פרויקט הבנייה הישראלי תפס את מקומם של החיים
כל הארץ בולדוזרים. במיוחד ירושלים, עוטף-ירושלים והגדה. איפה שלא תסתכלי תראי את הכלים הצהובים הגדולים, תטעמי אבק על לשונך ותשמעי את הצליל העמום והבלתי פוסק של פלדה חודרת לאדמה.
בפרק הראשון בסדרה "גדר, חומה, גבול" (הפקה של אתי ויזלטיר ואלי כהן) רואים צילום של ויקטור בר-גיל, סמנכ''ל משרד הביטחון וראש אגף מבצעים לוגיסטיים ונכסים, שואג בהתרגשות אל תוך המצלמה. "את שומעת את זה?", הוא שואל. "תשמעי איזה יופי". הוא מדבר על קולות הבולדוזרים. לא יודעת איזה. אלה שבונים את הגדר, אלה שהורסים, אלה שעוקרים את העצים, עגורנים, מחפרים. מה שזה לא יהיה. בעיניו אפשר לראות את התשוקה הגופנית שלו לבנייה, לגידור, לכיבוש האדמה עם הכלים הגדולים, את תאוות הסאדו-מאזו המופנית אל הקרקע, את האדרנלין של הכוח החודר כדי לשלוט עליה, לפחות זמנית.
פרויקט הבנייה הישראלי השתלט על החיים עצמם. אלה של הישראלים ואלה של הפלסטינים. לא משנה כמה זה, את החיים של מי זה הורס, כמה צריכים את זה, כמה זה עולה, למי. הבולדוזר פועל, חופר עמוק כאילו סם החיים נגלה ברגע שמונחים יסודות בטון, השלד. ברגע שהעיניים נדלקות למראה גשר ענק, כביש עוקף, אורות כתומים של מע''צ וכחולים של המשטרה שנראים כמו לונה-פארק של מתכנן ערים שהחליט לעשות הסבת מקצוע לניהול בורדל.
זה לא דבר חדש, רצון האדם לשלוט על הטבע. מה שמעניין כאן הוא איך שהבולדוזר איננו רק כלי פוליטי, אלא מנגנון שלם שחוץ מלעלות מיליארדים, הוא גם ממריץ החשק של מרכזי כוח בישראל.
התרגלתי כבר לזה שהעיר ירושלים היא אתר בנייה, ונראה לי שקל יותר לבנות רכבת קלה לחלל החיצון מאשר לבנות אותה בירושלים, אבל ניחא. אני פוגשת כל יום שלט נרגש שמודיע שב-2009 תהיה רכבת לכותל. אם אי-אפשר להגיע לאלוהים דרך הלב, אולי הרכבת הקלה תסייע.
הבולדוזר (כינויו של אריק שרון במשך שנים ארוכות) הפך לכלי הנשק של המתנחלים, של הצבא ושל חברות הבנייה המרוויחות הון עתק מהניסיון לגדר את כל העולם. גם כי כולם מפחדים נורא, ונראה להם שקיר בטון בגובה תשעה מטרים יעשה את העבודה, וגם, אולי בעיקר, כי אפשר וכי בג''ץ מאשר.
אבל הבולדוזר איננו רק כלי. הוא בעיקר צורת חשיבה. זה שקובע עובדות בשטח, זה ששאגת המנוע שלו ונקישת הפלדה והכף החודרת והחופרת שלו משתיקים כל צליל אחר. גם אם יש קולות הזועקים עד מוות או שרים, הם נבלעים ברעש. הבולדוזר הוא דרך החשיבה של זה שמרגיש שהוא עושה משהו, שהשעון דופק ובעיקר שהוא זה שדופק, זה שקובע מתי נכנסים, לאן נכנסים וכמה יעלה המטראז'.
אייל ויצמן כותב על על הסכסוך כמאבק על המרחב האנכי, מאבק בגבהים שונים. אני דווקא חושבת שתשוקת הבולדוזר איננה רק מופע של כוח וכיבוש, אלא גם רצון לחפש, עמוק באדמה וגבוה בבטון, את החשק, את התשוקה ואת האהבה. את תפוגת הבדידות. הבולדוזר הוא גם החיפוש אחר השורש, האדמה שזורמת לאדם בוורידים, המקום שבו נפש וקרקע נעשות אחת ומתחברות לנחשול הזה שנקרא לאומיות, ולפעמים גם לאומנות.
הבולדוזר מתחבר לזיכרון התרבותי הישראלי, זה שנלמד בבתי-הספר היסודיים עד היום: חומה ומגדל, כיבוש הקרקע, הפרחת השממה ובעיקר בנייה במקום ריק לגמרי. אבל עכשיו ההצדקה הבטחונית כבר אינה דורשת לבנות על ריק. היא מבקשת לבנות דווקא על מה שיש, מה ש"מסוכן". הזיכרון התרבותי הישראלי מעולם לא הרגיש נוח עם האדמה, מעולם לא חי איתה, תמיד היה צריך לעשות איתה משהו – לכבוש, לבנות, להפריח, לסלול. ועכשיו, כשזה כבר לא כלכלי לגדל עליה כלום, אפשר לחפור בקרביה, לבנות עליה את כל הפנטזיות של הגוף, לקבל תקציב לזה וגם לקרוא לזה ביטחון.
השכלול הוא מה שאנחנו רגילים אליו. אנחנו רגילים לשלד, לבטון שנישא לגובה, לצליל. הבולדוזר הוא לא רק חלק של נוף העיר. הוא חלק של גוף העיר, אולי גם של נפשה.
ואולי לא רק כאן. אולי כל העולם הוא אתר בנייה (גם כשאני בחו''ל, ולא משנה איפה, תמיד בונים משהו בסביבה). אבל נדמה לי שהתשוקה הזאת – התשוקה לבטון הגולמי, לאדמה הנחשפת, ל"עתודות הקרקע", לפיתוח – הפכה כאן לתחליף לחיים, תחליף לאהבה, תחליף לתשוקה של הגוף, שיודע עדיין שהאבולוציה נתנה לו בעיקר רגישות, והרבה פחות מזה פרווה או שריון.
