מות הדימוי

הביאנלה באיסטנבול אינה מצמיחה דימוי מרכזי שנחקק בזיכרון, ואולי זה סוד הצלחתה

תכונה מיוחדת מורגשת באיסטנבול בימים אלה. רחובות העיר מקושטים וכל כולה אומרת חגיגיות. הסיבה לשמחה אינה קשורה בביאנלה לאמנות שנפתחה בעיר בשבוע שעבר, כי אם בחג הרמדאן שהחל לפני כמה ימים. אם תזכירו את עניין הביאנלה בפני אנשים ברחוב, ואפילו בפני עובדי תעשיית התיירות, לרוב לא ידעו כלל על מה מדובר. 
שנתיים של עבודה מסתיימות בימים אלה בביאנלה בהשתתפות תשעים ושישה אמנים ואמניות, המציגים למעלה ממאה וחמישים יצירות. לא הרבה ביחס לאחותה הוונציאנית, ואולי טוב שכך. באיסטנבול השיטוט בתערוכות נינוח יחסית, ולפחות בשבוע השני לפתיחה, גם הצפיפות נסבלת לגמרי. אין כאן המון מותש ומיובש המשרך רגליו בין המוצגים תוך שהוא תר אחר בקבוקי מים מינרלים במחירים מופקעים.
כבשנים קודמות, גם השנה פרוסה התערוכה בחללי תצוגה נפרדים באזורים שונים של העיר. שלושת החללים המרכזיים הם אנטרפו 3 – מתחם תעשייתי רחב ידיים הסמוך למוזיאון איסטנבול לאמנות מודרנית, ששימש לתצוגה גם בביאנלות קודמות – מרכז אתא טורק לתרבות השוכן בכיכר טאקסים שבמרכז העיר החדשה, ובניין איי.אמ.סי – מתחם מסחרי גדול על גדת הנהר הדרומית, שחלקים ממנו נשכרו לצורך תצוגה. בנוסף מתקיימים פרויקטים קטנים חוץ גלריסטיים (גרילה אורבנית, כדברי האוצר) בכמה חללים נוספים ברחבי העיר, וכן במוזיאון סנטרל-איסטנבול שנפתח השבוע לראשונה. 

המרה אבאס - שיעורים באהבה, 2007

את הביאנלה הנוכחית, העשירית במספר, אצר הו האן-רו – אוצר ומבקר אמנות יליד סין המחלק את חייו בין פאריס וסן פרנסיסקו, שהחליט לקרוא לתערוכה בשם "לא רק אפשרי, אלא גם נחוץ: אופטימיות בעידן של מלחמה גלובלית". זו תערוכה שנוצרה ברוח הזמן ובצלם אורח חייו של האוצר, והיא עוסקת בשאלות של גלובליזציה והשלכותיה על חברות שונות בעולם. מקום רב מוקדש להגירה כפויה והגירה מרצון, יחסי כוח ופוליטיקה בעולם הכלכלי של ימינו, יחסי הכלכלה והתרבות וכן אלימות ממוסדת בשירות ההון. עניין נוסף שעולה לא פעם בעבודות המוצגות בתערוכה הוא תקשורת, החל בשימוש והשתקת התקשורת על ידי משטרים, וכלה בתקשורת אלטרנטיבית באמצעות עיתונות עצמאית ואמנות. למעשה, למעט משפטים ספורים, עיקר הטקסט המקדים בקטלוג מוקדש לסוגיות חברתיות. האמנות עצמה מוזכרת רק במסגרת תיאור יחסי כוחות ומיצוב מעמדי, וגם אז העיסוק בה סב בעיקר סביב "עולם" האמנות, קרי – ביאנלות כ"פרויקט המודרניזציה" המשמש כמנוף תרבותי-מדיני, ותערוכות כמייצגות של יחסי כוח. רבות מן העבודות נוצרו ונבחרו ברוח דבריו של האן-רו, הכוללים לא מעט קלישאות המאפיינות את הבון-טון האינטלקטואלי הרווח בעולם האמנות העכשווית. 

כאמור, חלל התצוגה המרכזי של הביאנלה הוא האנטרפו-3, שכולל עבודות של למעלה מחמישים אמנים. הטקסטים המלווים את העבודות נכתבו על ידי כותבים שונים – אוצר התערוכה, אוצרים ומבקרים אחרים, ולא פעם אף האמנים עצמם. על כן, בעוד אחדים מן הטקסטים מתארים או מפרשים את העבודות באופן בהיר ומעניין, אחרים כתובים בסרבול במקרה הטוב, והזויים לגמרי במקרה הרע. כפי שמובטח כבר בשמה של התערוכה, רבות מן העבודות המוצגות בה עוסקות בגלובליזציה לגווניה, כאשר רבים מן האמנים אף עושים שימוש חתרני בכלים ובתופעות שהגלובליזציה עצמה יצרה. המילה אופטימיות אמנם מופיעה בכותרת, ורוחה עולה גם מחלק מהעבודות, אולם הן מן הטקסטים של האן-רו והן מעבודות רבות נושבת אווירה פסימית דווקא. נדמה שעבודת הוידיאו והצילום "דמוקרטיה" של האמנים הספרדים פבלו אספנה ואיוון לופז, משקפת נאמנה את משנתו של האוצר. העבודה מתארת הריסת בתים בשכונות מצוקה, כשברקע נראה קהל מריע ומשולהב. בטקסט נלווה, אספנה ולופז מציגים את הדמוקרטיה בצורתה המודרנית כתביעה לחיים בתלם, המוחקת, פשוטו כמשמעו, כל אפשרות לחיים אלטרנטיביים ולקיום שאינו עולה בקנה אחד עם אינטרסים כלכליים של עולם קפיטליסטי ניאו-ליברלי. זו פרשנות בעייתית, בלשון המעטה, ויחד עם זאת מעוררת מחשבה.      

Ken Lum - House ot realization, 2007

מרכז התרבות ע"ש אתא טורק הוא מבנה מודרניסטי מרשים שנבנה בשנות השישים של המאה העשרים, ומזכיר מעט את בנייני האומה בירושלים ומבנים ציבוריים אחרים שנבנו בישראל באותן שנים. במרכז, שראוי לתחזוקה ברמה גבוהה בהרבה מכפי שהוא זוכה לה, מוצגת התערוכה "לשרוף את זה או לא", הכוללת מעט מיצבים וצילומים רבים המתארים פרויקטים מודרניסטיים דומים, מבניין עצרת האומות המאוחדות בניו-יורק עד לשיכונים לא מאוכלסים בארמניה, ומאירים את מצבם ומקומם של המבנים – הנטושים, מוזנחים או הרוסים ברובם – ביחס למציאות של ימינו. חרף שמה של התערוכה אין לטעות בכוונותיה. האן-רו אמנם מקשר בין תכנון והקמת המרכז ובין אוטופיות מודרניסטיות שזמנן אולי עבר, אך מבטו בבניין והעבודות ש"שידך" לו מעידים יותר מכל על אמפתיה גדולה וחשש לעתידו של המקום. הבעיה היא שלמרות שמדובר בפרויקט מעניין העוסק ביחס בין חלומות ומציאות, אוטופיה ויומיום, מוסדות וחברה, הוא מתפספס לגמרי בשל תנאי תאורה בלתי אפשריים ומגבלות הצבה קשות. השתקפויות של חלונות המבנה הגדולים אינן מאפשרות צפייה ברבים מן הצילומים, התלויים ברישול בין כה וכה. ניתן היה למצוא פתרונות תצוגה הולמים יותר עבור הצילומים, או להקדיש את החלל הגדול למיצבים שמסוגלים להתמודד עם מגבלותיו ביתר הצלחה. בעשורים האחרונים נעשו ניסיונות מוצלחים רבים לשלב אמנות בחללים קיימים ומאתגרים, וחבל שלא נעשה שימוש בניסיון שנלמד מכך. 

עבודה של ננסי דבנפורט במרכז התרבות אתא טורק

חלל נוסף שקשור לביאנלה הוא סנטרל-איסטנבול – מבנה בטון גדול ויפה השוכן בקמפוס אוניברסיטת ביליהי בצפון העיר (הסעות יוצאות ממרכז אתא טורק), ונפתח לראשונה רק לפני שבוע. האזור עצמו מכוער למדי, על שיכוניו המשמימים ופלג מי שופכין הזורם למרגלותיהם. הקמפוס עצמו, לעומת זאת, מעוצב לעילא. מבנה התצוגה, ששימש בעבר כתחנת כוח, נחלק לשניים, כאשר בצידו האחד נשמרו הטורבינות הישנות כשלצידן הוקם מוזיאון אנרגיה, וצדו השמאלי הוסב למוזיאון לאמנות. התערוכה שמוצגת במקום סוקרת את התפתחות האמנות הטורקית החל משנות החמישים של המאה שעברה ועד ימינו. ברוח הביאנלה, מקום רב הוקדש לאמנות בת זמנינו העוסקת בשאלות של גלובליזציה, לאומיות ופוסט-לאומיות, תקשורת בינלאומית וכדומה. מי שאינו מכיר היטב את עולם האמנות הטורקי יכול לגלות בתערוכה עניין רב, אולם מי שביקר בעיר בעבר ונחשף לסצנה המקומית עלול למצוא אותה דידקטית יתר על המידה. שלא במפתיע, מרבית היצירות המוצגות במקום משקפות תהליכים שעברו גם על האמנות בישראל, באירופה ולמעשה בכל מקום בעולם המערבי. מבחינה זו ככל שהתצוגה הכרונולוגית מתקדמת גובר העניין, שכן בניגוד לחקיינות הסגנונית הראשונית, אמנים בני זמננו מצליחים להפוך את הפעילות "בשולי" העולם המערבי מאילוץ גיאוגרפי-תרבותי למנוף יצירתי, ומביטים באירוניה על יחסי הכוחות בין התרבויות השונות. זו מגמה שמתחילה כבר בקרב אמנים מושגיים שפעלו בשנות השבעים והשמונים, וממשיכה ביתר שאת בעשור האחרון. דוגמאות מעניינות אחדות הן עבודותיו של האמן המושגי אוסמן דינק, וכן עבודתו המשעשעת של איסקנדר ידילר "ג'ף יש לי בעיה", המתייחסת לעבודתו של האמן האמריקאי ג'ף קונץ "שלושה כדורים באקוואריום". בדומה לקונץ, גם ידילר מציב כדור בתוך אקוואריום, אלא שהכדור שלו מפונצ'ר.
שאלה שנותרת באוויר לאחר הצפייה בתערוכה בסנטרל-איסטנבול קשורה בהעדר כמעט מוחלט של אמנות עכשווית מסוג שונה. כזו שאינה עוסקת בציר המרכז-פריפריה-לאום-גלובליות-כלכלה-כוח. מבחינה זו ניתן להניח שהתצוגה ההיסטורית של האמנות הטורקית משקפת רק צד אחד שלה, זה שהאוצרים מעוניינים להציג משום שהוא חופף למה שמוצג בביאנלה.

פרט ממיצב של אוסמן דינק

בדומה למרכז אתא טורק, גם מרכז הטקסטיל (איי.מ.סי) נחשב לאחת ההצלחות של האדריכלות המודרניסטית בטורקיה. בתוך מתחם הבטון המסחרי הגדול נשכרו כמה חנויות המשמשות לתצוגה של התערוכה "מפעל עולמי", הכוללת מעט יצירות. מרבית האמנים המציגים במתחם יצרו פרויקטים חינוכיים-הסברתיים העוסקים בהשלכות הכלכלה, העיור והגלובליזציה על החברה. החל בסרטים על מהגרי עבודה מסוגים שונים במקומות שונים בעולם, עבור דרך תיאור תהליכי עיור ומאבק בזיהום הסביבה על ידי תאגידים, וכלה בעיצוב קולקציות אופנה לאקטיביסטים ולזונות.
אין מה להשוות בין קנה המידה של התצוגה במרכז הטקסטיל ובין זו שמוצגת בחלל המרכזי אנטרפו-3, אך נדמה שדווקא הראשונה היא התצוגה הטובה והמהדהדת ביותר בביאנלה הנוכחית. זו שנחקקת בזיכרון. ככלל, נדמה שעיקר הצלחתה של הביאנלה טמון בפרויקטים התיעודיים והחינוכיים שלה, ופחות בדימויים מסורתיים יותר. בניגוד לביאנלות ותערוכות ענק אחרות שמוצגות ברחבי העולם, הביאנלה הנוכחית באיסטנבול לא הצמיחה אף דימוי יחידאי דוגמת פסל הג'ירף של פיטר פרידל, שהוצג בדוקומנטה בקאסל והותיר אחריו קבוצות אוהדים ושונאים. הצלחת הפרויקט המוצג במרכז הטקסטיל מעוררת מחשבה על השינויים שחלים במהות ובאופי הדימויים שמייצרת האמנות העכשווית. 

עבודת קיר של קוזגון אקר במרכז הטקסטיל