איטה גרטנר - אמא אני רוצה כלב
טקסט וטקסטורה, רקמת בד ורקמות אנושיות. על עבודותיה של איטה גרטנר
רקמה מחברת את הפנים והחוץ של הבד, של הנפש, של מרקם החיים. רקמה עולה ויורדת קדימה ואחורה, פנימה והחוצה, הלוך וחזור, בתנועה מתמדת של חיבורים קטנים וסבלניים, מלאכת נשים עמלנית. בכל הדורות, נשים הן הממונות על עיצוב חיבורי החיים בין אשה לרעותה, בינה לילדיה, בינה לבעלה. רקמה היא מעשה חיבור. רקמה היא גם מצבור תאים בגוף שיוצר יחידה מתפקדת אחת. אנחנו מדברים באופן מטפורי על רקמה אנושית אחת.
במיתוסים שונים, האשה היא הממונה על מעשה החוט, הוא חוט החיים. במיתולוגיה היוונית שלושת המוירות, אלות הגורל, הן הממונות על חוט החיים: קלוטו הטווה את חוט החיים, תפקידה היה לטוות את חוט הגורל הייחודי לכל אדם, דהיינו לקבוע את אופי חייו של האדם; לאכסיס המודדת את החוט, קבעה את אורכו; ואטרופוס החליטה על אופן מותו של האדם וגזרה את החוט המיוחד שיש לכל חי בהתאם לאורך שנקבע לו. גזירתו של החוט הביאה למותו המיידי של האדם.
המוירות תוארו כשלוש נשים זקנות ומאיימות המטילות מורא על כל הקיים, אפילו על האלים. למעשה הן היו הכוח האחד שמעל לאדם ומעל לאלים, הגזירה הקדומה שאיש לא יכול לשנות. בסקנדינביה, ואצל שאר השבטים הגרמאנים, הופיעו אלות הגורל בדמותן של הנורנות, שאחד מתפקידיהן היה להשקות את עץ?העולם כדי שלא ייבש. הנורנות, שהיו טוות כמו המוירות, נחשבו לדמויות נשיות חכמות שידעו את מחשבת ימי קדם ויכלו לקבוע את גורלו של כל אדם.
האלה אתנה, במיתולוגיה היוונית, היתה א?ל?ה אורגת. הארג הוא חיבור. פנלופה ארגה ביום ופרמה בלילות, ובטאה כך את ארג הגעגועים לאודיסאוס בעלה הנעדר זה עשרים שנה. אריאדנה נתנה לתזאוס את החוט שיוליך אותו במבוך המוליך אל המינותאור, כדי שבעזרת החוט ישוב בחזרה. רחב קשרה את חוט השני כדי לסמן לגברים את הדרך הנכונה. "תופרת אני ותופרת" – שרה שושנה דמארי את שיר געגועי האשה לגבר, בשירו של וילנסקי, ובסרטו של תיאו אנגלופולוס 'האחו הבוכה', הגבר הנפרד מאהובתו אוחז בידו את הבגד שטרם סיימה לסרוג לו והבגד הולך ונפרם במהלך התרחקותו ממנה. החוט הוא חוט הגעגועים, השביל והחיבור כאחת. החוט המחבר אותנו אל האם הוא חוט הטבור. כולנו נושאים בגופנו ובנפשנו את צלקת הניתוק של חוט הטבור המחבר אל האם. צלקת הטבור שנמצאת במרכז הבטן, הפכה לסמל של טבור העולם. המשורר הפולני צ'סלב מילוש כתב כי "במחוות יד יצרתי חבל בלתי נראה / וטיפסתי עליו והוא החזיק אותי"[1]. האם אין זה מעשה האמנות עצמו, שטווה היוצר ומחזיק אותו, מעשה האמנות שביאליק מעיד עליו כי הוא כהליכה על פני גלדי קרח על פני תהום?
איטה גרטנר הבת רוקמת, אורגת ואף פורמת את הפרידה והחיבור המדומיין עם אמה. עכשיו הבת היא זו ההופכת לרוקמת-אורגת – אורגת מחדש את חיי האם, את חייה שלה ואת החיבור ביניהן. לרגע הופכת האמנות לטוויית החיים הנבראים מחדש. גרטנר מכסה ברקמה את תהום ההעדר של האם. חוט הרקמה שלה הוא חוט פגיע, מקוטע, מגמגם, מנסה לומר דבר מה שנשמע כאילו לא נאמר, כמו מה שלא ניתן לומר, כי אין למי.
איטה גרטנר - אמא! החזיה הראשונה שלי
בספרו החשוב 'מחשבות על הצילום' כתב רולאן בארת[2]: "באחד מערבי נובמבר, זמן קצר לאחר מות אמי, התבוננתי בתצלומים. לא הייתה לי שום תקוה ש'אמצא' אותה". לאחר תאור חיפוש דמות האם בתצלומיה הוא מתבונן בתצלום שלה בהיותה בת חמש, ומרגיש לפתע שמצא אותה: "וכך עמדתי לבדי בדירה שמתה בה, מסתכל בתצלומים אלה של אמי, תצלום אחר תצלום, באור המנורה, וחוזר עמה צעד אחר צעד לעבר הזמן שחלף, מחפש אחר האמת שבפנים האהובים, ומצאתי אותה", את האם "שהייתה החוק הפנימי של קיומי". הוא אומר שבתוך האם האישית נמצאת "האם" בה"א הידיעה. אולם "בתוך אידיאת האם היה גרעין קורן שאינו ניתן לצמצום: אמי שלי", ומה שאובד אינו דמות האם אלא יש; ולא יש; אלא איכות (נשמה); לא מה שאי אפשר בלעדיו אלא מה שאין לו תחליף" ( עמ' 67-78).
נראה לי שאין זה מקרי שעניינו של בארת בחקר המבט בצילום עולה לראשונה כשהוא מתבונן בתמונות אמו לאחר מותה, מבקש למצוא אותה מחדש "כפי שהיא לעצמה" ולא כדימוי, ומגלה שעליו לחקור את אמנות הצילום מתוך "מה שאנו מכנים בלשון הרומנטית, אהבה ומוות". אין זה מקרי, שכן האם היא המקור וההתחלה, ובקשר הראשוני עם האם טמונים החיים. ביצירה, בכל יצירה, היוצר מחפש ומגלה את "האם" מחדש.
יונג מזהה את ארכיטיפ האם בתשתית הנפש הלא-מודעת הקולקטיבית שממנו נולדה התודעה האנושית. לכן האם היא המקום בו נולדה בנו ההוויה שלנו עצמנו "כפי שהיא לעצמה". הקשר הרגשי החזק אל אמו האבודה הוא אולי מה שמאפשר לבארת לחוש את הפצע העולה מן הצילום, שהוא גם פצע הפרידה ההכרחית מהאם, פצע הביתור, שהוא הפצע המתמיד של האהבה, וכך לחוש את הקשר הבלתי נמנע בין חיים ומוות, תשוקה וזיכרון, עבר והווה. כל אלה מגלים לו את "תחיית המתים" שמתרחשת בצילום. את "הוודאות שהגוף המצולם מרגש אותי בקרינתו שלו עצמו".
הפיכת הקשר בין החיפוש של בארת אחר תמונת האם ואי-היכולת למצוא אותה מחדש לנקודת מוצא לחקר הצילום, מעידה על משהו מהותי מאד: דומה שבארת מספר לנו על האמנות שנולדת מתחושת החסר הזו של העדר האם, הפרידה מהאם, שקיימת תמיד בגורלנו, בחיי האם ובמותה. החסר בחלב האם מוליך אל חיפוש שיקוי הפלאים, שיקוי המרפא, שיקוי הנצח שבאגדות. העדר קרן השפע של ההכלה וההענקה האימהית מוליך אל חיפושם בגביע הקדוש. החסר הזה הוא שמוליך את האדם למסע החיפוש הקיומי, שלאחדים מאתנו הוא המסע אל היצירה.
לפעמים, לנוכח נוף, מראה, תמונה, חלום, מוסיקה, צילום או ציור כלשהו – אנחנו מרגישים את הוודאות השלווה הבלתי מוסברת שהגענו הביתה. פרויד אומר שתחושות אלה קשורות בזיכרון הבלתי מודע של גוף האם שאבד. היה זה בארת[3] שקבע כי "הסופר הוא מי שמשחק בגוף אמו: על מנת לפארו, לייפותו, או על מנת לבתרו". הטקסט הופך אפוא לדימוי של גוף האם.
ברקמה של גרטנר הטקסט הוא טקסטורה, והרקמה היא הטקס שמחיה מחדש את גוף האם, טקס שפוגע, דוקר, ומרפא מחדש את חומר הגלם של הבד שהוא תחליף או סמל לגוף האם. דומה שלא ניתן לוותר – לאבד את האם האישית מבלי למצוא לה דימוי תחליפי. את המקור לא ניתן לשחזר.
גרטנר מציירת רקמה וכך היא רוקמת כביכול. ציורי הרקמה הם תחליף לרקמה עצמה, כשם שהרקמה היחידה ששרדה היא תחליף לאם. הרקמה של גרטנר רוקמת ממשיכה את רקמת האם ומשוחחת איתה בשפת הרקמה – השפה היחידה שנותרה לה – מזדהה עם האם הרוקמת והופכת בעצמה לאם. מייצרת מחדש פיסות בד של נוכחות-היעדרות האם האבודה שחייה מתו ומותה חי. ציורי הרקמה הם אפוא אובייקט מעבר שמגשר בין האם והבת.
בכל תמונת רקמה יש מעין דמות מרכזית, דמות עמומה, ספק האם ספק הבת, לעתים דמות עוברית, דמות שכאילו טרם עוצבה, או אולי הדמות שהתרסקה, דמות הזיכרון שאיבד את צורתו, דמות שמכילה בה את מה שנפגע. לעתים דומה כאילו יש שם שתי דמויות מעורפלות אחוזות זו בזו, מרמזות על דמות האם והבת יחדיו. לעתים דמות חיה. לעתים מעין חוט-חבל מנסה להוליך אותה אל החיק הפנימי האבוד. בתמונה אחת רקום תרנגול כפרות. מי היא תרנגול הכפרות שהוקרב, האם או הבת?
איטה גרטנר - אמא חלמתי חלום
גרטנר משחזרת את מעשה האם שמוסיפה טקסט כתוב-רקום, כשהיא מוסיפה לכל עבודת רקמה שלה משפט פניה אל האם, משפט קצר של ילדה קטנה, שחיה את רגע ההווה, כאילו האם עודנה חיה ותיכף תענה לה: "אימא, אפוא את; אימא אני רוצה כלב; אימא, אני פה למטה; אימא יקרה לי; אימא חלמתי חלום; מצאתי לבד חברות; שמלת השבת שלי". היא מעידה מה חשה בעת הדיאלוג הזה ("אני מרגישה חיבוקים; אימא חיבקה אותי"), וממשיכה להתבגר בהדרגה ולשתף את האם בחוויותיה: ("אימא, החזייה הראשונה שלי; אימא, אני מתחתנת").
בספרו 'האם המתה'[4] מתאר אנדרה גרין את ההיעדר, החידלון והמוות שמותיר מות האם בנפשו של ילד קטן. אולם האם המתה יכולה גם לגרום לילד לפתח יכולת פנטזיה ויכולת אינטלקטואלית, וכן את היכולת לשחק. ומכאן גם את היכולת ליצור.
רות נצר היא פסיכולוגית יונגיאנית, משוררת, מבקרת ספרות ואמנית.
[1] צ'סלב מילוש. כוכב הלענה. תרגום דוד וינפלד. עם-עובד. עמ' 32.
[2] רולאן בארת. מחשבות על הצילום. תרגום דוד ניב. כתר. 1988.
[3] רולאן בארת. הנאת הטקסט. תרגום אבנר להב. רסלינג. 2007.
[4] אנדרה גרין. דיאלוג עם 'האם המתה'. תולעת ספרים. 2007.
