ולדיסלב סטרביץ', חלוץ האנימציה של תחילת המאה העשרים, הקמת סויוזמולטפילם - אולפני הענק הממשלתיים של ברית המועצות ליצירת סרטי אנימציה, שנות השלושים, ההשפעה מדיסני והמעבר להפשרה של חרושצ'וב ושנות השישים. כתבה ראשונה
לאוזניים שלא שמעו את צמד המלים הזה, הביטוי שבכותרת עלול להישמע מעט כללי. כמו להגיד "האינסטלציה העירונית" או "האינפלציה השוודית". ועם זאת, כל מי שנתקל ביצירות אנימציה רוסיות יודע כי הוא קרוב יותר לביטויים מזן "הרנסנס האיטלקי" או "המלחינים הגרמנים".
ספרות רוסית קלאסית מתורגמת לעברית בקצב מתמיד זה מאה שנה ויותר (אף שספרות רוסית מודרנית, אגב, כמעט אינה מתורגמת כלל), בכל פינה בארץ, ואפילו בקרנות רחוב חרדיות, ישנן מעדניות המוכרות את הנקניקים, החמוצים, הסוכריות והאלכוהול מהאימפריה המזרחית ושכנותיה, וכל ישראלי חמישי הוא בן לעליית שנות התשעים מרוסיה (חבל שכבר הפסיקו למספר את העליות). ועם כל זאת, בקרב אלה בישראל המתעניינים בתרבות הרוסית אך אינם דוברים את השפה שוררת תחושה כללית של חוסר נגישות. ואחד מתחומי האמנות הבלתי מוכרים במיוחד לקהל הישראלי הוא האנימציה הרוסית.
היסטוריה פרטית
לראשונה נתקלתי בה בסביבות שנת 87', כשבעקבות התמוססות מסך הברזל ותחילת שידורי הלוויין העולמיים החלו ערוצים רוסיים להופיע בטלוויזיה של סבא שלי. זה היה חידוש עצום כל כך , שינוי מוחלט כל כך בתפיסת המציאות, עד כי כל יסודות עולמי התערערו לזמן מה.
נולדתי לעולם שאפשר לקרוא לו, אם רוצים להיות נדושים, "גטו תרבותי". בבית דיברו רוסית – גם ההורים, גם הסבים והסבתות (כל החמישה, כולל הסבתא-רבא). ספרי הילדים, הסיפורים ושירי הערש היו ברוסית. הזכרונות, הגעגועים לשאר המשפחה המורחבת, החברים של ההורים, המסיבות, הסעודות – הכל הדיף מציאות שלא היתה לי שום היכרות בלתי אמצעית איתה עד שביקרתי ברוסיה לראשונה, בגיל 15. מי שעזב את ברית המועצות בשנות השבעים, כידוע, היה משול למי שעוזב את כדור הארץ למסע אל הלא ידוע (אבי מספר שבזמן הטיסה לא היה בטוח לחלוטין שלא ינחתו לבסוף בגולאג), וכדי שלא לשוב לעולם. אך שבשנות השבעים ברית המועצות כבר לא היתה תחת שלטון האימים הסטלניסטי, היא נותרה עדיין אימפריה בלתי מעורערת, שנראה היה כי תתקיים לעד. סבי וסבתי, שהצליחו להידחק ולהגיע ב-78', היו בין האחרונים שחמקו לפני שהשער הכבד נחתם לעשר שנים נוספות.
ב-86' או 87', כאמור, החלו טיפות ראשונות של מה שיהפוך בשנים הבאות למבול סוחף של עלייה מרוסיה, תרבות רוסית, מוזיקה רוסית, אוכל רוסי – הכל מעודכן לסוף שנות השמונים ומכה את המוטציה התרבותית שנוצרה כאן בסוג של הלם, שמחה בלתי מרוסנת וחשדות קלים.
הסרט המצויר הראשון שראיתי ברוסית היה "פו הדב", או כפי שהם מכנים אותו, "ויני פוך". ממרחק השנים, ואחרי כמה סיבובים שעברתי עם היצירה הזאת, קצת קשה לי להיות בטוחה ברושם הראשוני שלה עלי, אבל זכורה לי איזו אי-נחת של ילדה בת עשר, שהפו הצהוב והחביב המוכר לה מתגלם פתאום כיצור שחום ועגלגל עד מאוד, עם קול נמוך המזמזם את שירי הדבש המחורזים שלו בשפת ההורים (שכבר אז היתה מביכה מעט). גם חזרזיר לא נראה כמו חזרזיר, אלא יותר כמו שפנפן עם חזרת וקול צייצני – בקיצור, הלם תרבותי מהזן הרווח ביותר. אחרי כמה צפיות, כשהתרגלתי לדמויות השונות, לעיצוב המקורי ולשפה שלא התיישבה לי עם סרטים מצוירים, העדפתי את "ויני פוך".
אחר כך גיליתי שצ'יבורשקה, הבובה המהוהה שסבתא היתה נותנת לי לשחק איתה בכלות כל הקיצין, גם הוא בעצם דמות מסרטים מצוירים: המקבילה הרוסית למיקי מאוס הכלל-עולמי. שנים חלפו. ההיכרות שלי עם התרבות הרוסית הלכה והעמיקה, שכן בניגוד לבני דורי (ניגוד שעד היום איני יכולה להסביר), שהתנכרו ככל יכולתם לשפה הגלותית ולמנהגיה הבלתי רווחים, התעניינתי בכל בדל רוסיות שצץ סביבי. בזמן שלמדתי אנימציה בבצלאל בירושלים עלה בראשו של בן זוגי עורך הסרטים, יונתן צור, לעשות סרט דוקומנטרי על אנימציה רוסית. עם ההכנות לסרט, התחקיר, הצילומים (שנערכו ברוסיה) והעריכה, למדנו המון על האמנות הזו, שבעיני היא ממש נשגבת, ואף כי אינני יכולה להעיד על עצמי כמומחית מהבחינה האקדמית, בכל זאת יש לי ידע שמתחשק לי לחלוק אותו עם אחרים. אתחיל במאמר כללי על האנימציה הרוסית, שמפאת אורכו יתחלק לשני חלקים.
ויני פוך
היסטוריה כללית
ההיסטוריונים (כולל ויקיפדיה) מציינים את לידתה של האנימציה הרוסית בעבודתו של ולדיסלאב סטרביץ' (Vladislav Starevich), ביולוג בהכשרתו, שתוך כדי השתעשעות עם מצלמה וחרקים מתים (למטרות חינוכיות) גילה את אנימציית הסטופמושן. זה קרה ב-1910. באותו זמן כמה הרפתקנים כבר החלו משתעשעים בהזזת חפצים ואפילו בובות באנימציה. ג'יימס סטיוארט בלאקטון, למשל, שנחשב לאחד מאבות האנימציה האמריקאית, כבר עשה זאת. אלא שסטרביץ' הוא הראשון לעשות סרטים בעלי סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, בטכניקה שרק הלכה והשתכללה עם השנים. בשל כך הוא נחשב לאבי אנימציית הסטופמושן האירופית, ואף קיבל מן הצאר הרוסי עיטור כבוד על הישגיו המופתיים בתחום. ב-1917 גלה סטרביץ' מרוסיה המתגעשת בחבלי המהפכה והעביר את שנותיו בשווייץ, שם המשיך ביצירת סרטי אנימציה באופן עצמאי, אף שזכה לפניות רבות מאולפנים גדולים באירופה ובאמריקה, שביקשו לרתום את כשרונותיו להפקותיהם.
כידוע, שנות השלושים של המאה העשרים בברית המועצות עמדו בסימן התיעוש. אף שבתי מלאכה קטנים לאנימציה ואולפני סרטים כבר פעלו בה, ב-1935 הוחלט לשלוח את נציג תעשיות הקולנוע, ויקטור סמירנוב, להוליווד. סמירנוב הגיע בין השאר לאולפני דיסני ונשבה בקסם תעשיית ההנפשה עד כדי כך שנשאר במקום כמה חודשים כדי ללמוד את רזי פס הייצור האנימטיבי. משחזר סייע להקמת אולפני הסרטים המצוירים סויוזמולטפילם במוסקבה. אנימציה היא, כידוע, אמנות שדורשת משאבים עצומים. ההסבה של טכניקות לשיטת הפס הנע הקלה מאוד על ארגון, הפקת וביצוע סרטים גדולים (אף שגם נטלה מהם, במידה ידועה, איזה קמצוץ נשמה שקיים בסרטים שנעשים בטכניקות אחרות). סרט של 26 דקות (רוסית, תרגום לאנגלית) נכנס לעומק הדיאלוג בין האנימציה הרוסית ואנימציית דיסני.
כך התחיל מה שנקרא עידן הדיסני של האנימציה הרוסית – סרטים קצרים וארוכים, בדרך כלל עיבודים למעשיות רוסיות, סיפורי עמים מהעולם ואגדות אירופיות, בטכניקה שנחשבת על ידי אוהבי האנימציה כנחותה במקצת, טכניקת הרוטוסקופינג. זו טכניקה שבמהלכה מסריטים תחילה את כל סצנות הסרט עם אנשים חיים, ולאחר מכן מעתיקים את התנועות שלהם אל הדמויות המעוצבות. בטכניקה זו התנועה ריאליסטית וזורמת מאוד, אך יש בה איזה חוסר חיים ומקוריות יצירתית, והיא מנוגדת לרוח הבריאה ששורה על אמנות האנימציה ככלל. טכניקת הפס הנע כופה אופי אחיד של ציור בקונוטורים על צלולואיד ומילוי הצורות בשפיכת צבע אחיד. עם זאת, נראה שלקהל הרחב ממש לא אכפת מהפולמוסים התוך-אנימטיביים, ובמשך כעשרים וכמה שנים נהנה הקהל הסובייטי מכמה יצירות מופת שנעשו בטכניקה זו; "מלכת השלג" ו"האנטילופה המוזהבת" הן הנחשבות שביניהן. סויוזמולטפילם הפנה את עיקר מרצו ליצירת סרטי ילדים מובהקים.
ולדיסלב סטרביץ', מתוך "סיפורו של שועל"
קטע מ"מלכת השלג"
קטע מ"האנטילופה המוזהבת"
עד מותו של סטלין, ב-1952, לא עלה על דעת אף אחד לנסות ולחרוג מהקו האמנותי והטכני הנתון. סביר להניח כי האנשים שעסקו במלאכה בכלל בירכו על שבשנות הטרור הסטליניסטי הקשות ביותר שפר עליהם מזלם, והם אינם נתונים ברעב או במחנות עבודה.
מותו של סטלין ועלייתו לנשיאות של חרושצ'וב הביאו משב אוויר חמים לכל תחומי החיים הסובייטיים. ניפוץ פולחן האישיות של סטלין וההודאה בפשעים נגד העם כוננו את מה שנקרא "ההפשרה": עשרות אלפים, תמהים וממצמצים מול השמש, שוחררו ממחנות העבודה, התרבות והאמנות שוחררו מרסן הצנזורה, ואיכות החיים עלתה מעט. כך קרה ששנות השישים, שסומנו בעולם כולו כשנות השחרור וההתנערות מהמוסכמות הישנות, לבשו בעולם הסובייטי אופי של שחרור ממשי מנטל הטרור הפיזי והתרבותי. אולפני האנימציה, שכבר קיבלו בעיני הצנזורים גושפנקה רשמית של בעלי מלאכה לילדים, מעין יצרני צעצועים בלתי מזיקים, תפסו כי עינה הפקוחה עדיין של הצנזורה אינה פקוחה על תחום אמנותם האזוטרי במידה שהיא פקוחה על הספרות והקולנוע.
נסיונות קטנים וחדשניים החלו לצוץ פה ושם, כשאת מקום האנימציה הקלאסית הנצחית, על פס הייצור והטכניקה השבלונית שלה, תופסים יותר ויותר אנימציית סטופמושן (ב-1954 אף הוקמו בתוך סויוזמולטפילם אולפנים נפרדים לאנימציית סטופמושן), אנימציית קאטאאוט (הזזת גזירים) ואנימציה קלאסית אקספרימנטלית, כשאת מקומו של עיצוב הדיסני החמוד, המתוק והריאליסטי תפסו אסכולות עיצוב רוסיות מסורתיות יותר, השואבות את השראתן מהאיור הרוסי של המאה ה-19 ומאסכולות אמנות רוסיות אחרות מכל רצף קיומה התרבותי. בשנות השישים והשבעים נעשה מספר עצום של סרטי אנימציה, שאף כי פנו כביכול לקהל הילדים, דיברו גם אל המבוגרים ונכנסו ללקסיקון הציטטות האלמותי של התרבות הרוסית. למרות שחוקרים מערביים מדגישים את סרטי המחאה המעטים שנעשו באותן שנים, השפעתם ותפוצתם של אלו היו מעטות מאוד. חשוב יותר לציין את הרוח החופשית שנשבה מסרטים שהופצו בכל 120 אלף בתי הקולנוע של ברית המועצות, שעיקר גדולתם היה ההשתחררות מהדיאלקטיקה הסובייטית, מהחפירה האינסופית במטריאליזם המרקסיסטי ומהפניית תשומת הלב להווי החיים הסובייטי. עם הסרטים האלה, שהציגו הומור עצמי ואוניברסלי ועיסוק בתמות פילוסופיות, אפשר למנות רבים כל כך, שכל יליד רוסיה ינקוב בשם של סרט אחר כדי להוכיח את הנקודה הזו. אפשר להביא כדוגמה לאנימציה קלאסית נסיונית את "בת הים" ("רוסלוצ'קה") של איוון אקסנצ'וק מ-1968. זו אמנם רק דוגמה אחת מתוך רבות, אך יש בה כדי ללמד על הכלל בתקופה זו. אף שהשפה היא עדיין השפה הנמלצת, מלאת הפאתוס, של אנימציית הילדים המסורתית, יש בה אלמנטים חדשניים: היא מתחילה בכלל בטיול מאורגן לקופנהגן, שבו מציג מדריך הטיולים את סיפורה של בת הים הקטנה והאומללה של אנדרסן, קטע שונה לחלוטין מבחינה עיצובית משאר הסרט, ששואב את השראתו מהעיצוב הצ'כי ואולי אף הצרפתי. יש בו התייחסות לטיולים בחו"ל – תענוג שהיה שמור ליחידי סגולה מובחרים הקרובים לצלחת, ובכלל התייחסות לעולם שמחוץ לרוסיה בהווה של הזמן ההוא, מה שהיה בגדר חידוש עצום. מבחינה עיצובית, סיפור האגדה עצמו הוא שעטנז טכניקות חסר תקדים באנימציה הרוסית: אנימציה קלאסית לצד אנימציית קאטאאוט המשלבת שימוש בתחרות, מלמלות וטקסטיל – עבודת פרך שמהעצב הראשי, דני מנדלביץ', העיד עליה כי לקח אותה על עצמו רק מפאת חוסר נסיונו והתלהבותו הבוסרית. שימוש בטכניקות דומות אפשר למצוא גם בסרטו של איוואנוב-ואנו (מהמייסדים של סויוזמולטפילם וענק אנימציה בפני עצמו), "העונות" (על פי יצירתו של צ'ייקובסקי) משנת 1963. הוא נעשה בשיתוף יורי נורשטיין, גדול האנימטורים הרוסים ורב אמן בינלאומי, שעליו עוד ארחיב את היריעה.
רוסלוצ'קה (בתרגום לאנגלית)
"העונות" (ללא דיאלוגים)
בחלקו הבא של המאמר אתייחס לסרטי האנימציה "נו פוגודי" ("חכה, חכה"), הטום וג'רי הסובייטיים שהגיעו עד אלינו לישראל, סדרת צ'יבורשקה – המיקי מאוס הרוסי האולטימטיבי (מבחינת הפופולריות), פו הדב בגרסה הרוסית, והלאה לתוך שנות השבעים והשמונים. בתוך כך אציג את גדול האנימטורים הרוסים, יורי נורשטיין, וכן את אחד מיוצרי האנימציה הפוריים ביותר, גארי בארדין, שיביא אותנו לסוף שנות השמונים, להתפרקותם של ברית המועצות וכל המוסדות הממשלתיים, ובכללם סויוזמולטפילם – ואת הסיפור הבלתי ייאמן על נדידת קאנון האנימציה הרוסית מרוסיה לאמריקה ובחזרה לרוסיה.
שתי הערות לסיום: הקטעים מיוטיוב משמשים כמובן להמחשה בלבד. האיכות הנוראית שלהם גורמת לי ייסורי מצפון, אבל מעירה בי זיק תקווה שהם יעוררו תיאבון לראותם באיכות הראויה להם, שאותה אפשר למצוא באוסף המשובח "Masters of Russian Animation", אוסף של ארבעה תקליטורי די.וי.די שאפשר למצוא בכל סניף של האוזן השלישית.
הסרט הדוקומנטרי שיצרנו, "מאגיה רוסיקה", הוא סרט על האנימציה הרוסית בעידן הסובייטי, אך גם סרט על רוסיה בכלל, על רוחה האמנותית ועל התהליכים התרבותיים שעברה במהלך המאה הקודמת. למתעניינים, גם אותו אפשר למצוא באוזן השלישית.
(מי שמתעצל אך מתעניין בכל זאת, יכול להתרשם מחלק של הסרט ביוטיוב, באיכות תמונה וסאונד נוראיים, כמובן).
עוד בנושא: על היפה והנורא בריאליזם הסוציאליסטי - רומן וטר
