האם אפשר להתייחס לאמנות כאל כלי נוסף בארגז הכלים לשינוי חברתי/סביבתי? עוד מכשיר לקידום של מטרות פוליטיות?
ביום ראשון, 27 בנובמבר, הרימו מול הכניסה הראשית לרמת-חובב את הפסל "שומר הנגב" של אמיליו מוגלינר. הפסל, שגובהו 16 מטר (כבית של חמש קומות), הוצב על מקומו בעזרת מנופי ענק – פרויקט אמנותי יומרני, פרויקט הנדסי מורכב ויקר מאוד, וחלק ממאבק שהוא מהמאבקים המרכזיים של התנועה הסביבתית.
אין מקום להתווכח על החשיבות הפוליטית של המאבק ברמת-חובב, בין אם בהפגנות ובין אם ביצירות אמנות. ברמת-חובב מרוכזים 17 מפעלי כימיקלים שונים, ולצדם האתר הארצי לפסולת רעילה. כל אלה גורמים למפגעי ריח, לזיהום הקרקע ולזיהום אוויר מהחמורים בישראל. החשיפה הממושכת של תושבי הנגב הצפוני לחומרים המסרטנים והרעילים הנפלטים לאוויר, לקרקע ולמים היא איום מתמשך על חייהם ועל בריאותם, ומוגלינר מצהיר שתפקידו של הפסל להתריע נגד הזיהומים מהמפעלים.
את תפקידו הפוליטי, נדמה, יצליח "שומר הנגב" למלא. הוא פסל מרשים, וטקס הצבתו משך קהל מגוון והתעניינות תקשורתית גדולה. על ערכו האמנותי, לעומת זאת, אפשר לשאול כמה וכמה שאלות. גם אם קשה שלא להתרשם מ-400 טון בטון בדמות פרצוף אנושי שעומד באמצע המדבר, האם לא צריך להיות כאן עוד משהו? משהו נוסף על הרושם (הגדול באמת) שמעוררים התעוזה, הגודל, המבצע ההנדסי ומסירותו למטרה של אמן יחיד?
יש דברים שצריך לשאול כשבאים לבחון יצירת אמנות שמבקשת להיות גם כלי פוליטי וגם כלי אמנותי. למשל, האם היא לא אמורה להיות קשורה, בצורה שלה ובדרך יצירתה, למסרים שהיא רוצה להעביר? האם פסל שבא "לשמור" על האוכלוסייה המקומית, זו שנפגעת מרמת-חובב, לא צריך להיות רגיש יותר לתרבות ולמסורת של האוכלוסייה הזאת? הרי הבדואים הם מוסלמים, שדתם אוסרת עליהם לעשות פסלים בצורה אנושית. והאם לא היה מקום לבנות פסל אקולוגי יותר? כזה שמשתמש בחומרים מקומיים ולא הופך למקור של זיהום ושל בזבוז משאבים בעצמו? ומה לגבי המימון? תמיכתם של ארגוני הסביבה ושל המועצות המקומיות של הנגב ברורה, אבל האם תמיכה בו היא גם תפקידה של אמנות-לעם – עמותה שאין לה אג'נדה סביבתית, ותפקידה לקדם אמנות כאמנות?
אבל כל השאלות האלה לא מורידות מערכה של העבודה. להפך. מוגלינר, שמכנה את עצמו "אמן סביבתי", הוא אמן מרתק לא בזכות היצירות שלו, אלא בגלל הדרך האמנותית שהוא בחר: דרך שמעלה לפני השטח שאלות חשובות, וגורמת לקהילת האמנות לתהות על עצמה ועל הכלים שלה.
אמיליו מוגלינר
אנחנו נשאלים ואפילו מותקפים לא מעט בגלל ההתעסקות של "מארב" בפוליטיקה, בנושאים שלכאורה אין להם מקום באתר על אמנות ותרבות. "תניחו לאמנות לנפשה", אחרים מבקשים אמנות שהיא מקום של נחמה. אנשים עייפו מהבלגן שסביבם ומחפשים חוויה אישית, אינטימית, ואפילו סוג של קדושה. יש כאלה שטוענים שאנחנו פשוט מבזבזים את זמננו. "אמנות מעולם לא השפיעה", כותב בנחרצות יוחאי בפורום. ולפני כמה ימים שאל אותי חבר, "האם עבודת אמנות עצרה פעם מלחמה?".
בימים אלה מוצגות שתי תערוכות פוליטיות ש"מארב" מעורב בהן מאוד. ודווקא מתוך המעורבות הזאת אנחנו מעוניינים לבחון את עצמנו, ולשאול את השאלות שעולות מסוג כזה של עשייה אמנותית.
ב"מארב" עצמו, לין חלוזין-דוברת כותבת על המאבק בחרדת הבנאליות ועל הבעייתיות הגדולה שב"תערוכות נגד" בעקבות "שלוש ערים נגד החומה". נעמה נגר בוחנת את פרויקט "מזרחיות וערביות", ודנה בבעייתיות שעולה ממנו וביכולתה של האמנות לחשוף את הבעייתיות הזאת וגם להתמודד איתה. אורנה בן-שטרית, לעומת זאת, ממשיכה בעבודת הצילומים המבורכת שלה: פשוט להציג בפנינו אמנים שרבים מאיתנו לא היינו נחשפים אליהם בלעדי התערוכה. גם החיים שלהם, היצירה שלהם, נוגעים בפוליטי פעם אחר פעם (כמעט מיותר לומר את זה).
"המאבקים הפוליטיים שמנהלת טורקיה כדי להתקבל כחברה באיחוד-האירופי אינם פוסחים על הביאנלה, אלא מהדהדים בה בעבודותיהם של האמנים ובגישתם של האוצרים, שאינם רואים את הביאנלה כמנותקת מן התהליכים המשפיעים על עיצוב העיר החברה והפוליטיקה", מספרת גלית אילת בסקירה על הביאנלה באיסטנבול. מעניין להשוות את הביאנלה לתערוכה "כוח" שאצר דורון רבינא, שטען ש"התערוכה עוסקת ביצירה בצל כוחות השוקדים על הרס. מול קבעונות מחשבתיים, מול שכרון הכוח היא מציעה את הספק", והציג דווקא תערוכה מאכזבת וממוחזרת ברובה.
"שומר הנגב"
