טקסט המלווה את התערוכה
עבודתו של חן שפירא משלבת בין מסירות ואהבה גדולה לאמנות הציור ועבודת הכפיים הכרוכה בה, ובין מחשבה קונצפטואלית. בחירותיו החומריות והתמאטיות מעוגנות בתפיסה ציורית ומושגית הנשענת על "פרקים נבחרים" בתולדות האמנות, ובו בזמן על תיאוריה תרבותית בת זמנינו. לעיתים נוטים מקורות ההשראה השונים להשלים זה את זה, ולעיתים הם מתנגשים אחד בשני. בשני המקרים נוצרת הפריה.
הדימויים המופיעים בציורים – מטוסי קרב, מסוקים וצוללות – נחלקים לשני סוגים: דימויים שנוצרו בפעולת פציעה פיזית של מצע הציור, ודימויים שמבוססים על מניפולציה כימית. האחד הוא ריק – כתם של אוויר, ואילו בשני מתואר הדימוי באופן "ציורי" יותר, באמצעות מחיקה או צריבה של חומרים מעכלים. שתי הפעולות, המחיקה והקריעה, יוצרות אפקט פרדוקסלי: ככל שהצייר מוחק בעוצמה רבה יותר, הדימוי המתגלה על פני הציור נעשה ברור יותר. כך, כל מחיקה היא בעצם חשיפה.
ללא כותרת
שפירא אינו מתעניין במטוס או בצוללת כאובייקט אסתטי, ולכאורה אין לדימויים המופיעים בציוריו כל מאפיין ספציפי. מדובר בדימוי-על – "עיקרון של מטוס", כדבריו. אך גם לצורת העל הזו, סימן כללי שאמור להיות טהור וחסר מאפיינים אישיים, יש מאפיין אחד ברור מאד – היא מרוסקת. זו צורה שמורכבת מחוטים פרומים ובדים פצועים, תחומים על ידי שוליים קרועים ומתפוררים. מקצת המטוסים נבקעו בבד, אחרים בוקעים ממנו. הם חוצים שכבות של צבע, נבנים משאריות של חומר, וזהו כתם במובן הבסיסי ביותר.
החור הוא סימן – דימוי העומד בפני עצמו. הוא יש בדיוק באותה מידה שהוא אין. כמו החלל השלילי בפיסול, כמו החלקים הלבנים ברישום. עצם התהוותה של צורה כזו כרוכה בפעולות של החסרה, קריעה וגריעה, ולמעשה היא נוצרת על דרך השלילה. לא יש מאין, כי אם אין מיש. יצירת הדימויים "על דרך השלילה" מתקשרת להיבט נוסף: הפרספקטיבה ההפוכה שלהם. מאז תקופת הרנסנס מבקש הציור המערבי ליצור אשליית עומק – לשאוב את הצופה פנימה אל עבר נקודת המגוז. בציורי הקריעה נוצר מצב הפוך: במקום שהצופה יכנס אל הציור, הציור משרבב שפתיים סדוקות כמו מבקש לצאת. כך במקום ליצור חלל אשלייתי, מבקש שפירא ליצור חלל שנפתח כלפי הצופה, העובר מעמדת הצצה לעמדת שותפות.
כל ציור מזמין את טכניקת היצירה שלו", עונה שפירא כשאני שואל אותו על תהליך העבודה. ובאמת, משטח העבודה בסטודיו נראה כמו מעבדה של חומרים, פיגמנטים, לכה, דבקים מסוגים שונים. חומרים אלו אחראים לצבעוניות העמוקה של הציורים, אך גם ל"טעויות" שלהם – ל"שלוליות" הכתמים הרוויים ולסדקים שנפערים בבד ובשכבות הצבע השונות כתוצאה של ערבוב בין חומרים אקריליים וחומרים על בסיס שמן, ש"נלחמים אחד בשני", כדברי שפירא. רבים מן הציורים צוירו על גבי חומרים שנמצאו ברחוב – לוחות עץ מהוהים, סדינים, ואפילו ציורים ישנים שנאספו ונקברו תחת שכבות הצבע של הציור החדש.
אך לא רק חומרים נוכחים בעבודות. גם עקבות העבודה הגופנית בולטת בהן. אין מדובר בציורים אלגנטיים. הם צוירו בכריעה, בעבודת יד במובן הבסיסי ביותר של המושג. הדיוק שלהם אינו נובע משימוש במכחול עדין, אלא מן הניסיון לחוש את החומר באופן בלתי אמצעי.
יש ציור של ואן גוך, ששפירא מציין כהשפעה גדולה על עבודתו. בציור מופיעים עורבים בשדה חיטה, וכדברי שפירא, "מה שמיוחד בציור הזה הוא התחושה שהעורבים באים אליך, והשדות מתפצלים בזווית מתכנסת שמנוגדת לזווית ה"נכונה" ע"פ חוקי הפרספקטיבה. זה ציור שמביע קריסה של עולם, והצופה חווה זאת באופן פיזי ממש".
מסוק
אולי זה המקום לציין כי העבודה על התערוכה הזו החלה בקיץ, בזמן שצלליות מטוסים ומסוקי קרב ריחפו מעל הסטודיו בדרכן צפונה, דרומה, וחוזר חלילה.
התערוכה מוצגת בגלריה ונטה - רחוב הרכבים 4, ירושלים.
02-6783378
שעות פתיחה: ימים א-ה, 9-18
ביום חמישי, 11.1.07, בשעה שלוש בצהריים, יתקיים בגלריה מפגש עם האמן. הכניסה חופשית.
