מעטים, נסיכיים: שלושה מיצגים ואברהם סוצקבר

ערב אחד, שלושה מיצגים בקלישר 5, המרכז לאמנות עכשווית

עומדים בתור. האולמות צרים מלהכיל את המתעניינים. בפעם הבאה, בבקשה, כסאות וישיבה נוחה. לא שוליים ולא תירוצים.

מיצג ראשון: "סיפורים על סוף העולם"

החזות האסיאתית של לי ון (Wen) הסינגפורי מעלה איזו תקווה למינימליזם מדויק, אבל לא היא. "סיפורים" הוא קובץ לא אחיד של רעיונות, שמותיר אותי שוב עם תהייה קבועה: מה רצית להגיד? זה התחיל טוב, עם סטנד עץ לבן של תערוכות, שנקשר ואז נמשך לאט מקצה החדר, רק שלא ייפול. זה מזכיר לי תהליכים היסטוריים-פוליטיים שדורשים סבלנות, ומחייבים להכיר את הכוחות והיכולות של האחר (הסטנד, במקרה זה) להגיע בשלום לצד השני של החדר.

לי ון (Wen)

אחר-כך התחיל ון - איש רזה, קירח ומגובן - להתפשט. אז החל תהליך איטי, עמוס קורבניות זועקת, של עטיפת עצמו בבננות נהדרות באמצעות נייר דבק. עטוף? הבננות אינן מכסות כלום, רק מדגישות את חוסר יכולתן לשמש עור שני, למרות היותן כמוסות מזון ראויות וטובות לאכילה.
תהליך הקרבת הקורבן העצמי ממשיך. נייר דבק סותם את פיו של ון. הוא כמובן מנסה לדבר. אז, שוב בנייר הדבק, נקשרת יד אחת. אז קריאה בעיתון, הפרדתו ליחידות כפולות-דף וניסיון לעטוף את הראש (החושב, הרואה) בנייר. זו מטאפורה למשהו? הדפים נתלים על הקיר, ועם יד אחת מודבקת-קשורה נכתב עליהם "HISTORY". אבל מי רואה? רק הגדלת הצילום הבהירה לי מה נכתב.
לבסוף ון מתקלף מן הבננות, וזורק אותן על הניירות שעל הקיר. ואז שוב משיכת הסטנד. נופל. יאללה. הוא התעייף. גם אנחנו.
סיפורים על סוף העולם? אולי על סוף האמנות. מישהו לקח לו בננה. ברור למה: חבל עליה. בננה טובה, ישר מן השוק.

מיצג שני: "הידיים של אמא"

ירון דויד עם סרט דו-מימדי, ובו ידיים נשיות עם ציפורניים אדומות שורטות את החלל, מלטפות, מאיימות. האמן החי והנושם מתמודד איתן. סיפור של יחסי בן-אם, ואיתו גם תות גדול ואמהי שממנו, מה לעשות, יוצאות תולעים, וכשמנסרים אותו מקבלים חתיכת קלקר צבועה.

ירון דויד

מה יש לומר; אמא לא משהו. אבל בן דווקא כן. עומד על שלו. מזמין נערה אמיתית לריקוד קשה של אין-תקשורת-אבל-עובדים-על-זה, עם סיכוני היבלעות ידועים מראש. בחור מתחיל לבלוע בחורה, קודם כל מהיד. פה דווקא ראיתי אחדות ואמירה ברורה ומעניינת, גם אם בקושי מסוים: הסתירו לי (זה לא מקל על האשליה שהייתי חפצה בה: להיות שם במלאות).

מיצג שלישי: "פילים בלילות מטולה"

למרות שצילמתי, כמו עין שלישית שמנסה להמחיש ולתעד, קשה לתאר ולהעביר את החוויה שבמיצג של קבוצת Sala-Manca: עבודה שלמה, בשלה, מלאת עוצמה. כשנגמר, רציתי לקחת הביתה בתיבה את הכל. גם אותם.
וידיאו, הקרנה דיגיטלית, סרטים, אנימציה, מערכת סאונד נפלאה, ושני קולות - הקול של לאה מאואס והקול של דייגו רוטמן. הסיפור האמיתי כביכול הוא סיפורה של חבורת משוררים שגונבת את הגבול במטולה. חבורת אנשי רוח מכל מיני עמים, שהם כנראה כמו פילים במטולה, כמו משוררים בארץ שאיננה ערוכה לקבלם, ובהם המשורר היידי אברהם סוצקבר (סוצקעווער, ביידיש). המשורר היידי הגדול האחרון בארץ-ישראל.
בהתחלה, שיעור קצר באיות ובהגייה של יידיש באותיות העבריות. אחר-כך, לאורך כל הערב, יקריא דייגו את היידיש באהבה אין קץ, ולאה תקרא בקול שאין ממנו חזרה, שניהם מול כני תווים, כמו שני זמרי מלים. על המסך יופיעו שירים, תמונות וחלקי הסיפור על חבורת המשוררים ועל פגישתם המפתיעה במטולה עם יחידות מובחרות של נציגי היישוב, שעסוקות, איך לא, בעיצוב המציאות לפי תוכנית ידועה וברורה הכוללת, מטבע הדברים, מחיקת זהויות וקולות אחרים (קולות של משוררי יידיש ושל ערבים, למשל).

אברהם סוצקעווער מתוך "פילים בלילות מטולה"

הטקסטים נקראים וכתובים לחלופין בעברית באותיות אנגליות, יידיש באותיות עבריות ועברית בכתיב יידי. לצדם כמובן תמונות מהווי הביחדנס מול שירי האחר, הרגיש היחיד, פליט השואה, גדול הרוח והמלה, אברהם סוצקעווער.
רשמתי לפני, לזיכרון, שני שירים מהערב: "הארבה" מ-1950  (שתירגם בנימין הרשב) ו"נותרנו מעטים מאוד..." (מתוך הספר "יורשו של הגשם", 1996-1986, בתרגום ד. מירון).

הארבה

כ??רס?ם לנו ארב?ה את בשר גופנו.
ס?בור היה: אנחנו ש?ב??לים, שב??לים.
עיני-הר?ך של חמורינו בדמו שוחים.
הוא כבר זלל עד כ?לות את כל צ?ל?ל?י האילנות.
הוא כ??בר זלל עד תום את הל??בנה. היא מפכה יהלומים מ?כ??נ?פותיו.
כורעים הכוכבים: נ?ה?י?ה לעבדיך, את עבדיך אל נא תכב??ה!
כעת הורס הרבה שחור אל אלוהים...
אל אלוהים אשר יצר את הארבה.

את "נותרנו מעטים מאוד" קראה לאה בקולה קורע הרקיעים, שהזכיר לי את הקלטות לאה גולדברג כשהקריאה משיריה.

נותרנו מעטים מאוד...
לפריידקה

נותרנו מעטים מאוד,
לא אחד, לא שניים... ספורים.
אבל נשארנו נסיכיים, ועוד
דוא?ב?ים ב??נו ה?נעורים.

הלא-כאן בתוכנו עוד יכון
כמו קדקוד יפה, סגלגל
של לילך הבוחן בחלון
את דמותו בין ענפים וטל.

הש??ע?רות הא?פורות הן ע?טור?י כ??בוד
אשר א?דון רחוק תלה עלינו,
נושרות על הכ?תף, נושרות, או?בדו?ת,
וב?א?פ?ר נושמות עוד ג?ח?לינו.

ובזמן ההקראה/הקרעה אני חושבת - "מעטים"? איפה? בשואה, עם השחרור מהמחנות? בחיים, מזדקנים והולכים? במציאות שמפקירה את משורריה לטובת רכושנות וריק תרבותי? מעטים אבל נסיכיים? משוררים?

***

ואחרי שניסיתי לתאר בלשון כבדה את המיצג (שכמה יותר מתאימה לו המלה "פרפורמנס", כי היא ארוכה ומתמשכת ומכובדת ומיוחדת) רציתי לדבר עוד על חוויית הזר המהגר מארץ ושפה, שמרגיש נכה לעולם אבל איננו מוותר. "השפה", כמו שאמר אהרן אפפלפלד, "הפכה לי למולדת".
קבוצת Sala-Manca ("בלי אולם", בעברית) אינה מוותרת על מקורות זהותה. היא נמצאת כאן מבחירה, אבל רוצה לייצג ולהציג את כל העולמות האחרים שהיא נושאת. היא מספרת לנו ומלמדת אותנו לחוות איתה את קולותיה השונים, וגם לקבל את המבטא הספרדי המתגלגל ביידיש הפולנית ובעברית האיכותית.
דרך ארוכה הם עברו מאז שכינו את עצמם "קבוצת שוליים". עכשיו הם במרכז הפתוח, מאירים באור יקרות של ערכים אנושיים ואמנותיים, יחידה מובחרת של משוררים.

***

כשהייתי קטנה, בת להורים ייקים עובדים, לא עשירים חס וחלילה, בסמטת הרכבת, שכונת תחנת-הכרמל בחיפה, שכונה שחיו בה פליטים יהודים מכל הארצות, שפלשו ברשות המדינה לבתיהם של פלסטינים שגורשו ממנה בעורמה ובסיוע הבריטים ב-1948, ולא יכלו לשוב אליה (כי היכן יושיבו את כל פליטי המחנות?), היתה לי מטפלת, דודה מלכה. היא ובעלה העריריים, פליטי אושוויץ, לא ידעו עברית. רק יידיש. הוא היה איש עדין, בעל עגלה וסוס, באלעגולע. יחד טיפלו בי באהבה רבה כמה שנים, עד שהתחלתי לדבר עם הייקים שלי אידיש, וזה כבר היה יותר מדי. הוציאו אותי מן הבית החם ההוא לעולמים.
אני אוהבת את היידיש הזאת, שהיא שפה חיה ורגישה ומחבקת, כמו מולדת למי שאין לו כזו כאן ושם בגלות, כמו שלאה ודייגו דיברו אלינו כל אותו הערב.
לאחרונה יצא בעברית ספר גדול ושמו "כינוס דומיות: מבחר שירים" של אברהם סוצקבר, בהוצאת עם-עובד וכרמל. סוצקבר הוא היום בן 92. הוא חי בבית-אבות סיעודי בתל-אביב.

על אודות קבוצת Sala Manca באתר שלה
http://sala-manca.net 
מאמר של טל גורדון בבמה עליהם ועל "פילים בלילות מטולה"ואברהם סוצקבר
http://www.habama.co.il/printVersion.asp?