משהו מתפרק בספר הזה. על השפה המשוננת בספרו החדש של יצחק לאור
1. את "ורד צלע", ספרו החדש של יצחק לאור, אפשר לקרוא בשני אופנים. הואיל והוא עשוי סיפורים קצרים שכמה מהם חוברים זה לזה בצורת נובלות (סיפורם של הקצין הבכיר שהתאבד, פסל גזע, ושל אהובתו ורד צלע, החוזרת כאן בדמויות שונות בסיפורים אחרים; סיפורם של איש וכלבתו על סיפון ספינה; סיפורה של מחלוקת במטכ"ל שעניינה הזכות לבכות; סיפור של מארב צבאי כושל; סיפור של הנצחה צבאית כושלת, חתרנית; ועוד), האופן האחד הוא לקרוא אותם סיפור קצר לאחר סיפור קצר, כאילו כל אחד מהם עומד לבדו, בפני עצמו. וגם אז, גם כשמנסים להותיר את הסיפורים נפרדים זה מזה, כל אחד מהם מבקש להיות יותר מאשר סיפור קצר כהלכתו המוכרת: מנסה להכיל עוד הרבה סיפורים והרבה חיים שהיו או שהיו יכולים להיות (כלומר, לשבור את עצמו כסיפור קצר, להפוך לרומן, ואפילו ליותר מרומן).
האופן האחר, המשלים, הוא לקרוא את הקובץ כקובץ. לראות כיצד הסיפורים משקפים זה את זה, משלימים זה את זה, לפעמים סותרים זה את זה. ומתוך שתי הקריאות האלה עולה קריאה שלישית, רחבה יותר. נוצרת ב"ורד צלע" תנועה נוספת: הסיפורים אינם מסתכסכים רק כל אחד עם עצמו ועם חבריו לקובץ. כיוון התנועה שלהם הוא גם החוצה, אל העולם ואל ספרים אחרים (כמה דמויות שמופיעות כאן הופיעו גם ברומנים של לאור, למשל).
ויש משהו מטריד מאוד בדמויות מסיפור אחד שחוזרות, עם עלילה אחרת, בלתי מתיישבת, בסיפור אחר. כלומר, מה קרה כאן? האם הכותב משקר לנו? כלומר, הוא אומר דבר אחד ואז דבר אחר לגמרי, ושקר הוא הרי בגידה בקורא שאין חמורה ממנה. אבל לא, הוא אינו משקר. כל הדברים נכונים, כל הסיפורים נכונים. הם סותרים זה את זה, אבל אינם מאיינים זה את זה. כל אפשרות שבתוך כל סיפור עדיין עומדת בו, גם אם נסתרה בסיפור אחר. הסתירות וההצטלבויות שומרות על התנועה בין הסיפורים שתמשיך להתרחש. שימשיכו העלילות להתהפך.
(בראיון שערכנו לפני כשנתיים ל"כל העיר" אמר לאור, "כשאני כותב משהו שנראה לי ריאליסטי, זה משעמם אותי. אני נשבר באמצע. מה הטעם לכתוב אם אי-אפשר לכתוב אקספרסיה? אם אם אפשר להביא את ריבוי הסימנים?". כך שאולי יש כאן ניסיון שלו לעשות בסיפורים קצרים מה שעשה ברומנים: ליצור תנועה. לכתוב דבר שאינו התחלה-אמצע-סוף, אלא חוויה שהווה בקריאה. לא תמונה עלילתית, אלא פעולה. הספר כיצירת אמנות קינטית).
2. "כי מה היא דמות אם לא יצירה ספרותית", כתב לאור ברומן "ועם רוחי גווייתי", "ומחוץ לספרות אין דמויות". ומה אם גם בתוך הספרות אין דמויות? אם מתפרקות הדמויות ומתפרקות העלילות? מה עוד מחזיק את כל העניין? השפה, כמובן, ופעולת הכתיבה והקריאה, אבל גם מה שכותבים וקוראים מולו. מה שקוראים וכותבים נגדו.
כי משהו מתפרק בספר הזה, זה ברור. דמויות הגברים, למשל. הרי בעוד דמויות הנשים שלו, בטוב וברע, הן בעלות דמות של ממש (גם כאשר אשה היא כאן מרובת דמויות, עדיין כל אחת מהן אחידה, ברורה לעצמה), הגברים, ובהם הדמות המובלעת של כותבו (או דובריו), מתפרקות, חלשות. כל הזמן צריכים הגברים האלה להתריס, להתריס בשפה ובמעשה מול המוסדות והממסדים ויתר הדברים המדכאים והכובלים (מול כל דבר שיש לו צורה נהירה ופעולה נהירה וגוף קיים, ואולי גם הנשים פה הן מהדברים האלה, הקיימים). את הקוהרנטיות שלו, את שלמות הדמות שלו עצמו, מקבל "ורד צלע" לא אחת מתוך הניסיון לפרק את מי שיש לו קוהרנטיות כזו ושלמות כזו. אבל למרות ההתרסה הזו, האלימה לא אחת, נזהר "ורד צלע" מלאיין או לפרק באמת את אלה שנגדם או מולם הוא פועל. כי אם לא יהיו בכלל המוסדות והממסדים הללו, אם לא היו נכנסים לסיפור מלכתחילה, לא היה הסיפור עצמו יכול להתהוות. לא היה לו מול מה להתהוות, לא היתה לא צורה, הוא היה מתמסמס לגמרי.
3. אני אומר "קוהרנטיות", ואומר "שלמו?ת". אפשר לטעות ולחשוב שאלו הם שיפוטים ערכיים, אבל לא כך. זוהי רק ציון עובדה. הקוהרנטיות והשלמות של המנגנון הצבאי או הממשלתי אינה מונעת מהם לרצוח, ואינה מונעת מהם לבלוע אחרים, לכפות על אחרים את אחדותם שלהם (להפך. הן מסייעות להם בכך).
דווקא אנשי הצבא התרבותיים באחד הסיפורים, הרגישים והמנגנים בכלי קשת, הם דוגמה טובה לזאת: הכוח בידיהם בכל המישורים. בצבא, בשלטון, בתרבות ה"גבוהה". לקורא זה מצחיק, כמעט סאטירי, מה פתאום מפגינים רוצחים ועסקנים צבאיים כאלה רגישות סנטימנטלית כזו, אבל זה בדיוק העניין. אפילו ההפרדה שיש כביכול בין המישורים האלה, התרבותיים והממשלתיים והצבאיים וההתרגשותיים, משרתת אותם. מתוך אשליית הריבוי הזאת הם מתהדרים באשליית ההפרדה, כאילו הם יכולים להיות רגישים ומפליאי נגן בתפקידם האחד, ולצד זאת להיות לוחמים ועסקנים עשויים ללא אחת בתפקידם האחר. אהבתם העצמית ניזונה מזאת, הם יכולים לירות ולבכות כאילו האחד מכסה על האחר, אף שלמעשה אין כאן שום כיסוי, אלא שני דברים שנצמדים זה לזה כמו אהובים, שני דברים שמזינים זה את זה היטב-היטב.
וריבוי המערכות, הסיפורים, העולמות הוא גם מצחיק. יש כאן מראית עין של שדות שונים, של תחומים שונים של החיים (חיים וצבא, אהבה ומחשבה, יגון וחשבונאות), וכשהם חודרים זה את זה, מתנגשים זה בזה, עולה גם צחוק. ואולי הוא עולה לא מתוך הזרות, אלא מתוך הדמיון. לא אל מול ההתנגשות המפחידה מעט, אלא מתוך ההתמזגות המפחידה אפילו יותר. תגובה כמעט היסטרית, מתגוננת, לא משום שהתחומים הללו זרים זה לזה, אלא מתוך שלא נעים (אפילו מסוכן) להודות עד כמה הם משיקים זה לזה בעצם (ולא רק צחוק יש כאן. גם אלימות עולה מזה. צריך לחדור את הגבולות – המדומים, אולי – של עולם אחד כדי להיכנס לעולם אחר. אולי זה גם מקור האלימות המינית שעולה כאן לפעמים. זה, והקנאה בנשים, שיש להן אחדות כזו, שהגברים משוועים לה).
4. ומול הקוהרנטיות, השלמות והאחדות ניצב השבר. גברים שבורים ומפורקים, שפה שבורה ומפורקת. פתאום אין הלאומי, האישי, הבטחוני והרומנטי נמסכים זה בזה בנינוחות. פתאום מתערבים שם היסודות האלה שברים-שברים משוננים. זו ערימת חומר מרוסק שהידיים הנתחבות בה נחתכות. אבל לא רק כך: נעלמת לא רק ההפרדה בין הלאומי לאישי (שהרי הלאומי חודר את האישי כל הזמן, הורג אותו לפעמים, וגם להפך. יש בראש המנגנון אנשים שאת הנוירוזות האישיות שלהם הם הופכים למציאות קשה עבור אחרים גם כן). גם ההפרדה בין התיאורטי המחושב לבין המרגש והסוחף נעלמת. אפשר לבכות ממחשבה, לצחוק מול הנחה תיאורטית, ואפשר לנתח בכלים קרים אהבה או תשוקה או נהיית לב. ובמידת-מה זה גם המפתח ללשון כאן: הפתוס והאנטי-פתוס. והלשון היא בחלקה כמעט קלינית, מתנכרת לסיפור, לאפשרות לספר. ודווקא מתוך הריחוק הזה עולה הרגש.
5. ותשוקות יש פה לא רק לאנשים, ואפילו לא בעיקר להם (אף שהפעולה המינית כאן אינה מעוררת או ארוטית. זוהי רק עוד פעולה עצובה של הגוף). הצבא, האוניברסיטה, השב"כ: אלה גופים חיים, יש להם איד, יש להם אספירציות תרבותיות, יש להם יצר הרע.
6. כשהקראתי למישהו בקול את אחד הסיפורים, התפרק הכל. הבוטות הפכה לגסות רוח, הזרימה המורכבת של הטקסט לפטפוט, ההערות האירוניות לציניות סתם. חזרתי אחר-כך וקראתי אותו שוב קריאה דמומה. הכל שב והתהפך, נעשה מורכב מאוד (מה זה אומר? לא יודע. אנקדוטה. אני רק מדווח).
7. ואולי העניין פה הוא בהיותנו נתונים ביד מערכות סדורות (המערכת המדינית, הבטחונית או האקדמית, מערכת הטעם וקובעי הטעם, מערכת המשפחה, המערכת הפיזיולוגית שלנו, של הגוף שלנו). והמערכות הללו סדורות גם כשנדמה שהן קפריזיות (לפעמים משרתת אותן העמדת הפנים הקפריזית. כאילו אומרות, "תיזהר ממני, אני משוגעת, אין לדעת מה אעשה אם רק תצלח עלי הרוח". ככה אוחזת המדינה בחוטים שלנו, ככה היא מעוררת בנו פחד נורא: הכל היא יכולה לקחת מאיתנו ברגע, אם רק יתחשק לה).
והסוד הוא זה: שהמערכות הללו אוחזות בנו אפילו בחיינו הפרטיים ביותר. לא רק כחיילים, כאזרחים, כסטודנטים באוניברסיטה, אלא גם כאבות, כבנים, כנאהבים. אולי לכן צריך הסיפור לשקר ולהסתכסך: לפרוע את החוקים, לקוות שיעלה משם החופש.
גילוי נאות: לצד זאת שריאיינתי את לאור, פירסמתי באחד מגליונות כתב-העת "מטעם" שבעריכתו.
