"היום שאחרי"

מאז ומעולם שאפה ישראל לשלום עם שכניה. מאז ומעולם שאפה ישראל לשלום עם שכניה. מאז ומעולם שאפה ישראל לשלום עם שכניה. מאז ומעולם שאפה ישראל לשלום עם שכניה. מאז ומעולם שאפה ישראל לשלום עם שכניה

התערוכה "היום שאחרי" והמיצג "על האש"
אוצרת: שולה קשת
החצר-הנשית, יפו

התערוכה "היום שאחרי" נפתחה ביום העצמאות ה-56 למדינת ישראל. "היום שאחרי": שאחרי יום העצמאות, שאחרי העצמאות. יום העצמאות הוא יום השיא של הדת האזרחית-חילונית שכוננה המדינה המודרנית. זה היום שבו מתבקשים אזרחיה לשמוח ב"לאומיותם" וב"עצמאותם", ולשקף לעצמם את "הישגיהם" בתחומים השונים: מחנות צבא נפתחים, "מציצים" ו"גבעת חלפון אינה עונה" בטלוויזיה, שלמה ארצי ואתניקס ברדיו. כולם-כולם מתגייסים למאמץ הקולקטיבי של ניסוח הישראליות.
התערוכה "היום שאחרי" והמיצג "על האש", שהוצג בפתיחתה, מניחים על אש המנגל הקולקטיבית את הדימויים והייצוגים הציוניים שטבעה המדינה בבשר אזרחיה. הפיקניק המסורתי ביום העצמאות הופשט מכיסויו האידיאולוגי והוצג כריטואל פגאני-סימבולי: אנשים צועדים, עמוסים בבשר חי, שחוט, שנחרך ונאכל בתאווה על-ידי "המשתתפים בטקס". כך מוצגת שרשרת המזון של הטבע כדימוי לשרשרת המזון הדרוויניסטית של המזרח התיכון.
את המזון שעל המנגל החליף במיצג פחם שחור. שלושת האמנים יצרו מעין מעבר חציה בשחור-לבן תוך שימוש בגופם ובערימות פחם. בסיום הועלה באש, כקורבן, כתר של עלי זית. כך עלתה בעשן הסיסמה "מאז ומעולם שאפה ישראל לשלום עם שכניה".
שלושת יוצרי המיצג הם גם האמנים שעבודותיהם הוצגו בתערוכה: רפרם חדד, אהובה מועלם ויורם בלומנקרץ.

"אמנות מקומית" יורם בלומנקרנץ, גיר ופחם על קרטון

יורם בלומנקרנץ

יורם בלומנקרנץ יצר אילוסטרציות מתוחכמות על עבודותיו של יעקב אגם. הוא לקח את העושר הצבעי של צבעי הקשת המאפיין את עבודותיו של אגם ו"תירגם" אותו לחומריות זולה ומתכלה: "מניפה" פרושה מקרטון אריזה חום וצבעי מים בסקאלה בינארית מוגבלת של "שחור ולבן".
בעבודתו של בלומנקרנץ, השחור והלבן אינם ארוגים זה בזה, וכל נקודת מבט חושפת רצף של צבע אחד בלבד. כך יצר בלומנקרנץ קומפוזיציה שיש בה שילוב מוגבל – שלם שאין בין החלקים שלו כל מגע, בניגוד לחיבורים אינטגרטיביים, או "כור היתוכיים". הצבעים מאונכים זה לזה, משיקים זה לזה ואפילו משלימים זה את זה, אך כל אחד מהם נותר לעצמו: מופרד, לא נוגע.

"תאנה בלילה" אהובה מועלם

אהובה מועלם

אהובה מועלם בחרה להתייחס לדימוי השגור של עץ התאנה. התאנה, אחד משבעת המינים, היא אייקון תנ"כי מקראי שמסמן במיתולוגיה הציונית את הקשר היהודי הנצחי אל אדמת הארץ.
אליק מישורי, למשל, ציין כי השימוש בתאנה הוא דרך ליצירת רצף מתמשך של דימויים ששימשו הן את האימפריה המקראית והן את האימפריה הציונית.
התאנה היא מסמן כפול. היא סמל של פריון, שפע ושגשוג, סמל לשלום ואחווה ("וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד", מיכה, ד', ד'), אך עלה התאנה מסמן גם את הידיעה. התאנה, שכיסתה את מבושיו של אדם לאחר שגורש מגן עדן, הפכה לאייקון של צנעת הפרט. בתאנה, אם כן, אחוזים זה בזה שני דימויים: ריבונות רומנטית וידיעה כואבת. אהובה מועלם עושה הזרה לאייקון התאנה. היא מצלמת את התאנה מלמעלה, נגד הכיוון של הדימוי. התאנה שלה היא חסרת שורשים, יש לה צמרת שמתנופפת מכל משב רוח. זו תאנה שנעקרה מהאחיזה המטאפורית והממשית של הזמן ושל המקום. מועלם משילה מן התאנה את המטען האידיאולוגי, ומחזירה אותה כעץ (סתם עץ, עוד סוג של עץ) אל הטיפולוגיה הבוטנית שלה, אל הצמיחה הנקייה מתוך הקרקע, טרם הניכוס האידיאולוגי של הקרקע ושל מה שצומח עליה.

"הכותל 2" רפרם חדד

רפרם חדד

רפרם חדד נוטל גם הוא דימויים שחוקים ומצלם אותם מנקודת מבט בלתי שגרתית. משטח סלעי שצמחים זעירים מבצבצים ממנו הוא "הכותל". הקיר העומד הושטח והפך ל"עפר הארץ". "קודש הקודשים" הוא אבנים וצמחים. הכותל המהופך מהדהד עבודה אחרת של חדד: "חומה". הכותל והחומה משתקפים זה בזה. הם הופכים לאבני הבניין של הציונות, הבנויה על גדרות והפרדות, דחיקות והדרות.

"חולצות לבנות"  עבודה משותפת 

מועלם, בלומנקרנץ וחדד יצרו יחד את הצילומים שמרכיבים את הסדרה "תמונת מחזור", שבה הם מתעדים זה את זה תוך שחזור קומפוזיציה שגורה של תמונת מחזור. "תמונת המחזור" היא פריט שכיח באלבום התמונות הציוני. צילומי החבורה – היחד, הקולקטיב המגובש – הם אלמנט חזותי קולקטיבי שמשתכן כמעט בכל אלבום פרטי. "תמונת המחזור" בדרך-כלל מטשטשת את פני המשתתפים והופכת אותם לעיסה אחת; היחד חשוב מסכום חלקיו.
השלושה מפרקים את הקולקטיביות לאוסף של פרודות אנושיות. את היחד הם מרכיבים משלושה אנשים בלבד, כל אחד מהם מצולם בווריאציות שונות, ולכל אחד פנים רבות – כלומר, מופעים חברתיים רבים. "תמונת המחזור" המשונה הזו חותרת נגד ריבוי הזהויות שמופיע תחת הערך "קיבוץ גלויות". הריבוי הרי מורכב כאן משלושה משתתפים בלבד.
התערוכה "היום שאחרי" היא אחת התערוכות המעניינות שהוצגו כאן בזמן האחרון. לא בחלל מלוקק, לא ב"קובייה לבנה" ולא אמנים מחו"ל. לוקיישן מרתק, עבודות מצוינות, אמירות חזקות, אוצרות הדוקה  – כל אלו חברו ליצירת תערוכה בלתי נשכחת.
בספר שיריה המופתי "דם הוא רעל קדוש" כותבת אדריאן ריץ', בשיר "מקורות": "..... אני חושבת על הנשים שהפליגו לפלשתינה/ שנים לפני שנולדתי-// פיונריות, חלוצות,/ מאמינות בחיים חדשים// סוציאליסטיות, אנרכיסטיות, מבוזות// כרגשניות, כחדות לשון// תוססות חיים מדי/ רוצות שוויון בארץ המובטחת// נושאות בלבן את ההבטחות/ המופרות של הציונות// עם ההבטחות המופרות/ של הקומוניזם, האנרכיזם-// מחוללות הנס שייחלו בעקשנות לנסים/ כפי שמייחלת כל עקרת בית// שהחיים שלמענם היא מקריבה את חייה/ לא יהיו זולים// שהחיים שלמענם היא מקריבה את חייה/ לא יפנו לה עורף ויתקפוה// שהחיים שלמענם היא מקריבה את חייה/ ירצו לשים קץ לסבל// ציון, כשהיא לעצמה, אין בה די".
לנוכח "ההבטחות המופרות של הציונות", צריך כנראה לומר זאת שוב ושוב:
"ציון, כשהיא לעצמה, אין בה די".
"ציון, כשהיא לעצמה אין בה די".
"ציון, כשהיא לעצמה, אין בה די".