שדים

אמנים עכשווים מפולין ומישראל ורוחות הזמן

"מי אני?... אפשר שהכל יסתכם בעצם בידיעה את מי אני 'רודף'". אנדרה ברטון 

כשלוש שנים לפני סוף המילניום פרסם המדען הנודע קארל סגאן (Sagan) את מסקנתו הסופית שנוסחה ככותרת של ספר. "העולם רדוף שדים", הוא קבע, ובכך סיכם את הנסיגה המפחידה מפרויקט הנאורות ואת הנהייה המחודשת אחר הלא-רציונלי. האמונה בשדים אכן אינה יכולה להיחשב ל"רציונלית", ובכל זאת אנו מעזות לשאול: האם פחדיו של סגאן אינם אך ביטוי לפרנויה של ההיגיון הקפיטליסטי המאוחר (המושתת לכאורה על רציונליזם)? היש טעם לחיות בעולם שבו הכל אמור להיות ידוע? האם המוסר האנושי יכול להתנסח רק מתוך רציונל? האין לשדים, ולפחד מפניהם, תפקיד מכריע בהתפתחותו של תהליך תרבותי מוסרי-קיומי?
שדים אינם ישויות ממשיות ואפשר לומר שהם אינם ברי קיימא. שדים הם השלכה של הנפש, המצאה של הדמיון. העיסוק בהם מפרה ומעשיר והוא פותח פתח לקבלתו של מימד לא לגמרי רציונלי בקיום ובוודאי באמנות, כזה שאיננו תחום לחלוטין בגבולות השפה והידע. ניתן להתחקות על עקבותיו האטימולוגים של השד (Demon) ולמוצאו ב–Daimon היווני וב–Daemon הלטיני. כמו כן, לדימוי האוניברסלי של השד או הדמון יש קירבה אל מה שלורקה מכנה "דואנדה" (Duende), אותה נוכחות אפלולית מסתורית חיונית, שנובטת אצל היוצר כמו מתוך מעמקים, כלומר, מלמטה, ומשחררת את הדמיון היצירתי . בטריטוריית האמנות, Daimon,Demon ו-Duende הם שלושה שמות שונים למוח הנוקטורנלי, שהמתחים המתקיימים בתוכו בין האלמנט הרציונלי והאי-רציונלי הם שמחוללים את עבודת האמנות והם שמאצילים עליה אניגמאטיות. הניסיון לזהות את כוחם של אותם שדים או דמונים, מגלה שמדובר בדמויות או מהויות מעתירות, ישויות מאפשרות - מעין סוכנים הרוחשים בתוכנו - שנועדו לשחרר את הדמיון של היוצר. התכונות המעוררות והמציפות שלהם מזכירות את הפוטנציאל שישנו גם ב"מצמרר" של פרויד, או בזכרון הלא-רצוני של פרוסט.

הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן (Lacan) מנחה אותנו להתייחס אל הדמוני כאל כוח זר שנמצא תמיד בתוכנו. כוח זה, לדבריו, הינו אנרגיה מופשטת של הרס או זדון, שמגיעה מבחוץ אך היא מוכרת וידועה לגוף באופן אינטימי ולכן משוייכת על-ידו למה שהוא מכנה "האקסטימי"  (l'extimité).
בספר "רוחות המודרניות" מציע לנו ז'אן מישל רבטה (Rabaté) נקודת מבט נוספת באשר לשדים, המשמשת מפתח להבנתנו אותם. כשהוא מתאר דיון בהתכתבות בין שפינוזה לבין אחד מתלמידיו המפנה אליו שאלה בנושא, רבטה כותב: "הרוח או השד היא יישות דיסקורסיבית, המיוצרת על-ידי מספר הסיפורים, על פי אוסף שמועות מפוזרות המבוססות על משקלו המוחץ של העבר".

תומאש קוזאק, Negroization – הוצאה מן הקבר של מטאפורה מסוימת, טכניקה מעורבת, 2006 (פרט)

הימים עוברים עליו בשלום יחסי, על אביה של ש. הלילות הם הבעיה. הוא קורע אותם בצעקותיו. כל לילה ולילה עובר עליו בצרחות מבעיתות. ש. אומרת שזה בגלל אושוויץ. ש. היא פסיכולוגית. לדבריה, אביה רדוף. לדבריה, עוד לא פגשה אדם שטען שהוא רדוף על-ידי יצורים כלשהם ושאיננו מאושפז בבית-חולים לנפגעי נפש או שאיננו מטופל בתרופות. היא אומרת: "אין שדים ואם מישהו מדווח על מישהו או משהו שחדר אל גופו או נפשו, או בין גופו לנפשו ושהמשהו הזה משתלט עליו בלילות או בימים או גם וגם וגורם לו להתנהג 'אחרת', אז אין ספק שאותו אדם זקוק לאשפוז או לטיפול תרופתי". ש. מביאה לדוגמה את הנער שרצח לפני שנתיים את עורכת הדין מרמת השרון. עכשיו, כשהוא סוף סוף אותר וזוהה כרוצח, הוא ניסה לטעון שזה לא "הוא", זה "משהו" בתוכו שציווה עליו "לעשות דברים". וגם אמו נזכרה פתאום שבאותו יום רצח הוא שב הביתה חיוור ומבוהל ודיווח על כך שהוא שומע קולות שאומרים לו "לעשות דברים". כמובן שהוא מיד נשלח על-ידי המשטרה לבדיקה פסיכיאטרית וזו הוכיחה שלא דובים ולא שדים ושהנער, כיום בן 17, אחראי למעשיו ולפיכך ניתן להעמידו לדין.
באופן אישי, גם אנחנו לא מכירות מישהו שיש לו שדים או שהיו לו. לנו אין שדים ואנחנו לא מאמינות בשדים. לא בשדים ולא באלוהים. זאת ועוד, אנחנו מצהירות כאן שאף אחת מאיתנו לא ראתה שד או שדים לאור יום או בחשכת ליל. אנחנו יודעות שבספרות אם שד חודר לבן-אדם, הבן-אדם מת. הנה, לאה'לה מ"הדיבוק" של אנ-סקי מתה מזה. כנראה שאי אפשר לחיות כשבתוכך מתרוצץ מישהו אחר - שד. יתרה מזאת, אם יש שדים הם היו צריכים לרדוף את בני-האדם בהווה, בכל מיני מקומות בעולם וגם בישראל, לפחות מאז 67'. בייחוד אתמול, כשהראו בטלוויזיה איך מג"ד בצה"ל חוזר ואומר לחייל שלו לירות בנער פלשתיני כפות. אתמול בלילה, אחרי שהראו את המג"ד הזה בטלוויזיה, לא רדפו אותנו שום שדים. אם יש שדים אז היו להם סיבות מצוינות להופיע אתמול בלילה. הם לא.

תערוכה זו אינה עוסקת בדמונולוגיה או בצל של התיאולוגיה, אלא מבקשת להרהר בשדים כמטאפורה. הניסיון לדבר או לכתוב שדים מקביל לניסיון להפוך את הפונקטום לסטודיום. אולם אנו תופסות משימה זו כחיונית, משום ש"הרוחות הן תמיד ש?ם, גם אם הן לא קיימות, גם אם הן כבר לא, גם אם הן עוד לא. הן מאפשרות לנו לחשוב מחדש את ה'ש?ם'". באמצעות המדיום האמנותי, אנו מבקשות לתור ולבחון את ה"ש?ם" של כמה מרחבים סימולטניים רוחשי שדים ורוחות רפאים – אלה של ההיסטוריה, התרבות והנפש. זאת משום שבזמנים רדופים אלה, מבטו המתמיד של השד גורם לנו להתבונן בעצמנו.  

אורן אליאב, ללא כותרת, שמן על בד, 100/100 ס"מ, 2005

את המושג "רוח הזמן" במשמעות של עכשוויות, אנו מציעות להחליף כעת בביטוי "רוחות הזמן": לגיון שדים המשויכים לכאורה לזמן אחר, זמן עבר. המרת הביטוי "רוח הזמן" ב"רוחות הזמן", שמרחפת בכותרת התערוכה, אינה מסתכמת רק בשימוש בלשון רבים, אלא קשורה גם במושגים של זמן. "רוחות הזמן" הן רוחות הרפאים של ההיסטוריה או העבר הטראומטי, הרודפות את ההווה. הן מזוהות עם התכונה לחזור, לשוב ולהופיע, להטריד, להזהיר, לאיים או לשתק. באופן זה, "רוח הזמן" מתרחקת ממושגים של אופנה או טרנד (במשמעות "יד על הדופק") והופכת למה שנרצה לכנותו "שד ההיסטוריה".
מצב הרפאים הקיומי הוא המשך טבעי של הפוסטמודרניזם. קץ ההיסטוריה ומושג ההווה הנצחי שמחליף את ההיסטורי הפכו את העבר לרוח רפאים שחוזרת בהופעות שונות בהווה ושנידונה לשוב ולהופיע בעתיד. הניסיון לאחוז בשדים, לסמן את הטריטוריות שלהם, להצביע על מופעי התעתועים שלהם או לאתר את מקורם נשען על רעיונות ומושגים כהונטולוגיה (על משקל אונתולוגיה), סימולקרה, הספקטראלי והספקטקולרי, הא-היסטורי והא-נאכרוני (כגישות אלטרנטיביות להיסטוריה וזמן). דהיינו, רוח זמננו נפלשת כל הזמן על-ידי רוחות העבר, שדי ההיסטוריה או "רוחות הזמן".

ג'וזף שפרינצק, Pigs, מיצג טקסט סאונד, 2008

התנועה בין שני המושגים – "רוח הזמן" ו"רוחות הזמן" – מודגמת בתערוכה באמצעות עבודות המקרינות עדכניות ורלוונטיות, תוך שהן עוסקות באופן ישיר ב"מזמן" הנשכח והמודחק. העבודות עשויות ברוח האמנות העכשווית – הן מפגינות רעננות, ובאותה עת עסוקות בהתבוננויות בצלליו של "הדבר" ((das ding. נוכחותם של שדים ביצירות המוצגות בתערוכה זו מתגלמת בתכנים ובעצם השימוש באפקטים ואופני פעולה המיוחסים לשדים באשר הם – נרדפות, דיבוק, חזרה, תעתוע, חבלה, חזרה מתמדת, איזורי ביניים, פחדים, דחפים, דימויי- גרר והדי-זכרון.          

זביגנייב רוגלסקי, גלובוסים, שמן על בד, 150/215, 2008

אם קיימים שדים, הם רבים. הם רובצים בינינו וזנבם לא חדל לכשכש בעצבנות, כשהם רק ממתינים להתעורר מרבצם. שדים, אם ישנם כאלו, נולדו עם האדם. הם מקננים בתוכו ומרחפים מחוצה לו בו-זמנית, והם מתווכים בין חוץ לפנים ומוליכים אנרגיות רעות וטובות. שדים נובעים מן המתים, אולם הם מניעים את כל ענייני החיים: מאכלסים את הטבע וממלאים את הבית ואת הרהיטים והחפצים שבו. בספרו "טוטם וטאבו", תחת הכותרת "אנימיזם, מאגיה וכל-יכולתן של המחשבות", מתאר פרויד את בני האדם הקדמוניים ככאלה ה"מאכלסים את עולמם ביצירי רוח אין מספר, הנוטים להם חסד או חורשים עליהם רעה", והמאמינים כי הרוחות אינן אלא נשמות שנעשו לעצמאיות והן יכולות להתגלם בחיות, בצמחים ובעצמים . שדים, אם כך, הם גם הציץ המנץ והפרח והם הטורדים את בעלי החיים ואת עולם הצומח. הם מלווים את הנוסעים והם המלאך השומר של התינוקות; הם הרעב והחולי והם האהבה, השנאה והגהות; הם השידפון, השממה והבצורת והם הלחות המחלחלת אל תוך האדמה ומרווה אותה; הם הזיכרון הקולקטיבי והם הארכיטיפ; הם ה"אב הקדמון" וה"אם הגדולה"; הדעה הקדומה והאמונה הטפלה; הם הפחדים והתשוקות; הם המודחק והמוקרן; הם האיד והם הסופר-אגו; הנוירוזה והפסיכוזה; הם ההיסטריה והם האובססיה; הם האינטואיציה והם "הקול הפנימי" (ה"Daimon" אצל אפלטון); הם "הידיעה", ו"השכל" (Genius בלטינית); הם האלילים הפרימיטיביים שהתגלגלו לחברות מונותיאיסטיות והם המיתוסים שמכוננים את התרבות.

רועי רוזן, פ?נ?ים, שמן על בד, דיפטיך, 100/100 ס"מ כל אחד, 1998

הדמונים, טוען פרויד, הם מקור הדת והמוסר. בספר זה, אשר בו לדבריו הוא מנסה לראשונה לנחש את פשרו המקורי של הטוטמיזם (מתוך עקבותיו החוזרים ועולים בהתפתחותו של הילד) וליישם נקודות ראות וממצאים של הפסיכואנליזה לבעיות סתומות של פסיכולוגיית העמים, כותב פרויד: "העובדה שהדמונים נחשבים תמיד כרוחות הנפטרים מקרוב מעידה יותר מכל דבר אחר על השפעתו של האבל על התהוות האמונה בדמונים. משימה נפשית מסוימת מאוד מוטלת על האבל: הוא נועד לנתק את זיכרונותיהם ואת ציפיותיהם של הנשארים בחיים מעל למתים. משנעשתה מלאכה זו, פג הכאב ועמו פגו החרטה ונקיפת הלב, ומשום כך גם מוראו של הדמון. ואולם, אותן רוחות, שתחילה בתור דמונים הם מעוררים פחד, עתה משתנה אליהם היחס לטובה, ובני האדם עומדים להעריצם ולקרוא אליהם לעזרה" .
בהקשר העממי, מתוך מרבית הסיפורים האופייניים עולה כי הדבר היחיד שיכול להכריע שדים הוא ביטחון עצמי וחוסר כל פחד מפניהם. אבל, היש בנמצא אדם שאינו מפחד לעולם? אם יש כזה, הוא בוודאי לא חי במסגרות אינדיבידואליסטיות ואינו תופס את עצמו במושגים של פרט עצמאי אלא כחלק מקבוצה שיש לה אינטרס משותף. בהמצאת הקומוניזם, למשל, שעודד את התבטלות העצמי ואת ההתמזגות בכלל, היתה איזו הבטחה לערבות הדדית ולפיכך לשלטון הממגר את פחדיו של היחיד, או לפחות את חרדותיו הקיומיות. לימים התברר שגם האידיאולוגיה הקומוניסטית הפכה לרוח רודפת ונרדפת. ואולי, כך היתה מלכתחילה. "... כשזה לא כבר קראתי מחדש במניפסט הקומוניסטי", כותב דרידה, "ידעתי היטב שצל בלהות חיכה שם, ולמן הפתיחה, מהעלאת המסך... שם העצם הראשון במניפסט, והפעם בלשון יחיד, הוא "רוח רפאים": 'רוח רפאים מהלכת על פני אירופה – רוח הרפאים של הקומוניזם'" . 

תמר גטר, מתווה ל: After Laughter, 2008

פולין המשתחררת מטראומת הקומוניזם החלה נוקטת זה מכבר מדיניות חדשה ביחסיה עם אומות העולם. מאמצים ומשאבים מושקעים במטרה לכונן איתן דיאלוג עדכני וחילופים של ערכי רוח ונכסי תרבות. נראה כי 2008, השנה שבה מופנים משאבים רבים למען ביסוס יחסי פולין-ישראל, עשויה להירשם כ"שנת השדים" שלנו. עדיין לא ברור אם מדובר בגירושם או שמא רק בהיכרות מחודשת איתם. בינתיים הנה הם מתחוללים.
לדבר על שדים כאחראים על מורכבותן של יצירות האמנות הנעשית בפולין ובישראל, זאת כמובן הכללה גסה. אך עדיין, אנו תוהות מה הופך חלק חשוב ונכבד מהאמנות הנעשית בישראל ובפולין לאמנות מרובדת, מתוחכמת, מאויימת והאם יש בסיס מוחשי להידברות בין-תרבותית. אם יש כזה הוא עשוי להישען, למשל, על זיהוי העצמי והקולקטיבי של הפולני כמו גם של הישראלי, כקורבן. ישראלי המבקר לראשונה בפולין נחשף מהר מאד לעובדה מפתיעה: מקומיים מסבירים לו שהם חווים את עצמם כקורבנות של הגרמנים. אם לא די בזאת, מתברר שמרכיב משמעותי בזהות הפולנית מתבסס על התפיסה של פולין כקורבן נצחי של היסטוריה בת אלף שנה לפחות, שבמהלכן התגבשה האומה הפולנית סביב עבר שהינו כמעט נטול נצחונות או אירועים הירואיים. פלשו לשטחם וכבשו את אדמתם ועריהם נהרסו ונשרפו שוב ושוב. תפיסה עצמית "קורבנית" מהווה שם תשתית ולעיתים עילת קיום. זה אולי מפתיע, אך גם מאוד מוכר, שהרי גם את עילת הקיום של ישראל כאומה וכעם מקובל להשתית על תפיסה "קורבנית".
בפולין, שבה היוו היהודים עד מלחמת העולם השניה אחוז ניכר מכלל האוכלוסייה ומיד אחריה נותרה ריקה כמעט לגמרי מיהודים, שוב משגשגת בשנים האחרונות אוכלוסיה ישראלית (היהודים החדשים) שמורכבת ברובה מאנשי עסקים, קבלנים ויזמים. היהודים החדשים בונים בפולין מרכזי קניות, קניונים ושכונות מגורים נוסחתיים. הם צוברים ממון רב. האם הם לא מזהים את עצמם בדיוקנאות המצויירים, המצולמים והמפוסלים של יהודים עבדקנים המעטרים חלונות ראווה של סופרמרקטים, חנויות לבגדי תינוקות, מסעדות, בתי קפה ופרוזדורי דירות? האם הם נעצרים לעיתים מול דוכן עמוס בפסלונים של אותו יהודי "קלאסי", בעל זקן ארוך וכרס גבוהה ובידו שק דינרי זהב הנשפכים על השולחן כמו מתוך קרן שפע? האם הם מזהים את עצמם באותו דיוקן מצויר או פסל של היהודי העסוק בספירת מטבעות, או רכון על מחברת ומחשב חישובים, ויש שהוא שקוע בקריאה של ספר? זהו הסבא-רבא של כל מי שעבר בישראל דרך החינוך הממלכתי, הסבא שהתגלגל לקמע פולני נפוץ, שהוא סגולה לעושר ותחכום, פטיש של מין אב קדמון מאיים אך נערץ, אמבלמה של רגשות אשם וגעגועים לאותו יהודי, אהוב ושנוא גם יחד.

לא פעם שמענו מפי זרים המבקרים בישראל ומבקשים להכיר את האמנות הישראלית כי "היא נורא מושגית" או "נורא כבדה". רושם דומה יוצרת גם האמנות הפולנית העכשווית. שתיהן נתפסות כרציניות, כמסובכות, כרוויות וככאלה שיותר ויותר "עיניים מערביות" מבקשות לראות, להכיר ולקדם (בינתיים רק בצורת קריירות פרטיות: וילם ססנל הפולני נחשב לאחד האמנים המצליחים והמעניינים ביותר באמנות העכשווית המערבית ומיכל רובנר הישראלית גם היא מצליחה לרתק רבים במערב. אין שום דבר "פולני" במיוחד באמנות של ססנל כפי שאין שום דבר "ישראלי" במיוחד באמנות של רובנר (השאלה אם יש "אמנות ישראלית" או "אמנות פולנית" עדיין פתוחה). להיפך, שניהם ניחנים באוניברסליות מובהקת).
חשיפה מצטברת לאמנות שנעשית בפולין ומוצגת בה ומחוץ לה, ובהתאם גם ביחס לאמנות הישראלית, יוצרת את הרושם שמדובר באמנות שמתקיימת ומוטרדת ממתחים רבים, שיש לה סובסטנציה וקונסטיטוציה, "עובי" וממשיות. היכרות שטחית-בהכרח עם האמנות הפולנית (בהנחה שיש כזאת, כפי שיש נניח "אמנות גרמנית") העכשווית מגלה עיסוק ניכר בשאלות פוסט-קומוניסטיות, שהופיע תחילה כטיפול בזהות אישית ובג'נדר וכעת, עם העברת הכוח הפוליטי אל מפלגות הימין, כבחינה של צורות שליטה, חינוך, לאומיות ודת. "(כעת) מצאנו את עצמנו", כותבת אנטה שז'ילאק (Szylak), "מתעמתים מחדש עם נושא כמו מה זה אומר להיות 'פולני אמיתי': השמרנים מפרשים זאת כלהיות פטריוט ולהיות קתולי – תהליך שמשחרר שדים ישנים של חוסר הסובלנות, לאומנות ושוביניזם. אמנים שנוגעים בשאלת כוחה של הכנסייה או בתפקידו של החינוך בהנחלת ערכים ובנושאים הקשורים לגוף, כמו רפואה, המתת חסד והפלה, חייבים כעת להתייחס אל השינוי בזהות הלאומית ולהתאמתה למציאות החדשה" .

השנה, כאמור, הרבה פעילות תרבותית מתרוצצת בין פולין וישראל. מותר להניח כי איש מבין יוזמי שנת פולין בישראל לא ציפה שכל השלדים יישארו עמוק בתוך ארון ההיסטוריה. מותר לנחש שאיש מהם לא חשב שלא תתבצע כאן ושם אקסהומציה (אקט חפירה והוצאה מן הקבר). כבר בנקישת האת הראשונה באדמה שבינינו משתחררת ומיתמרת רוח גדולה ועכורה. משל שאין לו נמשל. הבה נקרא לרוח זו בשמה: השואה. והנה, רוח זו, בניגוד לכל השדים האחרים (כבר התלמוד מצהיר על קיומם של שבעה וחצי מיליון דמונים המחולקים לשבעים ושתיים קבוצות) שנוטים לחדור אל תוך גוף זר, גוף אחר, להתערות בו אורגנית ולשנותו "מבפנים", השואה מסרבת לעבור תהליך אסימילציה. השואה היא מליוני שדים ערניים שעדיין לא מצאו את הגוף בו יוכלו להתפרק ולהתלכד לייצור חדש. רוח השואה מנשבת על פני האדמה שבינינו והיא מגיבה בעצבנות לכל נקישה. 

זביגנייב ליברה, אלבום לגו מחנה ריכוז, 24/30 ס"מ, 1996-2005

על רקע פשיטת הרגל של ההיסטורי וחוסר האמון באפשרותה של ההיסטוריה לספק "סיפורים אמיתיים", נעשה מודל הטראומה למאפיין את התרבות העכשווית המלנכולית. שלא כמו תרבות השוק או ההלם המודרניסטי שהופיע באופן ברור כתגובה למעבר של החברה אל החיים המודרניים עם כל מה שהיה כרוך בכך, את מודל הטראומה אי אפשר למקם כתגובה למשהו חיצוני לך. הטראומה, כמו חוויית רפאים, מתרחשת סימולטנית גם בתוכך וגם מחוץ לך .
הטראומה מתוארת בספרות המקצועית, בעקבות לאקאן, כמפגש מוחמץ עם הממשי. לעבור טראומה משמעו להיות נרדף (possessed) על-ידי אירוע שהוחמץ, שאין אליו גישה. קאת'י קארות' (Caruth), באחד מפרסומיה העוסקים בטראומה, מאתרת אצל פרויד תנועה המתפתחת מהמודל הראשוני של הטראומה, בהקשר אינדיבידואלי ופתולוגי, אל עבר מודל שמציע כי ההיסטוריה והתרבות עצמן מבוססות על טראומה. אזכור זה מעלה על הדעת כי עצם רעיון ה"טאבו" שניסח פרויד מבוסס על הפחד מפני השדים ועל הערצת האבות, הקשורים בטראומה ואשמה בשל רצח האב. פרויד מסביר כי בבסיסה של הציוויליזציה או התרבות רובצים חטא ואשמה על רצח (הכרחי) של אב קדמון, רצח שבליבו מקנן הפחד מפני הדמונים, שאינו אלא הפחד מפני המוות. הדמונים הם "הטלות של רגשות עוינים שהנותרים בחיים הוגים כלפי המתים" .
"הפוסט-טראומטיים", כותבת קארות', "נושאים בתוכם היסטוריה בלתי-אפשרית, או שהם הופכים בעצמם לסימפטום של היסטוריה שהם אינם יכולים להכיל במלואה". החזרתיות המאפיינת את הטראומה, לדידה, איננה רק סבל נשנה של האירוע, אלא גם עזיבה נשנית של אתרו. חוויה זו נושאת בחובה את קריסתה של העדות, כלומר – את חוסר האפשרות לדעת. 

בהמשך לכך, קארות' מוצאת את הטראומה כחוויה הקשורה בהיסטוריה. השאלות שמציפה הטראומה, ביחס לאמת וביחס ל(חוסר) הגישה אל העבר, הן שאלות הנוגעות ישירות אל החוויה ההיסטורית שלנו – היסטוריה אשר בה לא ניתן להגיע אל האמת בפשטות, אם בכלל. לטענתה, גם ההיסטוריה יכולה להיות מובנת רק לאחר השכחה, רק מבעד להיעדר הגישה אל מה שהתרחש. "מה שיש לטראומה לספר לנו", היא כותבת, "האמת ההיסטורית והאישית שהיא משדרת – סבוכה ועקודה לסירוב של הגבולות ההיסטוריים שלה; שהאמת שלה כרוכה במשבר האמת שלה". בעידן קטסטרופלי, היא טוענת, הדיבור וההקשבה מאתר הטראומה, עשויים לספק חוט מקשר בין תרבויות: "לא כהבנה פשוטה של אירועי העבר של האחרים, אלא יותר... כיכולת שלנו להקשיב מבעד לכל ההמראות שביצענו מעצמנו" .

גיא גולדשטיין, שבועה היא שבועה, מיצב סאונד (גובלן, תיבת עץ, 53/112/50 ס"מ, סאונד: 5:21 דק'), 2008

בדיוק כמו "רוחות הרפאים" של דרידה, ואתרי הטראומה על פי קארות', אנו רוצות לטעון ששדים גם הם פותחים בפנינו אפשרות חדשה של הקשבה לבלתי אפשרי. שדים מציקים, מעיקים, מבלבלים, מעוורים, מסיתים, מדיחים, מחבלים, פורעים, מאחים, מתעתעים, מבלבלים. הם בכל והכול בם והם ישנם והם אינם. הם הבל הבלים ויצירי-רוחנו. שדים הם כח מובילי, חתרני ויצירתי – הם הרעיון וההארה, ההברקה והקסם. והם ההשראה. והם המוזה .

:::שי איגנץ, סיור מודרך (קז'ימירש), וידאו, 2008::: 

הערות:
אנדרה ברטון, נדז'ה, תרגום: מיכל בן-נפתלי, תל אביב: רסלינג, עמ' 9.
  Carl Sagan & Ann Druyan, The Demon-Haunted World: Science as a Candle in the Dark, London: Headline, 1997.
  להרחבה בנושא הזיקה בין הדמון והדואנדה ניתן לקרוא בספר:
Edward Hirsch, The Demon and The Angel, Searching for the Source of Artistic Inspiration, New York, San Diego: Harvest, 2002, pp. 3-4.
  Victoria Best, “Life beyond Death: Reading for the Demonic in the Texts of Modiano and Japrisot”, in: French Studies, LX.2, p. 224.
  Jean-Michel Rabatė, The Ghosts of Modernity, University Press of California, p. 217.
  במושגיו של בארת על הצילום, הפונקטום הוא הדקירה, הפצע, הטראומה או מה שפוגע מבלי שאפשר לאתר או לדבר עליו, בעוד שהסטודיום הוא כל מה שניתן לזיהוי, להבנה, לתיאור. ראו: רולאן בארת, מחשבות על הצילום, תרגום: דוד ניב, תל אביב: כתר, 1992.
  Jacques Derrida, Specters of Marx, New York: Routledge, 1994, p. 176.
  "הדבר הזה שאינו דבר, הדבר הזה הלא-נראה בין הופעותיו, גם לא רואים אותו כבשר ודם משהוא מופיע-מחדש. עם זאת, הדבר הזה מביט בנו, ורואה שאיננו רואים אותו אפילו כשהוא שם". ראו: ז'אק דרידה, "המלט – צוויו של מרקס", בתוך: דרידה קורא שייקספיר, תרגום, מבוא ומסות מבארות: מיכל בן-נפתלי, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 87.
בהקשר זה ראו גם את מאמרו של רולאן שמפיין המפרש את החתול בשיריו של בודליר כדאימון של מיסטיציזם אירוטי:
Roland A. Champagne, "The Devil's Advocate: Baudelaire's Cat as the Daimon of Erotic Mysticism in Les Fleurs Du Mal”, in: Romantic Review, 93.4, Nov. 2002, pp. 427-444.
  "רוח הרפאים היא התגשמות פרדוקסלית, היעשות-גוף, צורה פנומנלית וגשמית מסוימת של הרוח... אל-אובייקט זה, הווה לא הווה זה, היות-כאן של נעדר או נכלם שוב אינו כרוך בידיעה. אין יודעים אם זה חי או מת... הדבר הזה המביט בנו/הנוגע לנו... עומד להתריס נגד הסמנטיקה כמו גם נגד האונטולוגיה, הפסיכואנליזה כמו גם הפילוסופיה..." (דרידה, 86)
ראו גם הערתה של המתרגמת: "דרידה משחק כאן בזיקה הצלילית בין המילים ontologie-hauntologie דהיינו בין תורת ההווייה לבין "תורת רוח הרפאים". הונטולוגיה הינה "תורת הדיבוק" הרודפת (haunter) את ההוויה והמערערת אפוא את מעמדה כמקור הומוגני אחיד ובלתי פריק. "אנטולוגיה"/"רדיפת הדעת" פירושה שאין הוויה אחרונה שאינה מניה וביה רדופה, ניתנת לפיצול אינסופי" (דרידה, 92, הערה 129).
  ראו: Ashis Nandy, “History’s Forgotten Doubles”, in: History and Theory, 34.2, May 1995, pp. 44-66
  "... בא לקראתו איש מבין הקברים ורוח טמאה בו. הוא היה גר במערות הקברים ואיש לא יכול עוד לכבל אותו, גם לא באזקים... שאל אותו ישוע: "מה שמך?" השיב לו: ‘שמי לגיון כי רבים אנחנו’." (מרקוס ה', 10-2).
ואצל דרידה: "רוחות הרפאים של מרקס. מדוע לשון רבים? כלום עשויה להיות יותר מאחת? יותר מאחת יכול לציין המון, אם לא המונים, עדר או חברה, או שמא אוכלוסייה מסוימת של צללי בלהות, עם או בלי ע?ם, קהילת פלונים עם או בלי מנהיג – אך גם פחות מאחת של פזורה טהורה ופשוטה, ללא כל התכנסות אפשרית". ראו: דרידה, 82.
  זיגמונד פרויד, טוטם וטאבו ומסות אחרות, תרגום: חיים איזק, תל אביב: דביר, 1967, עמ' 72.
  פרויד, 64.
  דרידה, 82-83.
  Aneta Szylak, “The New Art for The New Reality: Some Remarks on Contemporary art in Poland”, in: Art Journal, 59.1 (Spring 2000), p. 63.
  Hal Foster, The Return of the Real: The Avant-Garde at the End of the Century, Cambridge, Mass: MIT Press, 1996.
  Cathy Caruth, “Introduction”, in: Cathy Caruth (ed.), Trauma: Explorations in Memory, London: JHU Press, 1995, p. 4.
  פרויד, 57-58.
  Caruth,, 5.
  Caruth, 8.
  Caruth, 11.
  "מתעתע או לא", כותב דרידה ביחס לחקמקמות השפה השייקספירית בהמלט, "הגניוס פועל, מתנגד ומתריס תמיד כדוגמת דבר-רפאים. היצירה החיה נעשית הדבר הזה, הדבר המתחבל לשכון מבלי לשכון באמת, מוטב לרדוף, כמו רוח רפאים חומקנית, הן את הזיכרון והן את התרגום" (דרידה, 101).