"תוך כדי בניית המכונה פתאום יוצאת אגדה"

צביקה קנטור: HOTEL – אולי זו חידה מילולית!

"כמו חוק שימור האנרגיה והצורה שבה אנחנו רואים את החיים", אמר לי צביקה קנטור לפני שנים, כשראיינתי אותו ל"סטודיו", "כך הרצון והצורך שלנו בקומיקס – החלפת המציאות במציאות אחרת, מציאות שתהיה מדומיינת בצורה שונה. הקומיקס יוצר הנפשה – ורק לבני-האדם יש היכולת להפיח בעצמם רוח אנוש. הגדולה שבקומיקס היא אותו מטאטא של וולט דיסני ההופך לבן-אדם. כך הופך היומיום לפנטזיה".
תמיד מעניין לחזור לאמן שכתבתי עליו לפני שנים, ולהתבונן בו שוב, ממקום אחר. לגלות במה השתנה, אם השתנה. זה מעניין במיוחד עם אמן כמו קנטור, שיצירתו, במצבה המוגמר, אינה מוכרת ואינה מזכירה שום דבר אחר. לפני הרבה שנים עמדתי במוזיאון רמת-גן ליד פסל אחד שלו, ומתוך ההתבוננות בו כתבתי את השיר "אמן מפלסטיק" (לחצ/י לשיר), שבהמשך ליווה את קטלוג "גבולות הפיסול" של מוזיאון תפן (ולאחרונה גם הולחן). המאמר ב"סטודיו", שציטוט מתוכו הובא בפתיחה, נכתב על תערוכתו "אריזות רגש" (גיליון 35, בעריכתו של פרופ' חיים מאור ותחת הכותרת "אינני מוצא הומור במה שאני עושה". כאן אפשר למצוא חלקים מן הראיון שפורסם שם).

"קשה לסווג את האופן שבו הופכים פעליו של צביקה קנטור לנגזרות", כתבתי אז, "ויותר מכך קשה לסווג את פעליו. קנטור מקשה על עצמו ומקשה על צופיו בכך שהוא יוצר דווקא פיסול חברתי, כזה המתייחס לסימנים קבועים ולמיתוסי השפה הבינלאומית, המאוירת והמצוירת: מסכות פלסטיק ונייר, בובות, צעצועים מפלסטיק, אלמנטים קומיקסאיים הנשאבים מתוכו, קוביות סוכר מודבקות. קנטור מעבה את שפת הסימנים הקבועה הזו במתן הדגשים נוספים, כמו שפת מחשב מאוירת, שניתן אמנם ליצור בה אינסוף וריאציות, אך התחושה היא של תבנית ללא נגיעה אישית, מתווכת תמיד בידי אמצעי מתוכנת".
הסימנים האלה והמיתוסים האלה הם העניין. קנטור אינו זקוק להשפעות אסתטיות ממקורות אמנותיים או ספרותיים. הוא מושפע ממקורות צורניים (הוא מונה אותם: ברויגל, בוש, וולט דיסני ושפת מחשב). הפרטים ביצירותיו מוכרים, היצירות הן כמעט הכלאות (למשל צורות הנשענות על טירות ימי-ביניימיות של בוש ומושוות לטירות מאוירות מתוך ספריו של וולט דיסני; גם הוא עצמו, אומר קנטור, הושפע מאותן תמונות עתיקות).
קנטור אומר שלא קרא בילדותו סיפורי אגדות, ושאינו מכיר אותם במדויק. ההקשר המתבקש בין פסנתר מסוכר שיצר לבין אגדת עמי ותמי ובית הממתקים, לדוגמה, אינו נהיר לו, או שלא חשב עליו עד לרגע שבו נשאל על כך. הקשר תקיים אצלו רק דרך העבודה, ובהקשר רחב, עמוס סימני שאלה, אינטואיציה, קולאז'ים וסוריאליזם.
חשוב שאפשר לקרוא את עבודותיו של קנטור כשם שאני קראתי וקוראת אותן, ואפשר לקרוא אותן אחרת. קנטור בוחר להיות אניגמטי, הוא מעוניין לאפשר את קריאת השפה שלו באופנים שונים, רבים ככל האפשר. האם עבודותיו הן סיפור מסגרת אבסורדי שבתוכו סיטואציות ודיאלוגים אבסורדיים? אולי, רק שאין בהן סיפור. יש בהן מכונה. "תוך כדי בניית המכונה", הוא מסביר, "פתאום יוצאת אגדה".

קנטור הוא יליד 1955, והוא מתגורר ופועל בישראל ובגרמניה. יש לו מילון מושגים מילולי שכרת ברית לא מובנת עם מילון המושגים הצורני שלו. בתוכו מעוגנים שמות שונים שהוא נותן ליצירותיו בתערוכות היחיד שלו בארץ ובגרמניה. שמות שהם אמנם משפטים תחביריים, אך אינם מעוגנים במקום מסוים או בזמן אמיתי. משפטים כמו חלקי פואמה או בלדה, שמתגלגלים בפה בעת הגייתם. מעניינים, מוזיקליים, צבעוניים. הולכים לאן שהולכים, קשה לדעת לאן: "נוף כפרי עם דמעות תנין", "הצ'אנס האחרון של אבק ערוגות הבצל" "תיאור ליל הירח השכיח של לוגול ופטימה", "צער העולם מתחפש לניחוח האננס", "ללא חרדת חשק", "משל המקל והחשק", "ההסכם בין ביצה קרחת לתלתלי שיער הקוקוס".
גם ב"Hotel – אולי זו חידה מילולית!", התערוכה הנוכחית, המוצגת בביתן הלנה רובינשטיין בתל-אביב, עומדת הברית הבלתי מובנת הזאת בין מילון המושגים המילולי שלו לבין מילון המושגים הצורני. את הקשר מתבקש הצופה לעשות לבד. שמות היצירות בשפתו של קנטור הם עכשיו "קונצרט משומן מנוגן בצייתנות עיוורת", "המרדף אחרי אבן החכמים", "צמצום מרחב ההיסוס", "רפרודוקציה ביולוגית של הקולקטיבי", "חנינת בלוטה מתענוג חד סטרי","ברית הדמים מתחילה לגלות סימפטומים אנושיים" ו"גאות עסיס ושפל".
קנטור של 1992, של התערוכה "אריזות רגש", נע בין מישורים קונקרטיים וחידתיים, בעלי אמירה קומיקסאית מובהקת. כבר אז הוא עסק במהות האמנות העכשווית, ביושר ובכנות שבה, במהות הרגש והאמת הפנימית ובכך שהן סגורות באריזות. כבר אז הוא תהה איה האמן שיהפוך את הצופה שלו למאושר יותר, ואיה הקונפליקטים שאין להם תמיד מענה בחיי האמן וביצירתו.
קנטור הנוכחי, זה של "HOTEL – אולי זו חידה מילולית!", נשאר אותו קנטור בעל אותה שפה אישית. זו שממשיכה לעסוק בניואנסים של הקונפליקטים, זו שצריך לקרוא דרך מספר לא מבוטל של שפות אחרות. שפות שלעתים מבולבלות כל-כך בינן לבין עצמן, ושוברות את עצמן אל תוך עצמן, עד כי הן מעידות לאט-לאט, ברמזיהן, על מסעו הפנימי של הפסל, לאורך השנים, באטיות ובהתמדה, אל לב לבה של טירת העולמות הפנטסטיים. התערוכה, נדמה, נולדה מתוך רצון ישר, כן ואמיתי להגיע אל תוכה של הטירה פנימה ממש, ואז לתהות סוף-סוף על מהותה האמיתית.

"HOTEL – אולי זו חידה מילולית!" כוללת שלוש סביבות פיסוליות שנבנו במיוחד לביתן שבו היא מוצגת. הפיסול ממשיך לשמור על מתח שבין הדיבור הישיר, הבנת הקונטקסט ברמה המיידית ובשפה המקובלת, לבין סוג של שפת כלאיים מעט תיאטרלית, לא הגיונית וסוריאליסטית, הפורמת את ההיגדים הישירים למצב מורכב ורב סתירות. שפתו של קנטור, כאמור, נשארה כשהיתה: עדיין נטועה בשפת האגדות, בשפת הקומיקס, בשפת הסוריאליסטית ובשפת המחשב. משמעויות רבות נגזרות מתוך הפסלים דרך מישורים שונים: מהשפה המילולית אל השפה הוויזואלית הרב-רובדית, מהשפה הוויזואלית הרב-שכבתית אל השפה המילולית, שכמעט אין לה תרגום.
קנטור ממשיך לתת לפסליו כותרות ברובד האליגורי, וממשיך לבנות אותם ברובד ויזואלי, עשירים בתכנים, דימויים ומטאפורות שאין בינם קשר מוסכם, חד-ערכי. דרך הפסלים הוא ממשיך לגעת בשאלת השאלות: תקפותה של המשמעות שבתוך היצירה. כלומר, משמעותה של היצירה.

כל עבודה של קנטור מתחילה בתהליך בנייה קלאסי, שראשיתו בהכנת מודל. בהמשך הולך ומתפרק הסדר הראשוני, ותבנית אחרת נבנית מחדש. קנטור מנצל את זיקתו לתבניות של ארגון שמתוכן הוא שובר ומתקן, מקלקל ובונה, מחריב ומחדש את היצירה של עצמו.
במרכז התערוכה הנוכחית: עבודה מרשימה, במידות עצומות כשל בית חד-קומתי. אונייה חצויה לשניים שבנקודת הקדימה שלה ניצב ראש ירוק, המזכיר מקרוב ראש שלד אדם בעל פפיון כשל שפן הפלייבוי. זוג גרזינים תקוע בנקודת חיבור, והם פונים לשני כיוונים מנוגדים, כמעין שפם. תקליט עשוי עץ מונח על מגבעת שחורה, דמוית נעלי עקב. צמוד לזה נח שולחן ועליו מכשיר המחזיק גלגל שממנו משתלשלת ידית כמחט פטיפון. התקליט מסתובב, המחט עליו, ומעליהם מכשיר רדיו המדבר מתוך עצמו. על ארגז עץ שבו חלקי העבודה שהובאו מהסטודיו של קנטור בגרמניה מונחת מזוודה, ועליה שלט מואר עם המלה TAXI. המזוודה היא הרי מאפיין מובהק של נוודות, היא מציינת עקבות של מקום אחר. כמוה, גם המלה HOTEL והמלה TAXI מצביעות על נוודות, ארעיות, שינוי מתמיד.
האונייה המפוצלת לשניים, השבורה, עומדת לטבוע במצולות האין-כלום. התקליט מנגן ועיגוליו נעים כגלי מערבולות הים. הרדיו דובר מעצמו. ראש הגולגולת הירוק והענק העשוי נייר מקובע בחזית המיצב, ואוזניו אוזני מיקי מאוס. קופסת צבע עומדת לה למעלה, ומצביעה על כך שכל זה אינו אלא מצב קיומי מציאותי: פסל "בשר ודם" שנעשה בסך-הכל עם צבע, עם חומרי עבודה ובעבודת יד. הצופה, שנזרק למקום אחר (ארץ הפנטזיה) מוחזר כך לקרקע המציאות שממנה הוא צופה. המטאפורה האילוזיוניסטית מבקרת כך את עצמה.
זוהי קריסת מערכות. מערבולות התנהגותיות, חברתיות, המוטבעות וטובעות אל תוך עצמן. זהו מיקי מאוס חברתי, תקליט החוזר על עצמו, פלייבוי שכבר מזמן היה לשלד, כתב-עת מת. כל אלה הם גם משל למציאות הפרועה והמתבהמת, חסרת התמימות, העומדת להטביע את עצמה. דרך הפפיון של הפלייבוי היא עומדת לקרוס, ספינת האדם.
בפסל אחר חוברים תותח, חרטום של מטוס שנפל, וחלק משלד של אופנוע: החיבור בין אלה הוא החיבור שבין יריית התותח לבין ההרס שהסבה. שלדי מכונות שנשארו אחרי אסון, זכר לאותה ירייה. קריסת מערכות היחסים של האדם, זו שעלתה מתוך הספינה הטובעת, מסומנת כאן בתאונות הדרכים, בכלי הלוחמה, במלחמה, בהרג הבלתי נגמר על הכבישים, דרך האוויר, הים והיבשה.
גם רוח הרפאים שמופיעה בתערוכה, הגם שמקורה באגדות ילדים ושהיא מאוזכרת במצב רוח קומיקסאי, אינה משעשעת כלל. זוהי מטאפורה של יער שטוף סכנות. כך גם ראש השלד התלוי במהופך, מחייך בנדמה-לי, וליד לועו ניצבת ציפור אחת קטנה. כך גם העגורן הפטישי הזה, המכה גם דרך פטישי צד, בתנופת אוויר של כמה כיוונים, האוזניים מצלצלות. מכשיר סדיסטי שמראהו לכאורה שלומפרי, מגוחך, לא מזיק במבט ראשון, פשוט, אך מתוך הלא-מוכר הוא מאזכר, בהתבוננות חוזרת, מכשירים אחרים. החיוך של המתבונן נמוג אל תוך מצב אחר של תובנה, מפחיד.

צביקה קנטור של 2006 אינו שונה מצביקה קנטור של 1992. למרות הבריחה המתמשכת שלו למחוזות הפנטזיה, ורצונו להיות אניגמטי, הוא מישיר את שפתו המורכבת אל הצופה – ובתערוכה זו חותרת שפתו לאמירות מושחזות מאוד תחת מעטה האניגמה והקומיקס. מתוך בריחה אל-לב לבה של טירת הפנטזיה, סוד החידה שלו, בעלת מרכיבי העומק המובהקים והטהורים, הוא ממשיך לשחק עם הצופה. אולי זו חידה מילולית. אולי כבר לא.

תודה לסיגל ולאורית אדרת ממוזיאון תל-אביב