על העבודה "ריח ראשוני" של בני אפרת
בעבודה הקרויה "ריח ראשוני", אשר הוצגה לאחרונה בטרינאלה בפראג, (2008 – בביתן הישראלי שאצרה דנה תגר) מבקש בני אפרת לברוא יקום אונטולוגי חדש, ליצור מחדש את מלאכת הבריאה. ב"קובייה הלבנה" שהפכה ל"חדר אדום" מוצגים ציורי ענק של חיות: עדרי ג'ירפות, פילים ותאואים צבועים לבן, קווי המתאר שלהם משורטטים ביד אמן, כתמיות זוהרת מצביעה על עור מתוח. אפרת כמו מבקש לגעת בראשית הקוסמוס, ראשית החיים.
רכיב בעל מסה קריטית בעבודה הוא רכיב בלתי נראה: הריח. טפטפת מיוחדת הזרימה תמצית ריח חזקה אשר הופקה במיוחד עבור אפרת: ריח של עשב טרי קצוץ. ריח ראשוני, קמאי, פרימורדיאלי, המאותת לחיות אף ממרחק קילומטרים על זמינות מזון, על מים, גשם, חיים, התחדשות. העשב הוא הראשון בשרשרת המזון, מי שנברא כבר ביום השלישי, לפני החיות: "ויאמר אלוהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן; ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו וירא אלוהים כי טוב; ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי;" (בראשית א פסוקים 11-13).
ריחו של העשב, הדשא הירוק, מגיע ישירות אל חיישני המוח, במהירות העולה על הנצפה או הנשמע. הריח, המצוי ב"מוח הזוחלי" של בני האדם, ירד מגדולתו במהלכים האבולוציוניים שעברו על האדם, אך הוא מבליח לעיתים, מציף בעוצמה שאין שני לה זיכרונות, תחושות ורגשות. כיום הוא נארז בבקבוקונים יקרי ערך ונמכר במחירים מפולפלים. הסחירות ב"ריחות טובים" מרקיעה שחקים. אפרת מבקש להפקיע את הריח מעולמות הסחורה ולהחזירו ל"טבע" דרך פריזמת האמנות, ספירת הרפלקסיה וההתבוננות. בספרו הידוע "על הרוחני באמנות" פיתח וסילי קנדינסקי את הקישור בין צבע למוסיקה, פיתוח סינסתזי שיש האומרים כי נבע מהיותו של קנדינסקי עצמו סינסטזי. אולם אצל בני אפרת זו אינה סינסתזיה במשמעותה ה"קלאסית". אין זה צבע המעורר בנו צליל, ואין מערך צבעים המושווה לסימפוניה מוזיקלית. זהו ריח המבקש לעורר מרבצו צבע, לדלות אותו מן הזיכרון, לשמר אותו כהבהוב ירוק, ואז לעמת אותו אל מול האדום העז, השתלטני; והירוק, הלא הוא צבעו המשלים של האדום.
כאן מתבצעת פרוצדורה מורכבת המהתלת ביחסי מסמן ומסומן, ומתארע זימונו הפלאי של צבע באמצעות ריח: הירוק הוא בבחינת "נפקד נוכח", נעדר מחד, וממלא את האוויר מאידך. המסמן הוא הבלתי נראה, השקוף, החמקני, ואילו המסומן הוא הנראה, הברור: הצבע (1). זה הוא מהלך הבוטש באינטואיציות השפה הבסיסיות ביותר שלנו: המושג המילולי "אלוהים" הוא הקיים, ה"ממשי", ה"מסמן", ואילו המסומן הוא עמום, עדין כרוח, בלתי נראה. כיצד אפשר להחליף בין השניים? הנה, עובדה. במיצב של אפרת מהדהדים כמובן גם ציורי המערות הקדמוניים, על החיות המצוירות בהם. מעשה הציור נדמה כך כטקס פולחני, פגאני, עתיר כוח ומשמעות. מושג הכוח, על המניפסטציה החומרית שלו בדמות הצבע האדום המשתולל, הוא מושג מפתח להבנת העבודה. היצירה משדרת אלימויות, תחושה של "יותר מדי", של עוצמות הגדולות ממידת אדם. דווקא האכיפה החזקה של מבנה סימבולי מאוזן על חיות הפרא מצרינה את הגרעין הטראומטי הקבוע המצוי בכל מפגש של האדם עימן. "דבר, למען האמת, אינו סגור בפנינו יותר מהחיים החייתים אשר מהם מוצאנו" (2), כותב בתובנה מעמיקה הפילוסוף הצרפתי ז'ורז' בטאיי. מושג ה"אקולוגיה" האופנתי, הסטרילי, עובר טרנספורמציה מן המאבקים התרבותיים למען איכות הסביבה, הסטיקרים הנדבקים והשלטים הנישאים בהפגנות מנומסות, אל "הטבע בהתגלמותו", אל כוח הפרא, הדם הנוזל, הג'ונגל. ההרג כמו מתחולל לנגד עינינו, מצמרר את קצות עצבינו בבלי דעת. בטאיי הגדיר זאת כ"אופני קיומיות", כ"אימננטיות": "מה שמתגלה כאשר בעל חיים אחד טורף בעל חיים אחר הוא [שהנטרף הוא] תמיד יצור שהוא עמיתו של הטורף: זה המובן שבו אני מדבר על אימננטיות" (3). אופנים אלו של קיומיות בעל החיים בעולם, שונים באופן דרמטי, בלתי ניתן לאיחוי, מקיומיות האדם בעולם. בעבודתו של אפרת אנו נאלצים לעמוד "פנים מול פנים", כביטויו של עמנואל לוינס, מול הפער הבלתי ניתן לגישור, עם התהום הנפערת לפתע מולנו. "בעל החיים, כפי שהוא נראה לנגד עינינו, הוא בעולם כמו המים בתוך מים" כותב בטאיי. אנו, כבני אדם, איננו חיים בעולם כ"מים בתוך מים" (4), אנו חורגים ונחרגים ממנו. המבט הזה, הפתאומי, אל ההבדל הזה, אל האינטר-סובייקטיביות הסגורה הזו, מייצרת בנו סוג של הלם. אנו כאילו אומרים לעצמנו, מבועתים: "אהה, אז זהו למעשה הטבע!".
חוויה זו הייתה ממוסגרת עד כה כמעט אקסלוסיבית במפגשים בלתי אמצעיים עם הטבע, אשר נעשו בדרך כלל בפרקטיקה הידועה הקרויה "ספארי": אותו טיול בשמורות באפריקה במכוניות פתוחות יותר או פחות, שמסחורו ומיתוגו כ"חוויה לילדים" נשב בה בעוז.
מעטות הן יצירות האמנות אשר הצליחו לחדור אל מקום המגע הזה, אל חדרי הקודש של הטבע הגולמי (5).
הריבוע האדום של אפרת הוא "חדר פלאות" שהפך ל"מפלצת", "מערה" שהיא סופר-טכנולוגית. דבר אינו "באמת" טבעי בה. אולם גם ב"מערה" זו, למרות היותה נטועה בחלל האמנותי, עולה ומזדחלת התיאוריה הרואה ב"ציורי המערות" הידועים הסמלה וסימבוליזציה מורכבת לאינטרקציה בין הזכרי לנקבי בעולמות בעלי חיים ובני אדם כאחד. הזכרי כאן הוא ה"ממשי", ה"חייתי", ה"אדום", ואילו הנשי אך מרומז, עדין, לטפני, ובכל זאת – "חודר-כל". כך יכולה להיקרא עבודת האמנות של אפרת גם כחיזור אחר הנקבי, אלגיה על העדרו, עבודת אבל על "חוסר ממשותו" בעולם של ימינו.
הערות:
1: כך אומר המשורר רוני סומק על יצירתו של אפרת:"אמיל חביבי סיפר לי פעם סיפור על איש שרצה לתקן שעון. הלך האיש ברחוב וראה חלון ראווה מלא בשעונים. נכנס לחנות ונתן את שעונו לאדם, ואמר לו: תקן. אמר לו האיש: אני לא שען, אני מוהל. שאל אותו: למה תלית כל כך הרבה שעונים? השיב לו: ומה רצית שאתלה?" זו ההרגשה שהיתה לי כשראיתי את החדר האדום, כיוןן שבני, בצורה נפלאה, מתעתע בצופה. הוא מציג חיות אבל בעצם מוכר משהו אבסטרקטי שהוא ריח. ואם לצייר יש צבעים ולפסל חלל הרי שבעבודה הזו בני מכניס מימד שהוא בעיני חושני מאוד, כיון שהוא כל כך מופשט. כשמריחים את הרי הירוק, אפשר לדמיין מדשא קצוץ ועד צמרות עצים בג'ונגל דמיוני".
2: תיאוריה של הדת, הוצאת רסלינג, תל אביב, עמוד 19
3: שם, עמוד 17.
4: שם, עמוד 22
5: בביקורות שנכתבו על יצירתו של אפרת, נכתב מחד כי "אפרת הוציא את המוזיאון לשדות" ומאידך:"אפרת הכניס את השדות למוזיאון".
