"טייגר" 2001, גובה 457 ס"מ, רוחב 533 ס"מ שמיכה גזורה לייקרה
טקסט של דורון רבינא לכבוד התערוכה "כוח" ברידינג
התערוכה "כוח" מתקיימת באולם הטורבינות של תחנת הכוח "רדינג" וברחבה שלפניו. 65 אמנים בני דורות שונים עוסקים במפגש של האמנות עם המציאות הישראלית.
התערוכה מתבוננת על האמנות הישראלית כחלק מתרבות המתקיימת באקלים כוחני ואלים. להבדיל מאקלים טבעי נתון ובלתי נשלט, התערוכה עוסקת במציאות שהיא מעשה ידי אדם, מעשה ידינו.
רבים חושבים שהאמנות נועדה לייפות את החיים, להיות זירה מענגת, מעין אתנחתא מתלאות הקיום, מעול החיים. זה נכון, אבל זהו רק חלק קטן ממה שהיא יכולה להציע. אמנות מחפשת כל העת דרכים להרחבת האופן שבו אנו תופשים את העולם. היא מנסה לחולל בנו תמורות, ליצור טריטוריות לא מוכרות ולחשוב מחדש על המוכר. אמנות לא נועדה לספר את מה שכבר ידוע, לטפוח על השכם ולשכנע במה שכבר השתכנענו בו מזמן.
התערוכה "כוח" חושפת לפני הקהל את האמנות ככלי ביקורתי. אמנות המביטה במבט מפוכח, מבט ער, אל המציאות שבתוכה היא מתקיימת. אמנות שמוצגת בדרך כלל בחללים סגורים במוזיאונים ובגלריות, אך היא נושאת עמה את עקבות העולם המורכב שבחוץ. אמנות שצרובה באקלים המחשבתי, החברתי, הפוליטי והכלכלי של ישראל בשלושת העשורים האחרונים.
הבחירה במונח אקלים נובעת מכך שהדומיננטיות של הצבא בשלטון ובחיי היום-יום, הכיבוש, היחס לעובדים הזרים, אפליית ערביי ישראל, הפרת זכויות האדם, הפערים החברתיים והכלכליים, הגזענות והעדתיות כל אלה אינם מתקיימים כאירועים יחידים במישור החדשותי-הפוליטי אלא מחלחלים אל התרבות, אל השפה, אל שפת הגוף, אל האדריכלות ואל הנוף. גם אל האמנות.
כתבת את שיריך כדי לעשות רושם
ועכשיו אתה מנסה להרשים
כשאתה קורע אותם.
זה דרמאטי מדי, מיותר, לא נחוץ,
אתה מייחס להם חשיבות
באותה מידה יכולת
לפרסם אותם בספר, אפילו
לזכות בקצת מוניטין;
העולם היה נראה אותו דבר.
מתוך: "הילד חולם", חנוך לוין, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999.
חנוך לוין נוגע בקטע הזה מתוך "הילד חולם" באחת הסוגיות המטרידות, הטראגיות ואולי המייאשות הקשורות ליחס שבין האמנות ל"עולם". הוא דן באזלת ידה של האמנות במבחן המעשה, באפשרות של האמנות לשנות דבר בעולם, להפוך אותו למוסרי יותר, לצודק יותר, לאלים ואכזרי פחות. שום יצירת אמנות לא מנעה מלחמה, שום ציור לא חסך הרג ושום פסל לא הציל חיים. אין גם עבודת וידיאו שהפסיקה כיבוש, גזענות או אפליה.
העבודה "נמר" של יגאל ניזרי (למעלה) יכולה לדמות את מצוקת האמנות. כמו הנמר הדרוך היא שואפת להטריד, לעורר, להיות נוקבת ונשכנית, אך היא מגלה את עצמה כחיה ניצודה, דוממת, כעור פרוש על קיר.
אבל אפשר לטעון ל"תועלת מצטברת". אפשר להתבונן על מקומות שבהם, בחלחול אטי, האמנות שינתה דפוסי חשיבה, שנהפכו בחלוף שנים למעשים בפועל.
לאמנות אין העוצמה והיכולת המיידית שיש למחוקק, למפגין, לאיש הצבא, לעיתונאי או לשליט ליצור תמורה כאן ועכשיו. אבל האמנות יכולה לאפשר הסתכלות על העולם, גם זה הקרוב, המקומי, דרך פריזמות רחבות יותר, מהורהרות אבל נוקבות. הדימוי החזותי יודע לפעמים לעורר הזדהות עם הזר והלא מוכר, לעורר שאלות שידיעה בעיתון אינה יכולה לעורר. דימוי חזותי מסוגל לפוגג התבצרות באידיאולוגיות מוכנות מראש, שאוחזים בהן מתוך חינוך, אדישות או הרגל.
ולשם כך נחוץ כוח. בעולם הרווי חומרים ויזואליים מהממים, מסנוורים, מחרידים, הניבטים מהטלוויזיה, מהאינטרנט, מהקולנוע ומהעיתון, האמנות מעלה את הווליום לקצה הסקאלה כמעט. מול השפע הזה, האמנות נהפכת למתחרה, למשתפת פעולה ולמבקרת "מבחוץ". במיוחד בשני העשורים האחרונים, האמנות לוחצת פול גז על דוושת האפקטיוויות, נוקטת רטוריקה בוטה, מוקצנת, תובעת את קשב הצופה בכוח כל הכוח הנתון לה. הכוח של יופי מוקצן, של דימויים חזקים, של גודל, של פיתוי. מנגד, יודעת האמנות גם להציב תגובת נגד לרעש הוויזואלי ולגודש המידע ביצירות המנסות ליצור קשב דרך אינטימיות, דרך ניואנסים שקטים ונוכחות מינורית. התערוכה נשענת על שני הקצוות האלה, ונעה גם על הסקאלה שביניהם.
יש נטייה לייצר הילה רומנטית סביב דמות האמן ולראות בו אדם שפרש מחיי המעשה לטובת הרהורים בעלמא. אך כל אמן הוא גם אזרח. בקצה המכחול צבע ובקצהו האחר אוחזת יד טעונה באידיאולוגיות שהתפתחו על רקע החיים במקום הזה. התערוכה "כוח" עוסקת ביצירה בצל כוחות השוקדים על הרס. מול קיבעונות מחשבתיים, מול שיכרון הכוח היא מציעה את הספק.
דורון רבינא אוצר תערוכת "אמנות הארץ 4"
