרשה עד למעיין,
כל הכבוד לך

פורסם ב-02:28 ,24/06/2006
9
לכול איש יש שם וכך גם לכוחנות
משה

ליונתן ולכל האשכנזים המדושנים, האם שאלת את עצמך פעם מדוע כתיבה תיאורטית מלומדת שחושפת מנגנוני כוח, פנאופטיקונים ואינטרפלציות מכונים - מאמר, בעוד טקסטים ישירים שמכנים את הכוח בשם (ואף ממקמים אותו בהקשר ספציפי) מכונים "מאמרים", או בלשונך אלימות ורכילות?
די לדיבור האמורפי והלא ממוקד. חשוב ואף רצוי לדבר בצורה ישירה ואמיצה על השיטה ועל "האימא" וה"אבא" של עולם האמנות המקומי, על "תסמונת הלבקנות הנרכשת שלו", כדברי שרה חינסקי.
ליאורה יישר כוח!

פורסם ב-16:16 ,24/06/2006
10
ניקוד המיקוד
יונתן

הכותבת רוצה שבית הספר יהיה מעורב חברתית, אבל כועסת שמכריחים תלמידים ללמוד חינוך כדי לקבל סבסוד בשכר הלימוד, היא שונאת את המורים המאובנים, אבל מסכימה שיש מורים נפלאים, מתעבת את גרבוז, אבל רוצה שילמד יותר מקורס אחד, ולא מבחינה בין פוליטיקה ופוליטיזציה. לזה אתה קורא דיבור ממוקד?
בכל בית ספר יש מורים טובים ומורים רעים, מכל בית ספר יוצאים בגרים טובים ובוגרים רעים, כל בתי הספר, ולא רק לאמנות, אינם מסוגלים לתמוך כלכלית בתלמידים. זו אשמת המדינה, לא המדרשה. חוץ מזה, סידור העבודה של גרבוז הוא עניין פרטי שלו ושל המעסיקים. באשר למיקום המדרשה בכפר סבא, ככל הידוע לי, בדומה לבצלאל בהר הצופים, גם המדרשה נגררה בעור שיניה למקום.
הבעיה ב"מאמר" הזה, שאתה מתעקש לקרוא לו מאמר, היא שצריך לקרוא אותו בין השורות. כל כך בין השורות, עד שניתן היה לוותר על רובו, דבר שהיה הופך אותו להרבה יותר אפקטיבי. במקום לכנות את הכוח בשם, כדבריך, היא מכסה אותו בבוץ. זה מה שכתבתי כבר בהתחלה, בתגובה קצרה ופשוטה שמשום מה אתה מוצא בה פנאופטיקונים ואינטרפלציות.
חוץ מזה, מצחיק שאתה מנגח את האשכנזים באמצעות כותרת של חוקרת פולניה למהדרין, אבל זה רק בקטנה...

פורסם ב-17:10 ,24/06/2006
11
הצביעות של ליאורה לופיאן ומארב
קמינרוב

הביקורת על המדרשה והתזות על האמנות כאסקפיסטית ובורגנית מדי נכונות מאוד, אבל שימו לב שבמארב אין מילה רעה על מקומות קפיטליסטים הרבה יותר כמו בצלאל, גופים מאובנים ושוחקי אופי תלמידיהם כמו מוסררה וגופים בורגניים הקשורים לוידאו ארט, שכולם קשורים למארב.
אני אישית אוהב את מארב והפרוייקט כולו ראוי, אבל המאמר הזה נגוע באיזה פס קטן של צביעות. מארב הוא מגזין אליטיסטי מאוד, מגזין שמופיע רק באינטרנט, בעיצוב פלאש מתנשא ובצורת קריאה אסתטית ואנינה אך בוודאי לא נוחה לאדם הפשוט. כל העיסוק הזה של תרבות דיגיטלית הוא עיסוק של בני עשירים - וזה למעשה מרכז המהות של העיתון. גם הקושי בניווט (כמעט אי אפשר למצוא את המאמרים של הפרוייקט היפה הזה. אולי כי אין לי פיירפוקס) נועד לשמור רק על קהל שבקי במחשבים. קרי בורגנות גבוהה. עיצוב זה הוא הדרה של אנשים עובדים וקהל מרמה סוציו אקונומית נמוכה.
אפשר אפילו לומר, שיחסית לסטודיו ולקו, מארב הוא כתב העת לאמנות האליטיסטי והקשה להגעה ביותר בתולדות ישראל. כך שמצחיק שדווקא מהם עולה קריאת מרד כזו.
עוד דבר שאני שונא הוא ההיתממות. ליאורה לופיאן, המציגה עצמה כאיזה נערת שוליים חבולה, עומדת בדיוק במרכז התרבות, ככתבת התרבות הראשית של מקומון "העיר" השייך לרשת שוקן. מה יותר בורגני, מפאיניקי ותל אביבי? אתם מוזמנים להציץ בעיתון היום, יש לה שם כתבה גדולה עם מאפיינים אוריינטליסטיים - כך נראה הטעם שלה גם מהמאמר הזה. בחורה ערביה צריכה לכתוב על הפנים שלה באותיות ערביות אקזוטיות. שפה שכמובן ליאורה לא דוברת בה, אבל האותיות מגניבות. גם מדונה אוהבת אותיות עבריות וחושבת עליהם אותו דבר.
בוא נאמר שלופיאן לא נמצאת בקרית שמונה או בבאר שבע (כמו חביבה פדיה) וכותבת משם. כל מה שנאמר על המדרשה (ובצדק) יכול היה להיאמר על מארב, וכפול שבע. חבורת המדרשה הרבה פחות "חבורה" ממה שסביב מארב, והיא הרבה יותר פלורליסטית ואשכנזית (אף שכאמור אינני בא להגן עליהם).
משעשע שהבורגנים הללו, אצולת השמאל האסקיפיסטי, מטיפים, ועוד מרגישים צ'ה גוורות.

פורסם ב-19:04 ,24/06/2006
12
אני מקווה שהצילום של השירין-נשט אירוני
מייל

אי-מייל פורסם ב-00:15 ,25/06/2006
13
מה זה שירין נשט? (ל"ת)
מה

פורסם ב-10:33 ,25/06/2006
14
לופיאן קלעה בול
יוסי ק'

וזו הסיבה שאנשים כל כך מתקשים בניסוח טענות הנגד שלהם. אי אפשר להקיף את כל עוולות העולם בטקסט אחד, ארוך ככל שיהיה.

פורסם ב-17:53 ,25/06/2006
15
הכל יכול בקלות להאמר גם על בצלאל
סטודנטית בבצלאל

ואף ניתן להוסיף כהנה וכהנה.

פורסם ב-19:00 ,25/06/2006
16
כל הכבוד ליאורה , ביקורת אמיצה ונוקבת.
חוה ראוכר

לאותו יונתן, אתה נשמע כמו המורה לספרות שלי שתמיד ביקש ועמד על כך שנקצר את המאמרים שלנו בשני שליש. המאמר הזה הוא נכון מדוייק וטוב שנאמר, כי באמת כבר הגיע הזמן.

פורסם ב-21:29 ,25/06/2006
17
חוה היקרה
פנומנולוג

זו באמת חוצפה - לדרוש ככה מהתלמידים לכתוב באופן ענייני ורהוט, בלי סלסולים, פטפוטים והערות אגב מאאממות באורך ימי ציקלג.

פורסם ב-21:43 ,25/06/2006
18
שירין נשט
שם

http://www.google.com/search?hl=en&hs=F4b&safe=off&client=firefox-a&rls=org.mozilla:en-US:official&sa=X&oi=spell&resnum=0&ct=result&cd=1&q=shirin+neshat&spell=1

פורסם ב-00:52 ,26/06/2006
19
יונתן, רד מזה. יצאת אפס (ל"ת)
רן קצב

פורסם ב-03:12 ,26/06/2006
20
סאלח שבאתי גם באמנות!
מוטי סגרון

תמיד היו קליקות לא משנה איך ליאורה כותבת את זה ,לשון אחרת, יש מנוולים גם באמנות,ונוכלים,ומתנשאים,הבעיה איננה המדרשה ,"השמאל" המזוייף עם הניסיון הנלעג שלו עם השכנים {פליסטינים}בשנות ה 90 התערוכות,הסימפוזיונים המזוייפים,דו קיום? בדיחה רעה,הם לא יותר מסתם גזענים נוסח הימין הקפיטליסטי בדרום ארה"ב והשמאל השבע והמסואב בניו יורק,נשבר ה... מכם לקרוא לילד בשמו.המדרשה כמודל מתהווה, או כבר התהווה, למפלצות גזעניות ,אמנות מועתקת ומושאלת אין כאן אמנות ישראלית,ולא היתה.אמנים נכסו לעצמם תרבות לא להם .די עם העמדות פנים והזיוף!!!!

אי-מייל פורסם ב-07:01 ,26/06/2006
21
well done girl !!!
you showed them

brave smart girl !
i support you with all my heart
keep on with this spirit
i agree with every word. best of luck

פורסם ב-11:47 ,26/06/2006
22
מי פה אשכנזי?
אחת שמעורבת

מישהו מוכן להסביר לי למה כשרועי רוזן "מעניק לעצמו פטור אפולוגטי ומהודק" זה נחשב לאטימות ונרקיסיזם, וכשאנשי מארב כותבים על גלריות תל-אביביות בעיתון של עמוס שוקן ומנהלים דיאלוג עם עצמם פלוס שלושה וחצי אנשים, קוראים לזה מחוייבות חברתית?

פורסם ב-15:59 ,26/06/2006
23
הבעיה איננה רק אשכנזים,על קליקות שמעת?
מוטי סגרון

יכולתי לומר לך כמה דברים,על "המעורבות" שלכם והכחש בחש שלכם,כתעמדי מאחורי שם כלשהוא,העלית חיוך על פרצופם של הרבה אנשים במארב,אין לי מושג מה הדעה של כולם, מהתגובות נראה שאתם חבורה של מנוולים,מתנשאים, צבועים,פחדנים,וגזענים,תרימו את הכפפה ותתבעו אותי .אני מופיע בשמי המלא לא מסתתר, המאבק בכם "והמעורבות"הגזענית,שלכם ואלה שדומים לכם,רק החלה,למה החלטתם לעסוק באמנות?אם החלטתם להיות מה שאתם .ראיית חשבון,בורסה,שם האנטרגות ברמה של האמנות מבית מדרשכם.קטע מבחיל!האלמוניות שלכם יש עוד חבר שלא שלחתם?סטונדים לעתיד גולשים כאן ולאור ההנהלות של המוסד שבו את מעורבת,אני מקווה שיחשבו פעמיים לפני שיצטרפו ל"בית מדרשכם"מארב משמש במה ליברלית אני אישית.ועוד חברים נהנים לקרוא על תערוכות ומשתתפים בדיונים מרתקים,ספק אם תרבות דיון חופשית ונאורה קיימת אצלכם.מעורבת?במה?

אי-מייל פורסם ב-17:59 ,26/06/2006
24
אתה קשקשן
אחת שמעורבת

קליקת המדרשה מדקלמת ספרים של רסלינג, וקליקת מארב מדקלמת ספרים של הוצאת בבל (נעמי קליין ושות').
קליקת המדרשה לא תומכת כלכלית בסטודנטים, וקליקת מארב לא משלמת לכותבים.
קליקת המדרשה מנוהלת על ידי אינטרסנטים בעלי כוח, וקליקת מארב נתמכת על ידי אלעזר שטורם מאמנות לעם (צדיק גדול...).
קליקת המדרשה נרקיסיסטית, וקליקת מארב מנותקת מהמציאות.
יופי של אידיאלים!

פורסם ב-09:34 ,27/06/2006
25
ועוד דבר
אחת שמעורבת

זה לא שהקטע שלי הוא לסנגר על מעמקי הברנז'ה, אך בכל זאת: גליה יהב, נסיכת אמנות בורגנית, לדעתכם, דווקא אצרה את תערוכת היחיד של איל פריד, שהוא "קול ייחודי ורגיש לסביבתו", כפי שנכתב כאן.
נסיך מושמץ נוסף, יהושע סימון, תקף את כוחו של ההון בחברה ובתרבות, בתערוכה שאמנים רבים סירבו להשתתף בה.
מה עשתה גברת לופיאן בנידון?

פורסם ב-12:31 ,27/06/2006
26
בהמשך לאחת שמעורבת
גגגגגגג

ההתייחסות לגליה יהב באמת מוזרה וגם העובדה שאין אזכור לבצלאל, כאילו פחדנות לא מובנת שלקתה בה הכותבת (או העורכים שצנזרו...).
בימים אלה מוצגת במינשר תערוכה שאצרו יהושע סיימון וחבורת מעיין שכולה עוסקת בנושא הכתבה.
כשנכנסים, עומד מולך יאיר גרבוז שעיניו הוצאו מחוריהן - עבודת אמנות שגם היתה בוואלה כשכתבו על התערוכה (שאת האתר שלה אפשר למצוא בגוגל). זו תערוכה שהלכה ישירות נגד טייקון האמנות מספר אחד בישראל, דורון סבג. זו התערוכה המרכזית, ולמעשה היחידה, עם ביצים שהיתה פה ועסקה בהתנגדות לחברות כח האדם והקשר שלהם לאמנות.
מאוד מוזר שלופיאן תוקפת את גליה יהב, כמו שכתבה קודמתי, או תוקפת אדם שהדבר שהוא עושה כרגע זה לתקוף את השילוב של הון ואמנות, בעת שהוא עושה זאת, על כך שאינו תוקף את השילוב של הון ואמנות. זה כמו שאומר "ליאורה לופיאן היא בסדר, אבל חבל שהיא מתביישת לתקוף את המורים שלה".
מדוע התערוכה הזאת לא מוזכרת במאמר? האם המאמר נכתב לפני שידעת על התערוכה 'דורון' ולופיאן התעצלה לשנות אותו כשהמציאות סתרה את התזה שלה? על כל פנים, זה מחדל עריכתי, לא להציג נתון כזה ולהסתיר אותו מתחת לשולחן. אנשים שקוראים את המאמר, יכולים לחשוב שיש קשר כלשהו בין סיימון למדרשה. אין קשר כזה. הוא לא מלמד שם!!! עוד טעות!

אי-מייל פורסם ב-20:51 ,27/06/2006
27
ל"אחת שמעורבת" ולחבריה (המעורבים)
משה

זה ממש מרגש שגליה יהב מצאה מישהו שמצלם מזרחים משחקים כדורגל, היא גם מצאה פעם (לרגע) את שולה קשת, אבל למרבה הצער, "האחרים" הם תמיד רק הערות שוליים. מתי נראה תערוכת יחיד של קשת במדרשה? כנראה אחרי מותה. אז יעשו לה קטלוג גדול וימכרו את העבודות שלה באלפי דולארים (עיינו ערך מאירה שמש). לחבר יונתן ולשאר המעורבים זה לא ממש אכפת, הרבה יותר קל להתנשא על לופיאן מאשר לתקוף את גברת יהב.
התערוכה של סיימון ושל חברי מעיין מצויינת. אז מה? זה משנה במשהו את התזה הרצינית שלופיאן שטחה כאן באומץ?

פורסם ב-22:56 ,27/06/2006
28
תבדל לחיים ארוכים
מזרחית של כבוד

שולה קשת. היא העתיד של האמנות בארץ

פורסם ב-23:08 ,27/06/2006
29
שיעור בלוגיקה
ברוטוס

מוזר. כשחבורת פרסומאים תל-אביבים מנסה לנקות את המצפון ופותחת את סלונה, היא הופכת ליקירת האתר. כשחבורת אמנים תל-אביבים מתנגדת לעשיית אמנות פלקטית ומחורבנת, זו שמרנות.
חוץ מזה, אם התערוכה של סימון מצויינת, אז כן, זה משנה במשהו את ה"תזה", ולו רק ברמה העובדתית (מיום ליום נוספות עוד "עובדות" שלא נבדקו במאמר הזה).
כשאני חושב על זה, לופיאן באמת עשתה מעשה אמיץ - להשתלח ככה בלי לבדוק את העובדות. ישר כוח!

פורסם ב-00:04 ,28/06/2006
30
משהו בזכות המאמר הבעייתי
גגגגגגג

למשה, אני מסכים איתך מאוד. הרעיון הבסיסי במאמר - היחס בין אמנות לממסד - והדבר הרע שקורה למדרשה - הוא נכון. לאמנות הישראלית, שרובה מגיעה מבצלאל, אבני והמדרשה ומהמוזיאונים. יש באמת הבדל גדול בין טענות החופש למציאות הדכאנית. יש בעיה שלופיאן מתארת בכנות ובאומץ. ולמעשה, כל הגיליון. גם החומרים האישיים שלה יוצרים אהדה רבה.
אבל מצד שני, יש בעייתיות עובדתית במאמר. למשל, הרבה איזורים שחסרים במאמר מסיבות שלא הובהרו ומשנים את התמונה - למעשה הופכים את התמונה. על אחד מהם יש התנצלות למעלה. אני מניח, משה, שאתה אדם נחמד שאוהב אמנות, עם איזה אוברדראפט קטן, מנסה לשרוד את היום, כמו כולנו. תאר לך שיום אחד היה מתפרסם באתר "מארב" מאמר שמדבר על כך שהבנקים מרמים לקוחות. ובתוך המאמר היה רשום גם שמך כאחד הבנקים, לצד מזרחי, דיסקונט וטפחות!
איך היית מרגיש אז, משה? לך תגיד - אני לא בנק.

פורסם ב-01:37 ,28/06/2006
31
פוליטיקלי קורקט לעומת שיטת הרבעים
משולש

בהחלט משהו רקוב בממלכה, תמיד היה ולצערינו ימשיך. בכל זאת. שום דבר לא קורה במקרה. צריך לנסות להבין וזה אף פעם לא פשוט. האמנות הישראלית סובלת משתי תופעות שאצביע עליהם. ראשית אנשי הפוליטיקלי קורקט. דוגמא
לארי אברמסון: האיש שנון, פוליטקלאי משופשף ורהוט. ראו מי מציג בתערוכה המתוקשרת שלו במוזיאון ישראל: אף פלסטיני, אף מזרחי, אף אתיופי. במילים אחרות אברמסון מנקז אליו את הצורך של הממסד האמנותי להיות "בסדר" "רעיונית" ויחד עם זאת להמשיך ליצור מיינסטרים קנוני הומוגני על טהרת האשכנזיות. תופעה שנייה "ההתמקצעות": מרגע שהממסד האמנותי מאפשר למישהו ל"חרוג" מהמיינסטרים האיש הופך לכתובת הכמעט בלעדית על התחום. זה מה שייקרה לדעתי עם שולה קשת ויהושוע סימון.

אני מציע לדון מחדש בשיטת הרבעים שהוצעה בזמנו בפורום מארב. זו שיטה ששהגתה ד"ר ויקי שירן. מטרת השיטה כמו שאני מבינ/ה אותה היא להבטיח יצוג ולדאוג לרעננות הקולות.

הערה נוספת בעקבות מה שנכתב פה על מארב: זה די מפחיד שניתן כוח כה בידי אדם בודד (שוב, אפילו אם הוא הכי פוליטיקלי קורקט ואף למעלה מכך). לדעתי צריך למנות עורכים מתחלפים נוספים (שיתחלפו נגיד כל חודש) מקהילת האמנים.


ת

פורסם ב-06:09 ,28/06/2006
32
אם להיות קונקרטי
חייל אלמוני

כל בתי הספר לאמנות חייבים לגייס מורים פלסיטינים ומזרחיים לאמנות. אין המדובר בגיוס של בודדים שיישמשו כעלה תאנה, אלא בגיוס מסיבי שייצור נוכחות משמעותית. כנ"ל לגבי אוצרים וכל אנשי מנגנון אחרים כולל מבקרי אמנות בעיתונים. ראו את הפריחה בקלנוע: דובר קוסשווילי הוא רק דוגמא אחת.

ראו גם הכתבה של גילרמן בהארץ, לוסקי מתלונןן על כך שאין לו קביעות. נשים לב למזרחים ופלסטינים: אין ניראות: הם לא יכולים להתלונן על כאלה דברים, ובטח ובטח שגילרמן ושפי לא יפרסמו דבריםם שכאלה אצל כלי השרת הללו. המקסימום שיגידוו על טענות שכאלה הם "שוב המזרחים/פלסטינים מתבכיינים (על כך שהם לא זוכים לנראות ולעבודה הממומנת מכספי כלל הציבור).

פורסם ב-07:37 ,28/06/2006
33
שתי הערות
יונתן אמיר

בניגוד למה שנכתב מעלי, התערוכה "של" לארי אברמסון במוזיאון ישראל כן כוללת עבודות של אמנים מזרחים, אך חשוב מכך: מדובר בתערוכה רפלקסיבית - "מיני ישראל" אמורה להיות דגם מיני של ישראל, וככזו, היא גם דגם של האמנות הישראלית. זו מראה פארודית שמבקשת לשקף ולחדד, בקטן, את מה שקורה בחוץ, בגדול. לו האמנים המשתתפים בתערוכה היו נבחרים על פי כללי הפוליטיקלי קורקט והאפלייה המתקנת, היו תוקפים אותה על שהיא מנסה להתקשט במזרחים וערבים כדי לייפות את המציאות.
בקשר לשולה קשת: זו לא דוגמא טובה. מדובר באמנית חשובה ומרתקת, אך לא מאד וותיקה. ולמעט שניים-שלושה מקרים, אני לא מכיר אמן מקומי, אשכנזי או מזרחי, שזוכה לרטרוספקטיבה ומוכר עבודות בסכומי עתק בגיל צעיר. בפעמים רבות דווקא אלו שמצליחים להתברג היטב בגיל צעיר, הם אמנים לא כל כך מעניינים ללא קשר לזהותם העדתית, המגדרית או הפוליטית.

פורסם ב-10:27 ,28/06/2006
34
מי שמכם?זו לא ועדה מסדרת של מפא"י!!!!
מוטי סגרון

ליונתן ולכול אלה שיש להם את החוצפה לקטלג,לתייג,מי שמכם? קומיסרים ?מי אתם בכלל.תפסיקו לנכס לחלק מהאמנים דוגמת לארי אברמסון,אמנות גבוהה ולשאר אמנות לא מספיק גבוהה.הרבה מהאמנים "שנחשבים"הם בגלריות ובמוזיאונים ,מסיבה אחת ויחידה כ ס ף.בעלי גלריות ואספנים רוצים לשמור על ערך האוסף שברשותם,ומשום כך ורק משום כך מציגים שוב ושוב,את אותם אמנים,לא אזכיר את שמם.בעלי גלריות ואספנים,כמו בעל עסק אחר שומרים על השקעתם,כול הברברת ,אפליה מתקנת, ושאר דיבורים,לא לעניין.לכול בעלי העניין,{כ ס ף} תמשיכו להתפתל ,עם הסברים לא לעניין שמעתם שיש מדינות אחרות מלבד הגטו הזה,שנקרה ישראל די!!!!!

אי-מייל פורסם ב-12:53 ,28/06/2006
35
בלי חירות ומק"י?
אחת שאין לה סבלנות

מוטי, מישהו אמר משהו רע על האמנות שלך? לא. אז מה אתה קופץ? מישהו שייך למישהו אמנות גבוהה ולאחרים לא? ומה פתאום מפא"י? אני בחיים לא הצבעתי בשבילם.
אולי כדאי שתקרא בקצת יותר ריכוז את מה שכתבו כאן לפני שאתה עונה, מוטי. יכול להיות שאתה טועה, גם אם יש חמישה סימני קריאה בסוף כל תגובה שלך.
אתה, שרוצה לדבר בשם כל המקופחים, מזכיר לי עם העצבים שלך דווקא את הדודה שלי, לובא, שבאה אתה יודע מאיפה.

פורסם ב-15:49 ,28/06/2006
36
ל -35 שלום.
מוטי סגרון

אני לא דובר של אף אחד ,אינני אוהב התנשאות.תיוג.מספור.וכ"ו מוכרחים להפסיק עם זה.מנוולים יש בכול מקום,אפילו בפינלנד,קיץ נעים תהיה אשר תהיה את,הוא,שלום ולהתראות בשמחות.

אי-מייל פורסם ב-16:54 ,28/06/2006
37
בפינלנד אין מנוולים (ל"ת)
מוכמי מוכמי

פורסם ב-18:54 ,28/06/2006
38
פטפטת
שנה ב' מדרשה

בכל מוסד יש 5 אחוזים של אנשים שכבר מההתחלה שוחים בתוך המערכת. כאלו שמבינים את העיניין מהר מאוד ורוצים לנצל את זמן שהותם כדי ללמוד ולהתפתח, מבינים את חוסר יכולתה של המערכת להיות מושלמת. ישנם עוד 90 אחוזים שבאים להעביר את הזמןוהם אינם שבאי רצון מהמערכת ובפיהם תלונות רבות על התנהלותה. עתידם למצוא מקצוע אחר.
ישנם עוד 5 אחוזים אך מן הצד השני של המתרס שמהר מאוד שוחים במים העמוקים אך מטרתם אחרת. הם אינם מעונינים ללמוד אלא להביא להרס. רצונם להשיג את כוחם דרך השטנה. ליאורה היא אחת מהם, אין באמצעותה ללמד דבר מה חדש, אין בידיה ליצור. האמנות אינה בשבילה, וכל שנותר לה הוא - לבקר. רק דרך הביקורת היא משיבה את כוחה שאבד (באותה שנה שאבדה לה). בניגוד ל-5 האחוזים הראשונים שרוצים להביא לשינוי מתוך המערכת ליצור שיח חדש ובקורת באמצעות שפת האמנות, שפה שלליאורה אין אין הכלים לדברה. כל שנותר לה הוא לפטפט על המקום הבילתי מושג. ליאורה, אם את רוצה לעשות - תעשי, ותפסיקי לפטפט. כך גם לכל יתר 90 האחוזים שמעודדים אותה.

פורסם ב-14:42 ,01/07/2006
39
לגו שואה
שבת שלום


http://raster.art.pl/gallery/artists/libera/libera.htm

zbigniew libera

פורסם ב-16:45 ,01/07/2006
40
חוסר אחריות במסווה של אינטיליגנציה
סטודנט שנה ג' במדרשה

קדימה ליאורה לכי לעשות אמנות אנרכיסטית-פוליטית תלחמי בכל הרוע שמסביבנו!!!

פורסם ב-23:20 ,04/07/2006
41
חוסר אחריות במסווה של אינטיליגנציה
מדרשיסט ג'

קדימה ליאורה לכי לעשות אמנות פוליטית-אנרכיסטית שתשנה את העולם!!! אבל המאמר הזה רווי בעיוורון שחבל לבזבז אנרגיות לדקדק אותם.

פורסם ב-23:28 ,04/07/2006
42
משת"פים
עולה לג' במדרשה

"בכל מוסד יש 5 אחוזים של אנשים שכבר מההתחלה שוחים בתוך המערכת. כאלו שמבינים את העיניין מהר מאוד ורוצים לנצל את זמן שהותם כדי ללמוד ולהתפתח, מבינים את חוסר יכולתה של המערכת להיות מושלמת. ישנם עוד 90 אחוזים שבאים להעביר את הזמןוהם אינם שבאי רצון מהמערכת ובפיהם תלונות רבות על התנהלותה. עתידם למצוא מקצוע אחר."
קל לפתור את המערכת מאחריות ולהטיל אותה חזרה אל הרוב הכנוע של הסטודנטים. עולם האמנות שמורי וסטודנטי המדרשה רואים עצמם חלק, אמור לעודד מעורבות של הפרט, לאו דווקא זה בעל הכוח והוותק בעיצוב תפיסות, לרבות איך בית ספר לאמנות צריך להראות ואיך אנשיו צריכים להתנהל. במקום זה אני רואה תלמידים מהמדרשה שרק דואגים לפרסטיג'ה של המוסד שעומד מאחוריהם. נכון, לא כל מה שליאורה אמרה מדוייק במאה אחוז, אבל העובדות בשטח מראות שלא הכל ירוק במרחבי שדות תפוחי האדמה של בית ברל.
המדרשה קוראת לעצמה מרכז לעשייה ושיחה על אמנות, אבל בפעול בביקורות יום חמישי מדברים רק אותם 4 מורים שאומרים תמיד את אותו הדבר.
הנושא השנתי, אוטוביוגרפיה, נתן הצדקה ממסדית לנרקסיסיזם החבוי (והלא חבוי במקרה של מורים רבים כמו שמואלי, רועי רוזן, דורון רבינא ועוד) ואפשר במשך שנה שלמה לטחון עוד התעסקות בנפשו המורכבת, מלאת הרבדים, הכה מרתקת, ומפוצצת בחיים על חשבון ההורים ומלגות סיוע לאמן צעיר.
רבותי תלמידי המדרשה: אתם משעממים אותי, חבל שאתם לא פרשתם כמוהה.
המדרשה לשיבוט אמנים ומורים לאמנות.

פורסם ב-13:30 ,05/07/2006
43
ליאורה מספיק עם הבכיינות (ל"ת)
אלמוני

פורסם ב-19:20 ,06/07/2006
44
www.mdr06.com
שמרן, שטחן ומתנשא

בעוד שבוע: המדרשה תשס"ו - תערוכת בוגרים

פורסם ב-20:19 ,08/07/2006
45
עד כמה שידוע לי, מארב כן משלמים לכותבים
דיינג'ר דוג

אבל אולי כדאי שמישהו מהאתר יגיד את זה

פורסם ב-20:24 ,23/07/2006
46
למי שהעז ללגלג על המאמר
אפרת

תגובות הנגד, הספורות, יש לציין, למאמר כל כך נפלא מעידות על קוראים טעוני חשבונות וצרי אופק, שכנראה גם רשומים לבית-ברל וחבל להם שמעמדו נפגע.
המאמר ארוך לא כי הוא ברברני, אלא כי הוא מביא דוגמאות רבות לאשש את טענותיו. הוא לא נקודתי וילדותי בכלל, אלא
פורס את הנושא של זהות ואמנות ישראלית לדיון רחב ורלוונטי.
חבל שבין המגיבים יש כמה חמומים שלא מתייחסים אל התכנים שבו בצורה עיניינית, אלא בזלזול חסר בסיס.

מארב - יופי של מאמר. אמיץ וחשוב.

פורסם ב-23:37 ,13/08/2006
47
תגובה ל-10 ו-11, חשוב!
האח הידד ליאורה

אוי, אתם פטטיים.
10, אתה מנסה להציג פרדוכסים, אבל לא הולך לך. כן, זה אפשרי שמורים גם יהיו טובים וגם יהיו קהיי-חושים.
ולא, היא לא אמרה שהיא רוצה שגרבוז ילמד יותר מקורס אחד. ולא, מוסד שאינו מעורב חברתית לא יהפוך לכזה אם יפתה את לומדיו להפוך למורים על-ידי תשלום (הפחתת שכ"ל). מורים הם אנשים בעלי חזון, ולא כאלה שנגררו למקצוע כדי לחסוך כסף.

11,על איזו צביעות אתה מדבר? להיות אליטיסטי שמתייחס לפשוטי העם זו צביעות? להיות עשיר שמתחשב בעניים זו צביעות? מה הבעיה עם זה שליאורה כתבת בעיתון? (איזו בורגנות! שומו שמיים!) היא חייבת להיות קבצנית מרחובות ירושלים או פליטה מג'בליה כדי להתייחס לבעיות שלהם? על זה בדיוק היא מדברת: שגם אם אתה לא כזה, תרים את הראש ותביט סביב.

כנ"ל לגבי "מארב". מה שעושה את מארב אליטיסטי (לדבריך) הוא התכנים שהוא מביא. הוא לא חוסם גישה עבור אף אחד, אבל תראה לי ילד רעב וחסר-השכלה שיתחשק לו לקרוא מארב. זה לא אומר שאסור לו למארב להתעסק בבעיותיו של אותו ילד רעב. הקטגוריזציה שאתה עושה (שכל אחד יתעסק בבעיות שלו, ומי שלא תקוע בחרא, אסור לו להתעסק בחרא) ממש מגוכחות ומעידות כי גם אתה קהה-חושים.
בנוסף, לומר שאינטרנט מונע גישה ממחוסרי יכולת זה ממש פאסה. היום לכל אחד יש אינטרנט, בכל בית ספר ישנם מחשבים, ומי שאין לו, תאמין לי שלא היה קונה את המאמר הזה גם אם הוא היה נמכר בקיוסק השכונתי (או שמא אתה רוצה שליאורה תפיץ עלונים שלו בחינם בתחנות דלק, לכל אחד שיודע מזו אמנות ואיפה נמצאת המדרשה, שזה ממש לא הרבה אנשים). אני כמו רבים אחרים לא הייתי נתקלת במאמר כזה לולא האינטרנט, כי לא יוצא לי לנבור בבית אריאלה או בספריות ארכאיות אחרות, וגם לא לעשות מנוי לסטודיו. אינני מבינה מה אליטיסטי בעיתון אינטרנטי. דוקא עיתון זה נותן במה לכולם, מגיע לכולם, ומביא מאמרים שטובים בזכות התוכן, ולא בזכות הקידומת "ד"ר " לפני כותרתו.אני בניגוד לטענתך לא מבינה כלום במחשבים, ובכל זאת הגעתי אל המאמר.
אתה ממשיך עם תוויות אידיוטיות- "ליאורה בטח לא גרה בקריית שמונה"
ו"מה היא מטיפה אם היא אשכנזיה"
בקיצור, ההתלהמות שלך מתאימה לחשכת ימי הביניים. נסה שוב ל ה ק שיב, להקשיב!!! למה שהיא אמרה, ואח"כ להרים את הראש ולהקשיב גם למי שמסביבך.

פורסם ב-00:48 ,14/08/2006
48
47, תעשי לי ילד! (ל"ת)
48

פורסם ב-18:04 ,14/08/2006
49
ל47
דוקטרוב

אני מסכים איתך לחלוטין. אלא שהטענה שלי פועלת לפי שיטתה של ליאורה לופיאן. לפי הקטגוריות שלה, גם מארב בורגני. ויתר על כן - היא עצמה.
היא מסתמכת הרבה מאוד על טיעונים חיצוניים: "בית-הספר, שמגדל המים שבמרכזו משווה לו חזות קיבוצניקית (זכר לימים שבהם היה הקיבוץ כור מחצבתם של הטובים שבבנינו יפי הבלורית והתואר, מפלגת השלטון היתה בלתי מעורערת, והטבות מפליגות הוענקו לאנשי שלומנו במסווה של סוציאליזם)(...) אלה המבקשים ללמוד אמנות בלבד ייתבעו לשלם שכר לימוד של 18,000 שקל". סתם פסקה מתחילת הכתבה.

שיהיה ברור, אני לא רואה בעיה לכתוב ב"העיר" או כמובן ב"מארב" ואני אוהב את "מארב". אבל זה פשוט מצחיק (או ילדותי)לכתוב ב"מארב" ולהגיד שגופים אחרים אליטיסטיים. זה כמו שבן עשירים עם חולצה של צ'ה יירד על מישהו עם חולצה של איירון מיידן ויאמר שהוא יאפי. כמו כן, להזכיר את המדרשה ולא לומר מילה על בצלאל, זה תמוה. כשתערוכות סוף השנה השנה הם הדגמה לקפיטליזם ולכוחנות של בצלאל (לרע ולטוב). (ואגב, עיסוק של אמנות בילדים עניים הוא פעמים רבות נצלני. כך שזה לא גליק גדול, וטוב שמארב לא עושה זאת).

פורסם ב-11:27 ,15/08/2006
50
47 צודקת 1000% (ל"ת)
אלמוני

פורסם ב-23:30 ,12/10/2006
51
חדה כתער , מדוייקת להחריד ועצבנית כרגיל
עידו מרקוס

ליאורה בייבי , טוב לראות שהעצבנות מנותבת למקומות טובים , אני כבר שבוע וחצי בלימודים , ועיניי רואות יותר ממה שהם צריכות , כול השטויות , עם ביקורות סמויות או מחמאות סמויות שמחולקות במקום לערוך שיחה נומלית , בקשר לגרבוז , אין ספק שהוא עשה באלאגן של מילים לאנשים בראש ( לפעמים זה נוח לאנשים לשבת ולשמוע על אמנות במקום לנסות לייצר אחת כזאתי )...אין ספק שהרבה דברים שכתבת מורגשים ע"י רבים מהסטודנטים במדרשה , החוסר עניין שלי במוסד , הערכה אליו ולדברים שהמוסד דרש ממני ( להיות בקורתי ) חוזרים כמו בומרנג כאשר אתה נתקל בביצה השבועית , ועוד להיות חלק ממנה , ואכן להאמין שיש מורים נפלאים במדרשה ( אומנם לא אנשי מילה אבל בשום פנים ואופן לא טכניים ...אמנים בליבם .שיהיה לך שנה טובה מהממת ...אני מציג עוד חודש ציורים בגלרייה הגדולה ...אם בזין שלך את מוזמנת לבוא ...עידו מרקוס.

אי-מייל פורסם ב-17:14 ,07/11/2006
52
מאמר נכון ברובו
שרון

אני נוטה להסכים עם כל מה שכתוב כאן כמעט. המוסדות הם אטומים, כל מוסדות החינוך בארץ הם כאלה, מגן הילדים עד לאקדמיה. ההתייחסות של האמנים בדרך כלל היא פופוליסטית, יש לאמנים רצון ופחד גדול שלא ייחשבו "עכשוויים, רעננים, צעירים ובועטים" למרות שאין להם במב לבעוט כי הם בסופו של דבר משחקים את המשחק שאת החוקים שלו קובעים בגדול בעלי ההון ותחתם כל אנשים התרבות השבעים, שמקדמים את שמם ע"ח תלמידיהם, ומייצרים עוד ועוד "כוכבים" כדי להספיר את התפוקה הנדרשת. למדתי בבצלאל ובפירוש זהו מפעל ולא בית ספר. כל המרצים שם בתחרות מי יותר מוערך מהשני. עושים לך טובה שמלמדים אותך משהו תכלס. למשל ההיתי בחילופים בקופר בניו-יורק, ושם בסדנאות הפיסול ישנו אסיסטנט לכל מחלקה (עץ, ברזל, יציקות וכו'), והאסיסטנטים הללו נמצאים שם מבוקר עד ערב במטרה אחת: לעזור לך! כלומר יש תחושה אמיתית שאתה בתור סטודנט הכי חשוב ושהמערכת נועדה לשמש אותך, לא כך בבצלאל שאתה מרגיש כמו איזה ילד בתוך גנון גדול של תחרות מי הילד הכי מוצלח בגן, ואנשי המקצוע שם (ברובם) עושים לך טובה עד שאתה מקבל התייחסות מהם. ובכלל אם אתה ממחלקה אחרת אז אוהו איזה תהליך ארוך של נידנודים כדי לקבל תשובות קונקרטיות ופשוטות. דוגמא נוספת היא שבקופר ישנו משרד לשרותם של הסטודנטים ובו שני מדפים מלאים בקלסרים עם הצעות עבודה בתוכם לכל מיני סוגים (אסיסטנטים, עובדי מוזאונים, כל מיני), כך שאתה יכול לשבת שם ולמצוא פרנסה, כאן אתה גומר תואר וצריך לחפש את עצמך, כולם מתגוששים פה בביצה קטנה, ואתה בתחושה שאם אתה לא בתוך החוג הקטן אז מה תעשה? תלך לחפש הדרכות לילדים בחוג יצירה? לא קיבלתי מאיש אחד במוסד הזה הכוונה רצינית למקורות פרנסה, אפילו לא התייחסות עניינית או הדרכה לגבי אפשרויות לתעסוקה ולהמשך החיים בחוץ, אפילו לא מידע לגבי קרנות ומלגות, הכל בגדר "חסוי" או מה? כבר שלוש שנים מאז סיימתי לימודיי ואני בתחושה שכל המערכת הזאת שומרת את המידע הזה בסודיות, מנסים לשכנע אותך שוב ושוב לעשות תואר שני כנראה שזו הסיבה לכך, רוצים שתתייאש ותבוא שוב לידיים שלהם כמו ילד שחוזר להורים אחרי שהוא לא מצא את דרכו בחוץ. עכשיו נשאלת השלה למה לימודי המשך? הרי לא רוצה להיות חלק מאותה מערכת, הם לא הקנו לי ידע טכני ממשי באמצעותו אוכל למצוא פרנסה, והרי בסופו של דבר זוהי תכליתם של הלימודים, לא? אז בלימודי תואר שני מבטיחים לך להחשף בפני אוצרים ואספנים ובעלי ממון, כלומר הנקודה שלי היא שתכלס המוסדות לא מתייחסים אלייך כאל בן אדם, אין התייחסות אישית, אתה רק עוד אחד שמעביר את הכדור. ועוד דבר על יהושוע סימון וחבריו, אינני מכיר אותם באופן אישי, פעמיים אולי יצא לי להתקל בזוהר חיוכו של סימון, ומשהו אמר לי פנימה שאם היה נתקל בחצי מהקשיים האמיתיים של החיים של רובנו, ודאי שחצי חיוך היה נופל מפניו, אולי אני טועה, אבל כנראה שיש לו הרבה זמן להסתובב בתוך ג'קט ולעסוק בתיווכים בתוך עולם תרבותי מצומצם, וכידוע לכולם שזמן הוא הדבר הכי יקר בחיים, אז שיתחילו אותם מרוצים מעצמם לראות את פניהם המרירים והכעוסים של אלה שלא חושבים כמוהם, ויתייחסו לזה ברצינות ולא ינסו להמתיק את מרירותם באיזה ממתק כמו הבטחה. תתחילו לחשוב למה באמת הם כל כך מרירים?

פורסם ב-13:43 ,15/11/2006
53
זה לא מאמר....אלא "יומני היקר" (ל"ת)
אלמוני

פורסם ב-20:02 ,28/12/2006
54
הפתרון הוא: מכון אבני!!
סטודנטית מאבני

המכללה לאמנות היחידה בארץ שנותנת חופש טוטאלי לסטודנטים והכי חשוב היא בת"א!!

פורסם ב-05:08 ,30/12/2006
55
דווקא קלישר שגם נמצאת בתל אביב וגם...
אחת שיודעת

מתעסקת באמנות עם מדיה חדשה.

פורסם ב-23:38 ,24/03/2007
56
עזבו שטויות הכל אותו חרא...... (ל"ת)
אחד שמפליץ

פורסם ב-02:30 ,15/04/2007
57
פעם אמרו שאחרי רפי לביא לא תהיה מדרשה..
מגיבה

והם צדקו מה שאמרו פעם. האופי של המקום אף פעם לא היה נכון. המון עילגות, תחמנות, חוסר כבוד לסטודנט שמשלם המון ומקבל מעט,
גרבוז שכבר סרח מזמן, 40 שנה שהוא לא יודע ללמד ומינו אותו לפקיד השומא של המדרשה לאוננות, מנהל דמגוג, חסר מיקוד, בדחן שכונתי ופוליטיקאי שהיה מאז ומתמיד כוחני, אלים, חסר גבולות, מניפולטור, וחסר טעם.
פעם אמרו שאחרי רפי לביא לא תהיה מדרשה,
אמרו וצדקו.
גם המאמר האמיץ הזה צודק מאוד, אבל חלקו כתוב לא טוב, לחוץ, פגיע, לא מדוייק, לא בהיר מספיק, ועמום דיו בכדי לאפשר לעוד רבבות ללמוד במקום סתמי שלא ייתן להם כלום בחיים.

פורסם ב-18:08 ,13/02/2008
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה