"סאבז"
נובלה גרפית
גבי ב. משה
פאסט מיוזיק–טומור קומיקס
רוב ציירי הקומיקס בסצינה העצמאית באים מערי השינה של גוש-דן. טיפוסים שלא ישנים מוקדם ואין להם יותר מדי מה לעשות. מכבים זו כבר לא עיר שינה; זה בטיז-אלנבי. גבי ב. משה אומר שזה בעצם הפרברים הישראליים. בקומוניקט הוא כותב: "מתי אי-פעם בא מישהו והודה שיש דבר כזה, 'פרבר'?".
גבי, אתה כזה תמים. מתי אי-פעם מישהו בארץ הודה במשהו? כלל ברזל ראשון במדינת ישראל: לא מודים.
אז יש פרברים. מקומות שאיש לא יבחר בהם כאופציה לטיול, אך האורבניות שלהם נינוחה יותר. שטחים פתוחים, מרחבים פרטיים, מעט חנויות, מרכזון עם מכולת ופיצה, על מרכז בכלל לא מדברים. כולם מכירים את כולם. לגבי יש יותר מכרים מבלטות שבורות אצלי בגינה. וכמו הבלטות, כשאני חושב שזהו, הנה צצה עוד אחת. לפני גיוס, אחרי צבא, להקה (הפרברים-רפיוג'יז), גיחה לתל-אביב. זה מה שנקרא חיי חברה סוערים. לא קוקטיילים, טייסים ודוגמניות, אמנם, אבל מסיבות סמים ושינה קבוצתית. כולם מדופרסים חוץ מגבי. הוא באמת נהנה בייבושון של מכבים.
***
ספר עם תמונות. דילוג בין רסיסי חיים מצוירים, ארבעה עמודים גג לרסיס. אין סיפור או עלילה. מקטעים של התרחשויות שנגזרו מתוך מאורעות אמיתיים, כמו ספר זכרונות או סרט של אריק רוהמר. פואטיקה של בנאליה. בקסם הארטיסטי שלו הוא מזכיר לי את "בדרך לקולנוע", ספר גל חדש (ישן) של גרבוז. מחברת גדולה בשחור ולבן עם טקסטים ואימג'ים מודבקים שמתניעים את גלגלי העין והמוח ומפתיעים אותם.
צייר טוב, גבי, אין מה לדבר. קוים שפיציים, משטחים שחורים דומיננטיים, הרבה מודעות לאור. הרבה פעמים זה נראה כמו טרייסינג על תמונה, אבל גבי נשבע לי בטלפון שהכל צויר ביד. העין שלו רואה ברבדים. הקרוב מוצג בפוקוס יתר, נדמה שכפתור הקונטרסט הסתובב יותר מדי. זהירות! השמש והירח במכבים יצרבו את עור פניך. מה שמאחור מטושטש ומרוח. לא מת על האפקט הזה, הוא סתם.
הבחירה להשאיר את הדיאלוגים פתוחים בחלל היא הרבה יותר מהותית. אני נשאב לציורים, אך מרגיש עדיין בלתי מסופק. הגיבורים מסקרנים אותי. עירית ניצן חגי גדי ליפמן ויש עוד כל מיני. אבל הם בכלל לא גיבורים, רק עברו בחיי המספר המציץ, שאותו כמעט לא רואים.
המקום גורם להתאהב בו. יש שם נדנדה בודדה שממנה רואים שקיעה והרים, יש שם כיכר שהממטרות מופעלות בה בלילה וגורמות למכוניות לעשות חרקה. הרבה נינוחות, אבל מה: לא ברורה העמדה ביחס אליו. התחושה הכי ברורה וצלולה בספר היא אי-הידיעה.
עירית (חברה של), חצי פניה מושחרים כמו מסכה של גיבור: אין לי קשר למקום הזה, אף פעם לא הייתי חלק חברתי פה... כאילו זה הופך אותך לקבוצה רק בגלל שאתה חי פה. אני לא מרגישה את עצמי... אוף, לא יודעת
גבי ועירית במיטה. לפחות אני חושב שזה הם במיטה. הם מדברים. ייתכן, אמן ואמן, שהם עירומים. היא חושבת שכולם ישנאו אותו אחרי צאת הספר. אני חושב שרואים לה את הציצי. איזה באסה זה, כשיוצר מחליט להצניע את המגלומניה דווקא בקטעי הבשר. פתאום לא רואים כלום חוץ מקו מתאר חצי מוגדר. בדף אחר גלעד אביטל איילה ומעיין הולכים לישון במיטה אחת. רבעק, תן עוד דף, אל תהיה קמצן.
שיחה עם אביטל על אושר ואלוהים אחרי מסיבת אקסטה בבית הריק של ליפמן. אביטל, ג'ייף ראסטה עגיל בסנטר פינגוין פריק הולך משחק באצבעותיו בונה תובנה מסתובב מחייך ומשתף: כי תכלס, הדבר היחיד שאנחנו עושים פה זה לקחת טונה של סמים, ולזיין את השכל על משמעות הקיום
"סאבז", רומן ביכורים, פוסע במשעול אוטיסטי. יפה-יפה ובלתי מוסבר, סותר את עצמו בלי למצמץ. "היה פה כיף", אומר ב. משה, ובעצם עדיין גר שם. נראה לי שבאמת כיף שם, בפרבר. גם אני גר בפרבר, בעצם. הריגושים פשוטים וזולים, הרבה יותר אפקטיביים. במכונות הקפה אצלנו אין סחלב עם בוחשן.
קישורים:
tumor comics
נ.ב. את "סאבז" אפשר למצוא במועדון הפטיפון, ברשת, ובקרוב בשתי חנויות הקומיקס המובחרות, כמו גם בפסטיבל הקומיקס של אמצע אוגוסט הממשמש ובא. דומה שהשנה יש כותרים איכותיים, מגומרים ועמוקים יותר. התחיל "בפיצריה קמיקזה" הכסוף מדי, ממשיך ב"סאבז", ובקרוב גם "וגינה קטלנית 2" מבית דדידובי.
נ.ב.2 פאסט-מיוזיק פתחה לייבל שרוצה לעזור ליוצרים לפרסם נובלות גרפיות מחוץ לזרם של הפנזינאות. אם יש לכם נובלה גרפית בקנה, אולי זה יעניין אותם. זו לפחות הצהרת הכוונות של בן-משה כשותף חיצוני לפאסט, ואתם מוזמנים מאוד לשלוח לו חומר אל tumorcomics@yahoo.com
