אסיה, אירופה: על הביאנלה באיסטנבול

מהחומר הפרסומי שנשלח לפני פתיחת הביאנלה באיסטנבול עלה כי האוצרים, קורטון ואסיף ואשה צ'ארלס, מציעים פורמט שונה להצגת אמנות בביאנלה: תערוכה שנאצרה במחשבה על העיר איסטנבול ועבורה, ואינה מתיימרת להציג את הזרמים האחרונים בשדה אמנות העכשווית. מטרתם של האוצרים היתה בראש ובראשונה ליצור תערוכה שתשקף את חיי היומיום והמסחר בעיר, הנמצאת בתהליכי אכלוס ותיעוש מאסיביים עקב הגירה מקומית מאנטוליה ומאזור הגבול עם עיראק; מספר תושביה של איסטנבול נאמד ב-11 עד 15 מיליון נפש, ונמצא בעלייה מתמדת מאז שנות השבעים.
המאבקים הפוליטיים שמנהלת טורקיה כדי להתקבל כחברה באיחוד-האירופי אינם פוסחים על הביאנלה, אלא מהדהדים בה בעבודותיהם של האמנים ובגישתם של האוצרים, שאינם רואים את הביאנלה כמנותקת מן התהליכים המשפיעים על עיצוב העיר החברה והפוליטיקה. אין כמעט תערוכה בינלאומית שאינה מתהדרת בקשריה לעיר שהיא מתקיימת בה – הביאנלה של ליברפול, הביאנלה בטירנה, הדוקומנטה בקאסל וכן הלאה – ועם זאת, זו הפעם הראשונה שהתערוכה בסדר גודל כזה מביטה כך בעיר המארחת אותה, ומציעה חוויית צפייה שמשולבת בשיטוט בעיר.

מתוך אתר הביאנלה

הביאנלה משתרעת על שבע זירות הנמצאות במרחק הליכה זו מזו – הליכה המאפשרת לחצות את רחוב איסטיקלל, המוכר לכל מי שביקר באיסטנבול, לכיוון מגדל גלאטה, ולנווט בין חנויות כלי המוזיקה האקוסטיים ברחובות צרים הנסתרים בדרך-כלל מעיניו של התייר. הביאנלה הציעה אמנם תערוכות, כנסים, פרויקט אירוח של סטודנטים ממחלקות אמנות שונות בעולם, מגזין שבועי המתעד את אירועי הביאנלה ומקראה בנושא אמנות, העיר ופוליטיקה בעולם מתפשט, אך לצד התבוננות בעצמה ובשורשיה (בתערוכה שסקרה 18 שנות ביאנלה באמצעות עבודותיהם של ארבעים אמנים -  אוצרים אשה צ'רלס ומאייר-הרמאן אווה ב-Van Abbemuseum Eindhoven) היא איפשרה למבקרים בה לראות מזווית אחרת דווקא את העיר. האוצרים הצליחו לקשור את העיר ואת התערוכה זו בזו, ולאפשר לתיירי האמנות לחרוג מהמסלולים התייריים המוכרים.
מי שציפה לעבודות ספקטקל ודאי התאכזב לנוכח התערוכה עצמה. זו, צנועה ומרשימה באיכותה, לוותה בתחושה של חולין, בלי ההילה החגיגיות המלווה לרוב ביקורים בהיכלי אמנות או בתערוכות גדולות. רשימת האמנים חפה כמעט לחלוטין מהחשודים הרגילים, ומעל למחצית המשתתפים הוזמנו לשהות בעיר כמה חודשים כדי ליצור עבודה חדשה שתגיב למקום; גישה אוצרותית המבוססת על אמון באמן ועל היכרות עם עבודתו, ומאפשרת לצלייני האמנות מפגש עם עבודות חדשות. 
דן פרוג'ווסצ'י (Perjovschi) מציג בקומת הכניסה של בניין בלסאר את אחת העבודות המשעשעות, האקטואליות, הצנועות והאקונומיות יותר בתערוכה: רישום פחם שחור על קומת הכניסה. עבודתו הומוריסטית וחדה, ונוגעת במרקם החיים של איסטנבול – בשילוב בין מזרח למערב, במתח שבין התפישה האוריינטליסטית של איסטנבול לבין אורח החיים המערבי, בנסיונותיה של טורקיה להצטרף לאיחוד-האירופי. הרישומים/גרפיטי מצוירים בספונטניות, וניתן לקרוא אותם כיומן רשמים מהעיר ומהביאנלה.

דן פרוג'ווסצ'י (Perjovschi)

הנציגות הישראלית בתערוכה משמעותית: ארבע הצבות של אמנים ישראלים, השתתפות של סטודנטים בלימודי ההמשך של בצלאל בפרויקטים המתארחים בביאנלה, והופעות של אורי קצנשטיין, בניה רכס  ורן סלאבין בפרויקט הסאונד Ctrl_Alt_Del.
יעל ברתנא מציגה במרכז האמנות גראנטי מיצב וידיאו בשני מסכים. על מסך אחד נראים צעירים לפני צבא המתגוששים לנוכח נופי פרת. ההתגוששות אינה תמימה: הצעירים קושרים עצמם זה לזה על-ידי שילוב הזרועות, כנהוג בהפגנות. קבוצת הצעירים המציאה לעצמה משחק סימולציה, "פינוי חוות גלעד" שמו. שניים מחברי הקבוצה מגלמים את שליחי הרשויות, וכדי שיזכו במשחק הם אמורים להפריד בין חבריהם היושבים על הקרקע ומשלבים זרועות ורגליים (ומדוע המציאו הצעירים האלה משחק הנראה כמו אימון הכנה להפגנה או לפינוי של הפגנה? האם הם מכינים את עצמם להתנגדות לפינוי רצועת עזה, שהעבודה צולמה כחצי שנה לפניו? האם למצבים שיתמודדו איתם בזמן השירות?). על מסך קטן יותר מוקרן טקסט הנגזר מקריאות הנערים והנערות. הבחירה להוציא את הטקסט מההתרחשות, להציבו בנפרד מסרט הווידיאו, מעצימה את כוחם של המשפטים המוחלפים בין המשתתפים במשחק, ומחדדת את האגרסיביות והפוליטיות של האמירות. אופן ההצבה של העבודה – הטקסט מוקרן על קיר סמוך לעבודת הווידיאו – מאפשר לצופה להתמקד רק באחד מהמסכים או לנסות לצפות בהם יחד.

יעל ברתנא "wild Seeds"

בקומה הרביעית של בניין גראנטי מציג יוחאי אברהמי מיצב שהכניסה אליו מתאפשרת מבעד למסדרון ארוך, המחופה בשמשונית ירוקה – חומר המשמש מחסה ארעי מהשמש, ומעלה על הדעת מעבר מאולתר או אוהלי מחאה ארעיים. לאורך המסדרון תלויים פלאיירים, דגלונים, מפות, תמונות ונתונים סטטיסטיים העוסקים במשטור ובשליטה בחופש התנועה של הפלסטינים במחסומים בין ישראל לשטחים. בסוף המסדרון, בחצי מעגל, ממתינים המיניבוסים – תמונה המוכרת למי שחצה את מחסום קלנדיה. מעבר למיניבוסים נפרש, מבעד לחלונות הקומה הרביעית, מראה חלקה האירופי של העיר איסטנבול.

יוחאי אברהמי

ירון לשם, שסיים לימודים בבצלאל לפני שנתיים, מציג באותו בניין את הכפר: צילום בקופסת אור גדולה של כפר דמה המשמש את הצבא הישראלי לאימונים בשטח בנוי. במבט ראשון אין העין מזהה את האשליה. כל הפרטים הסכמטיים של כפר מוסלמי נמצאים שם: מבנים פזורים על ההר, המרחקים בין הבתים, המסגד. רק במבט נוסף מתגלה כפר חסר זהות, עולם סימולציה וירטואלי שפרטיו לא עובדו עד הסוף. עבודה אחרת העוסקת בסימולציה היא עבודת וידיאו שלשם נראה בה כקריין ברשת CNN, המדווח בזמן אמת מ"השטח". קטעי הווידיאו מפוברקים כולם, אך השימוש באסתטיקה של צילומי לילה או וידיאופון, שהורגלנו לצרוך במהלך ההתקפה האחרונה על עיראק, משווה להם אמינות (כלומר, שואל כביכול לשם, מה יכולתנו לנתח את המידע המתקבל מהטלוויזיה אם ניתן לדווח באותם אופנים אינפורמטיביים ואסתטיים על אירועים שלא אירעו כלל?).

לחץ/י להגדלה

ירון לשם 

סמדר דרייפוס מציגה מיצב ב-Antrepo No.5, ובו שתי הקרנות וידיאו, דימוי וטקסט. בהקרנה אחת נראות נשים דתיות עם ילדיהן רוחצות בים של תל-אביב. קו החוף אינו נראה; אנו רואים את הנשים והילדים צפים ומתנועעים עם תנועת הגלים, מראה היוצר תחושה מדיטטיבית הנשברת עם קולו של המציל. חלל המיצב מוחשך כולו, והסאונד מגיע מארבע פינות החדר בעוצמה המהממת את עור התוף. ההקרנה השנייה נמצאת על הקיר שמנגד להקרנת הים: הטקסט של המציל. כך נוצרים פער בין הדאגה והאחריות של המציל לבין צורת הביטוי האגרסיבית שלהן, ומתח בין הדימוי המוקרן לבין הטקסט הכתוב או המושמע (מתח דומה לזה שעולה מן העבודות של ברתנא ולשם). מתח בין השלווה והחופש שהים מציע לבין המציאות, המשטור שמביא לחוף קולו של המציל. האם זו אמירה על "אנחנו כאן כדי להגן עליך – להגן עליך מפני עצמך"?

סמדר דרייפוס, מיצב ב-Antrepo No.5

הנוכחות הישראלית בתערוכה תואמת את החשיבה על רשת אזורית ומיקום גיאוגרפי, אך התייחסות לנטוורק עולה גם בהקשר תוך-אמנותי: הפרויקט שמציג  נדקו סולאקוב (Solakov) בבניין גראנטי הוא עבודה של סטודנטית שפגש בביאנלה של שארג'ה באפריל השנה: שרה איוב אגהא (Ayoub Agha), העוסקת ברישום מודל חי אך אינה יכולה להציג את עבודותיה גם לא בביקורות התואר לאמנות. נאדוקו הבטיח לאמנית הצעירה להציג את רישומיה בתערוכה בינלאומית תוך חצי שנה, וקיים את ההבטחה בביאנלה. עבודתו השנייה מוצגת ב-Deniz Palas Apartment. שם הוא מציג, על מדפים במרכז החדר, פסולת שנצברה בשיפוץ החלל: שאריות טיח, שטיח משרדי וכו'. טקסט שנכתב על הקיר מתאר את סיפורה של העבודה, התנהלות הקמתה ויחס שאר העבודות אליה.

מיכאל בלום, שיחזור  ביתה של ספיה בכר

עבודות אחרות המוצגות באותו בית דירות ועוסקות בפיקציה הן אלה של מיכאל בלום (Blum) וחליל ראבח. בלום משחזר את ביתה של ספיה בכר (Behar), פמיניסטית, מרקסיסטית, יהודייה והמאהבת הסודית של קאמל מוסטאפה (לימים אטאטורק). בלום קושר את השפעתה של בכר על מוסטאפה ועל החלטותיו המהפכניות בשנות העשרים לשינוי התרבותי שנעשה בטורקיה. במיצב – דירתה של בכר – אנחנו יכולים לפגוש את החפצים שאהבה, וללמוד משהו על אורחות חייה.  בחלל הכניסה מוצגות, בארונות זכוכית, עדויות להתכתבות של בכר עם מוסטאפה, ספר שירה של נזים חיקמט (Hikmet), משורר טורקי שבכר היתה הראשונה לתרגם את שירתו לאנגלית. בחדר צדדי ניתן לצפות בראיון שנערך עם נכדה של בכר בשיקגו: ראיון על סבתו ועל הקשר שלו לטורקיה, שמימיו לא ביקר בה. כל העדויות, המסמכים הרהיטים נלקחו מהאוסף של הנכד, וכולם פיקטיביים ומצטרפים אולי למיתוסים על חייו של אטאטורק והקשר היהודי (שבתאי), ועל פגישתו עם איתמר בן אב"י במלון בירושלים ב-1911 (פגישה, נאמר, שבה התוודה בפני בן אב"י שתפילתו הסודית היא "שמע ישראל"). עבודה אחרת העוסקת בנרטיב פיקטיבי היא עבודתו של חליל ראבח, שהקים את המוזיאון לידיעת הטבע והאדם הפלסטיני שהוקם ב-1905. המוזיאון נפתח בפרויקט "פלסטין לפני פלסטין", החוקר את ההשפעה של אנתרופולוגיה היסטורית על אירוע עכשווי.

חליל ראבח, "פלסטין לפני פלסטין"

באותו בניין מציג פיל קולינס (Collins) שתי עבודות. באחת השתמש במכונת קריוקי המנגנת את שירי להקת הסמיתס, ופנה למעריצי הלהקה בבקשה לבוא ולשיר במועדון הלילה באלנס בערב השלישי לביאנלה. בעבודה השנייה הזמין קולינס משתתפים שונים מתוכניות ריאליטי בטורקיה לכנס, שבו דיברו על האופן שבו השפיעה ההשתתפות בתוכניות על חייהם. שתי העבודות עוסקות ברגע של תהילה – בגרופיות, בהיחשפות מול קהל או מצלמה, ברגעים של חשיפה ובאפקט המצטבר שלהם. החלל שקולינס מציג בו מחולק לשניים, ויוצר הצבה מעניינת: בחלל אחד מוצב צילום  וידאו פרונטלי, ובאחר מוצג צילום של הצילום. הכניסה למיצב הקריוקי מלווה בפוסטרים ששימשו את קולינס בפרויקט.

פיל קולינס

רבות מהעבודות אינן מתמסרות בקלות, ודורשות מן הצופה מבט נוסף, קריאה נוספת והבנה של הקשר יצירתן. כך בארבע עבודות הווידיאו האירוניות של ג'קופ פררי (Ferri) על המקום וההיסטוריה של אמן המגיע מהפריפריה. אחת מאלה היא הומאז' לעבודתו של מלאדאן סטילינוביץ, "אמן שאינו מדבר אנגלית אינו אמן". בכל העבודות מתוארת אי-האפשרות וההיגררות מאחור שהיא נחלתו של אמן המגיע מקוסובו, והופך את הנחשלות ואת ההשתרכות מאחור לטקטיקה של עבודותיו. באחת העבודות הוא מציב את הוריו המודים לאוצרים על שהזמינו אותו לתערוכה בינלאומית ופתחו בפניו שער למערב.

גקופ פררי save me help

את עבודתם של superflex, לעומת זאת, לא תוכלו לראות באיסטנבול, אלא רק בקופנהגן: אלף פוסטרים רשמיים של הביאנלה הוטסו לקופנהגן ונתלו על לוחות מודעות ברחבי העיר, לצד פוסטרים מקומיים. העבודה קושרת בין איסטנבול לקופנהגן, שמספר המהגרים הטורקים המגיעים אליה הולך וגדל. גם את עבודתו של אוטו ברכם לא תמצאו בחללי הביאנלה; היא פזורה ברחובות איסטנבול. באמצעות גירים, צבעי  ספריי ומדבקות רושם ברכם סימנים שמשמעותם ידועה רק למי שיצר אותם. האינדקס של הסימנים יתפרסם בעיתון של הביאנלה, הרואה אור פעם בשבוע.
שני מיצבים אחרים מתייחסים לארכיטקטורה של העיר ומתפקדים בצורה מעניינת כל אחד בפני עצמו וכן באינטראקציה ביניהם. אחד הוא זה של אריק גונגריך, המציג בקומת הכניסה של Antrepo no.5 פרויקט שהחל לפני שנתיים, ובו הוא מנסה להשתמש במבנה פריזמתי העשוי עץ, תצלומים ושקופיות כדי לתאר את הדרך שבה אנשים מייצרים חלל ומשתמשים בו. המיצב האחר, "All–Things Park", מוצג  בקומה השנייה של ה-Tobacoo Warehouse: קולקטיב האמנים Flying City מסאול בוחן בו את השפעת הארכיטקטורה האורבנית על רגשותיהם של תושבי הערים איסטנבול וסאול. את האינפורמציה שמעלה החקירה הפסיכו-גיאוגרפית הזאת מעבדים חברי הקולקטיב לכדי סטרוקטורה דמיונית המלווה במפות, דיאגראמות ווידיאו.

אריק גונגריך,  Antrepo no.5

פרויקט האירוח Positioning הממוקם גם הוא ב-Antrepo no.5, ליד הנמל, כולל עוד כמה אירועים ותערוכות שראוי להתעכב עליהם. אחד הוא תצוגה של תוצאות סדנה שהשתתפו בה שמונים סטודנטים לאמנות מאקדמיות שונות בעולם (ובכלל זה סטודנטים מלימודי ההמשך בבצלאל), והאחר הוא התערוכה "Free Kick". זו אינה תערוכה אחידה באיכותה, ומשתתפים בה אמנים רבים המתגוררים באזורים שונים בטורקיה. היא מאפשרת מבט אל תוך החברה הטורקית ובהשפעות שלטון הצבא על החיים במדינה. ראויות לציון הן עבודת וידיאו העוסקות בהיעלמותם של חיילים כורדים ובקבוצת האמהות שיצאה לחפש אותם בקברי אחים, ועבודה העוסקת בעינויים שעברו סטודנטים על-ידי המשטרה הטורקית. הנושאים האלה אסורים לרוב בדיון ציבורי, לא מעט מכוח החוק הטורקי (וראו מקרה הסופר אורחן פאמוק).
עבודות נוספות שכדי לצפות בהן עבודת הוידיאו של מריו ריצ'י (Rizzi) "מורט ואיסמאיל" המטילה אור על שינוי הערכים הגלובליזציה על איסטנבול דרך מערכת יחסים של אב סנדלר ובנו. והמיצב של קבוצת רואנדה (Ruandagrupa) מג'קארטה העוסק בהדפסות על חולצות T כצורה של העברת מסרים וזהות פוליטית.
הביאנלה מסתיימת ב-31 לאוקטובר ובעוד שנתיים נוכל לחזור ולראות האם הצעתם של קורטון ואשה לעיר התקבלה והאם יש לאירוע מסוג זה אפקט מתמשך על קהילת האמנות המקומית.

  Flying Cityקולקטיב האמנים , "All–Things Park"

אתר הביאנלה: http://www.iksv.org/bienal