המארב הפרוע

כנראה שאף אחד לא מתעניין באמנות. הרי אם יש דרישה, מבטיחות התיאוריות הכלכליות של חוקי השוק החופשי, השוק כבר יענה עליה. וכל אחד ואחת שתתבונן בתקשורת הישראלית יכולה יסיק בפשטות שהתקשורת בארץ החליטה בשביל הקהל שאם הם לא רוצים, אז לא צריך.
הרי בטלוויזיה וברדיו אין אפילו טעם לחפש; בזמנו עשו אנשי ערוץ 8 מחווה יפה, וקישטו את המותג באמנות ישראלית, ומדי פעם הוקרנה איזו תוכנית מאוחר מאוד בלילה (או הגרוע מכל – מוקדם בשבת בבוקר), אבל היום גם המעט הזה נעלם. אפשר אולי לזרוק מבט בעיתונות המודפסת, לגלות שאריות של מסורת ושיירים של מחויבות. בין הדפים יאוזכרו מדי פעם איזו תערוכה או איזה אמן, כך שמי שיחפש טוב בין הבידור לפנאי יוכל בכל זאת להסיק שקיימת בארץ עשייה כלשהי. ומה עם האינטרנט? במדיום החדש יחסית, שהשמועות אומרות שהוא נועז ואוואנגרדי, אנו מוצאים מדבר ישראלי. באתר התוכן הגדול והמוביל בארץ, YNET, לחיצה על הלחצן תרבות (באנגלית כתוב entertainment) מביאה תביא אל קטגוריות המ?שנה טלוויזיה, קולנוע, מוזיקה, ספרים, פנאי ורכילות (בפאתי הדף מסתתרת גם הקטגוריה במה). היחיד בין אתרי התוכן המסחריים שקורץ לכיוון הוא וואלה, שבסקציית התרבות שלו הקצה גם קטגוריה לאמנות – ומפרסם בה בעיקר חומרים ממוחזרים מעיתון "הארץ". גם באתרי התרבות העצמאיים, המוזיקה, הספרות והקולנוע חוגגים בהם (ואפילו לעיצוב גרפי יש במה מכובדת, קונספציה), אבל האמנות החזותית פשוט לא קיימת. בעיתונות המקוונת יימצאו לכל היותר יציאות חד-פעמיות, למתמידים.
שנאמין למה שלא כתוב בעיתון? האם אמנות לא באמת מעניינת אף אחד? לא בטוח שיש ברירה. את הפופולריות של התיאטרון והמחול, שגם הם לא ממש פופולריים בתקשורת, אפשר אולי למדוד לפי נתוני מכירת כרטיסים, אבל איך נמדוד את הפופולריות של אמנות חזותית? לפי מספר המבקרים בתערוכה? כמות הסטודנטים לאמנות במכללות? מחיר העבודות שנמכרו? מספר המנויים על "סטודיו"? 

***

בבית-הספר מלמדים שאמנות היא מראה של החברה. שהחברה יכול להתבונן בהשתקפותה, וכך להבין את עצמה יותר טוב. לגדול. אולי, אבל לאמנות יש הרי עוד תפקידים. עד סוף אפריל מוצגת במרכז עמיעד, בשוק-הפשפשים שביפו, תערוכת כרזות. "56X56" שמה. 56 מעצבים ישראלים עיצבו כרזות ליום העצמאות הישראלי. כמעט כל העבודות הציבו מראה ואמרו אמת פשוטה: המדינה חרא, הביטחון חרא, הכלכלה חרא. ואו! אם לא הייתי הולך לתערוכה, לעולם לא הייתי עולה על האינפורמציה החשובה הזאת. אף כרזה אחת לא אמרה לי משהו שאני לא יודע. אף כרזה אחת לא גרמה לי להבין משהו בצורה שונה. אף כרזה לא סיפרה שאפשר לשנות וגם לא הביאה אותי לעשות משהו בנדון. חבל; הרי אמנות חזותית יכולה להיות לא רק מראה, אלא גם כלי. היא יכולה להיות פטיש חמישה קילו שפותח את הראש. היא יכולה להיות הקאטר שיחתוך את גדרות ההפרדה. היו כמה עבודות יפות וראויות להערכה, אבל כבר ראיתי גרפיטי שנעשה בחופזה או טי-שירטס שתיכוניסטים הכינו בחצר הבית שהיו משמעותיים וחשובים יותר מהעבודות של כל אחד ואחד מ-56 המעצבים המובילים בארץ.
תקשורת שעוסקת באמנות יכולה לספר לנו על תערוכות, על אמנים מובילים, על פרסים נחשקים. אבל גם היא יכולה להיות כלי. היא יכולה להיות כלי שפותח את הראש, ששואל שאלות, שמעורר דיון. כלי שקורא לפעולה, כלי שגורם לאנשים לנפץ משהו בצורה יצירתית.

***

להגיד שאמנות משעממת זה להגיד שהחיים משעממים. אבל מה שמשעמם זה הייצוג של המציאות: התיאוריות, הציור, הווידיאו, המיצג, המיצב והכתיבה – בייחוד הכתיבה – שנעצרים ברגע שהם מתחילים לגעת בחיים. חוקי שוק צודקים: אין קהל לסצינת אמנות נטולת תשוקה. אין קהל לסצינה שבונה גדרות הפרדה בין "עולם האמנות" ובין כל השאר.

אידיאולוגיית השוק מקבלת את המצב הזה, מתענגת עליו, משרתת אותו.
אנחנו ננסה לעודד אמנות שתבקש לגעת שוב בחיים, לא להיות רק השתקפות שלהם.
להיות הכבשן שבו תותך הפלדה שממנה יוצק הפטיש שינפץ את המראה.