תעשו לנו משהו יפה

גם לי כמות הנרקיסיזם הגוברת בעולם האמנות, שתערוכות הבוגרים הם בסך הכל שיקוף קל שלו, עושה חררה או יותר נכון גורמת לאובדן עניין. נראה לי עם זאת שכבר שני טורים רצוף אתה מושך לכיוון מאד ספציפי שמעניין אותך. האמן שאומר דברים על מציאות מאד קונקרטית. הבעיה עם מציאות כזאת שהיא נורא מהירה, ומרבית האמנות שמגיבה עליה יוצאת בנאלית, מעוכבת ובעיקר אנכרוניסטית. למשל ציור סורגים מס. 5632 של ציבי גבע. בריא מאד שאמן צעיר ייצור מתוך מה שיש לו, האישיות הבוסרית מפוצצת (או מסורסת) האגו שלו. למה לא בעצם, מה הם חייבים לי ולך? שיהיה מרתק ויזואלית, קודם כל. זה לא קורה הרבה. אחר כך שיצאו מבית ספר ויתחילו לחשוב באמת מה יש להם להגיד. אני חושד מראש במי שיש לו יותר מדי אג'נדות כשהוא בתוך בית ספר. מאיפה יש לו זמן לעצור, לחשוב ולהתגבש כל כך? אני חושד באמן כזה שאין לו בטן.

הנקודה שרונן מעלה כאן היא סופר מטרידה.
אם נזכור מי מימן בעבר הרחוק את האמנים הפלאסטים (כנסיות ואנשי אצולה) ומי המממנים כיום אולי נבין שהאמנות הפלאסטית פשוט לא נועדה לספק את הסחורה "הבקורתית". אמנם יש ניסיונות אמנותיים כאלו, ברוב המקרים הם מבוצעים ונתפסים כמין סוג של "מס שפתיים", "שחרור מבוקר של לחצים" או סוג של "פתטיות ונלעגות".
קשה לי להיזכר בדוגמאות חזקות ומשכנעות (במובן שרונן חתר אליו) מהשנים האחרונות.

בהתייחס לעניין "המציאות המהירה" שהציע גלנדון. לצערינו המציאות הנוכחית היא תולדה של עשרות שנים של כיבוש ונישול. האמן ודאי לא נדרש להגיב מיידית על הפיגוע של אתמול.
במובן מסוים הבחירה באופציה "הנרקיסיסטית" היא בחירה פוליטית של אנשים שבעים (או פחדנים). במציאות כל כך מורכבת כמעט כל פעולה יומיומית היא פוליטית, כן גם בתקופת הלימודים בבית הספר לאמנות.

פורסם ב-18:32 ,29/08/2004

סטודנט בשנות העשרים לחייו הוא מספיק מבוגר כדי שתהיה לו דיעה על המצב וכדי שיביע אותה. ויש לו מספיק אפשרויות להביע גם את רגשותיו האישיים הפיוטיים וגם את אמירותיו הנוגעות לשאר האנשים שחיים סביבו, בדרגות שונות של מרחק.

פורסם ב-19:54 ,29/08/2004

אינטיליגנטית ואסתטית
מישהו עוד זוכר מה זה לטרסט?

שלא להביע עמדה פוליטית זו עמדה פוליטית. שמעתי את זה אלף פעמים- לא קונה. עם כל הכאב והעלבון, יש עוד עולמות, לפעמים אפילו דימיוניים ופנימיים לחלוטין. לא ראיתי את התערוכות- כך שהתגובה שלי היא לא ספציפית, ייתכן מאד שגם אני הייתי חוטפת קריזה- אני לא יודעת. אני חושבת שאמנות צריכה להיות רלוונטית, רלוונטית למה? למזלנו אין רק תשובה אחת נכונה. מה שבעיקר קשה לי להבין זה- למה מישהו מצפה מאמן להגיד את מה שהוא עצמו היה רוצה לשמוע.

יש אומנות מגויסת ב"סם שפיגל" וב"מעלה".

אם רונן אידלמן רוצה לראות אומנות מגויסת לאידיאולוגיה של השמאל הוא צריך לקבל בסובלנות אומנות מגויסת לאידיאולוגיה של הימין.
להבדיל מהמחלקות לאומנות חזותית בבתי הספר לאומנות ועיצוב בבית הספר לקולנוע סם שפיגל לא משאירים מקום למקריות. התלמידים מסוננים היטב כך שהתלמיד הממוצע הוא מהשמאל הקיצוני ושמאלה. המורים בנוסף ללמד מקצועות קולנוע מלמדים את תורתם של רדיקליסטים כמו אדוארד סעיד (שלא באופן ביקורתי). אחרי 4 שנים של תחינה לסטודנט ברור מה הוא צריך לעשות. וכך זכינו בז'אנר חדש של סרטים – "סרטי מחסומים" המתקבלים בחום בכל פסטיבל אירופאי. ספק עם ז'אנר זה משפר את איכותו של קולנוע ישראלי. בבית ספר "מעלה" מופקים סרטים על נפגעי טרור הנידחים בקביעות ע"י הפסטיבלים בעולם. אכן אומנות עם תכנים לא ראויים.
שתי הערות לסיום:
- העבודה של נדב ברקן היא אכן עבודה נחמדה. ללטרסט של 338 ו-244 אפשר היה להוסיף גם את מספר ההחלטה של האו"ם שהגדירה את הציונות כגזענות ואת ההחלטה של ועידת דרבן באותו נושא.
- היו שתי עבודות עם תכנים פוליטיים חברתיים בשנקר. האחת בנושא העובדים הזרים והשנייה בנושא חברות גרמניות שניצלו פועלי כפיה. אני יודע שאין אלו נושאים עם מספיק בשר בשביל רונן אידלמן.

בתקווה שבשנה הבאה ידגלה בישראל המייקל מור הישראלי. פרובוקאטור, מניפולאטור ופופוליסט אך המגויס לצד "הנכון" של המפה הפוליטית. אמן!

פורסם ב-12:39 ,30/08/2004

ואולי זה לא הפחד שרונן מתאר? אולי זה בגלל שנמאס להם מזה? אולי הם טחנו מספיק פוליטיקה ואמנות פוליטית ורוע וכאב עולמי עד כדי כך שהם לא רוצים שום קשר לנושאים הללו? הרי אמנות היא מקום של נחמה. יש אנשים שרק בעזרתה מצליחים לגעת בנושאים האישיים בינם לבין עצמם. למעשה, יש בזה אפילו משהו חדש ויפה. בסה"כ במוסדות החינוך לאמנות היום מחנכים תלמידים להתייחס (לעיתים בצורה מופרזת) לצופה. מה רע באמנות אישית? אמנות שלא נוצרה כדי לספק/לרגש/ להרתיע אף אדם אלא בין האדם לעצמו? ז"א, אמנות שלא נולדה כדי להימכר.
המצב הפאסיבי הזה של התלמידים הוא נסבל עד שהפאסיביות משתלטת על הכל. הדבר שהכי בלט בתערוכות הבוגרים (ובעיקר זו של המדרשה) היא פאסיביות עייפה שנובעת לא רק מהמציאות השוחקת שאנחנו חיים בה אלא בעיקר מהחישוב והדקדוק הקיצוני שאותו הם למדים. הדבר שהכי חסר לי בתערוכה הוא אמביציה. אנרגיה חזקה כלשהי שתסחוף. כל העבודות נראו כמו חלקי תרגילים ראשוניים עם קו מנחה שחוזר על עצמו.
והערה לרוזה: אמנות יכולה לספק את הסחורה הביקורתית כשלא משנה מי הממן מאחוריה. (מישהו הזכיר את מייקל מור?(

פורסם ב-20:53 ,30/08/2004

נראה לי שהצירוף המנצח הוא כשהאישי והפוליטי הולכים ביחד (או לפחות כשמתמקדים בהבט אחד כאשר "לא מזניחים" את ההבט שני ברקע).

כזה הוא בעיני הפורטרט העצמי של ג'וזף דדון: הוא הידק לב פרה לפלג גופו הימני באמצעות חזייה לבנה. העבודה הזו חזקה גם מההבט האישי וגם מהפוליטי. היא חידתית ומצמיתה - לא ברור מה בדיוק פוליטי ומה בדיוק אישי. היא מעוררת מחשבה.

פורסם ב-18:49 ,03/09/2004

מדובר אכן בבעיה מטרידה, אבל בסופו של דבר היא לא כל כך מפתיעה כשמסתכלים עליה בקונטקסט הכללי. הדור הצעיר בישראל משתדל להתרחק בכל מחיר מפוליטיקה. האומנים הצעירים בסך הכל משכפלים את דפוסי ההתנהגות של החברה כולה. אותה בעיה ניתן לראות גם ברמות שונות גם במוזיקה ישראלית ובמידה פחותה בספרות ובקולנוע הישראלים.

פורסם ב-16:25 ,20/09/2004

אני לא הייתי ממהר לבקש פוליטיקה באמנות הסטודנטים. דווקא יש טרנד פוליטי בבצלאל למשל, שניכר במספר מחלקות (ראה ארכיטקטורה) אבל משום מה הסטודנטים סבורים שעבודה 'פוליטית' היא מתעסקת בהכרח בדימויים השחוקים של המצב. כך אנו מקבלים סטודנטים 'אמיצים' העוסקים בתמונות של אתרי פיגוע או לחילופין מספקים עבודות 'ציניות' בקטלוג של 'קומ איל פו' (אני עדיין מחפש את הסרקזם העמוק שם) כמו גם אמנים בוגרים ואוצרים מנוסים (ראה רלי אזולאי באום אל פאחם)
אני מסכים שאנחנו דור שעסוק בעיקר בעצמו, אבל לפני הקריאה לפוליטיזציה של העבודות הייתי קודם רוצה לראות אמנים שיודעים להגיב ולהעביר את המסר שלהם כמו שצריך.

פורסם ב-18:03 ,21/09/2004

מהאומנות?

ב. הצעה למושג חדש: נרקטיביזמוס

מה שאולי רצוי הוא שסטודנטים לאמנות יבינו שלאמנות יש תפקיד והיא אינה פועלת בחלל ריק. היא משקפת ומשפיעה על יחסי הכוחות. לפעמים האמנות משרתת כוחות גדולים ממנה. למשל הגלובליזציה. בכל המניפסטות/ביאנלות/דוקומנטות אמנים מציגים אמנות "אינסטנט" מושכת את העין וניתנת לעיכול מהיר. נוצר מין מרק של תרבות חדשה שטוחה ואחידה.

פורסם ב-13:44 ,23/09/2004

ואולי גם המרקיסטים, בתורם, יצקצקו בלשונם לעבר סטודנטי המחר.

... אז לא רוצים קינוח,
ולא רוצים מנה עיקרית,
ולא רוצים שיהיה לה תפקיד ...

רק הגישו את מה שיצא לכם - אנחנו כבר נמצא שם את הטעם

וכנראה שכולם יודעים את זה
אפילו הנאבים שבנו

מה לאמנות ולפוליטיקה? אנחנו מדינה סובייטית חדשה?
יש מספיק פוליטיקאים בשביל פוליטיקה. אפשר להניח את האמנות לנפשה .או אולי נתחיל לבוא בטרוניות לראשי ממשלות וחברי כנסת. נבחר אותם ,בהתאם לרמת התוצר האמנותי הפלסטי שהם מציגים בתערוכות.לא הצגת- לא נבחרת! סלוגן לא רע.

פורסם ב-23:46 ,27/10/2004

תנו זמן, אמנות צריכה להתבשל.
בכל זאת אני מסכים איתך.

פורסם ב-12:23 ,06/11/2004

אתה מזכיר לי את הצדיקים מהקיבוץ שהמאיסו לנו את החיים והשכיחו לנו את עצמנו. וכך יצאו דורות שלמים של אנשים דפוקים מגוייסים ומשוריינים וצעקנים כמוך אולהבדיל מסורסים אולי גם כן כמוך. אתה מביא לי חררה.

עצם החלטתו (היוצאת דופן) לרוב (תל אביב זו לא דוגמא...) של אדם צעיר בשנות העשרים+,ללכת למוסד אקדמי וללמוד אמנות,זו כבר פוליטיקה. פוליטיקה של הכוחות הפועלים ויחסי הכוחות בחברה שלנו.
מין המיאוס והשעמום להתעסק כסצנות מהפיגוע שהיה שלשום, מבלי לומר משהו אותנטי על זה.
אני חושבת שאפשר לקשר כל יצירה של בוגר טרי זה או אחר לעולמנו הפוליטי-טרוריסטי בישראל.
אבל זו לא החוכמה,אמן אמיתי מסתכל על העולם מחוץ לעצמו ותוך כדי על עצמו כחלק מחברה.
כנראה שייקח הרבה מאוד זמן לבוגרים הטריים לעשות אמנות כמו שרונן מצפה מהם, ודרך אגב יכול להיות שזה לא יקרה לעולם והיצירה תישאר נרקיסיסטית לעד.ואינני חושבת שזה מתחיל רק מהמוסדות, החינוך הלא אקטיבסטי ו"זה מה יש" שרוב בני גילי גדלו עליו, הוא הגורם המכריע בסופו של דבר,להתעמקות של הבוגרים בעצמם.
המחשבה שלך נכונה לגבי תפקיד האמן בחברה, אבל האותנטיות היא המנצחת את הכל וכנראה שלבוגרים הטריים כרגע-הם הדבר היחיד האותנטי בחייהם. אז מה יותר חשוב פוליטיקה בשם המחשבה שהאמנות היא אקטיבסטית וזהו תפקידה היחיד? מאוד הגיוני שדור יוצאי קיבוץ יתחילו להתעמק באינדוידואל ובאישיות היחידנית שלהם,ולא נראה לי שצריך להסביר למה.
הסוגיה הגדולה ביותר ('מי יהיה אמן?') תיפתר רק בעוד מספר שנים, דווקא יהיה מאוד מעניין לראות את זה.(בהנחה שזה יקרה...)

האכזבה אותה מביע רונו אידלמן על חוסר נמעורבות הפוליטית של עבודות הסטודנטית נראית לי כראיה צרה על תחום האמנות. אינני מתנגדת לאמנות פוליטית חלילה, אלא שככל תחום חיים יש הצדקה למבט רוחבי הכולל אמנות אישית וגם אמנות פוליטית. גם פוליטיות עשויה להפוך למכשיר בידי הסטודנט לקבלת תשומת לב, כפי שהעיר אחד מחברי העוסק בקולנוע- סרט ישראלי זוכה בפרסים אם הוא עוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני או בהומואים. כסטודנטית לאמנות לשעבר נתקלתי במקרים בהם הבחירה באמירה פוליטית היתה ה"ללכת על בטוח" של הסטודנט. בכל מקרה אני מעדיפה אמירה אותנטית מבחירה פוליטית רק בכדי למשוך תשומת לב. החשיבות של קיום שני צדדי היצירה הוא עצום. איך היה נראה עולמנו התרבותי ללא יציות אמנות נרטיביות ואישיות? האם כשסופר יציג סיפורת שלא עוסקת בפוליטי באופן ישיר הוא יקבל תגובה דומה? האם האמנות מחוייבת להיות מגוייסת לפוליטיקה? זה עוול ושתלטנות.
אידלמן יוצר היררכיה מקבילה לקיימת בה עבודת האמנות הטובה היא הפוליטית יותר (במקום לקרוא לפלורליזם אמנותי וביטול ההיררכיות) . מלבד זאת סטודנטים לאמנות החיים בחברה השגית המודדת אותנו במושגי הצלחה-כישלון יותר מאשר תחושת שליחות מנסים לקלוע למה שמוצג במוזיאונים ובגלריות. אני קוראת למר אידלמן להתבונן בהיצע האמנות הפוליטית המוצגות בגלריות כאופציה להסבר לגבי עיסוקי הסטודנטים. וכן לבקר את ההשגיות הריקה מתוכן של עולם האמנות. אדישות פוליטית אינה נחלתם הבלעדים של הסטודנטים לאמנות. היא תופעה חברתית כלל ישראלית הנובעת מסיבות סוציולוגיות ופסיכולוגיות שונות. על המקוננים יש לטפל בבעיה ולא בסמפטום.
מלבד זאת מתוך הכרות עם אורך חייהם של סטודנטים בבתי ספר לאומנות ועיצוב - הסטודנטים עסוקים סביב השעון בלימודיהם עד שהם כמעט חיים בבועה פוליטית. דווקא בשנות לימודיי האינטינסיביות ביותר הייתי הכי מנותקת ממה שקורה. המוסדות כשלעצמם אחראים לנתק ואינם מקדמים מודעות.

רונן היקר, הרשה לי להזכיר לך שכל אדם הוא עולם ומלואו, וסטודנטים לעיצוב ואומנות הם אנשים מעניינים במיוחד!
ואולי אתה צודק, אנחנו דור של צעירים מפונקים שמתעסקים רק בעצמם, אבל זה עדיף מלהיות דור של עבדים כמו ההורים שלנו!!!
וטוב מאוד שיש לנו מה להגיד על עצמנו, כי כדאי שהעולם סוף סוף יקשיב!