אתר ההתראה, קוראים למקום בגרמנית

מבקרים שקועים בהרהורים, עוברי אורח סקרנים, זוג מתנשק בפינה נידחת. ביקור באנדרטת השואה בברלין

מה עושים ב"יום הרצל"? כיצד לכבד את זכרו של האיש התמהוני הזה, שהקים את התנועה הציונית המודרנית והשפיע השפעה כה אדירה על חיינו? היום מצא אותי בברלין. הצצתי בלוח האירועים של העיר ומצאתי את התשובה המושלמת: באותו יום הציגה האופרה הממלכתית את "טאנהויזר" של ריכרד ואגנר.
מה הקשר בין ואגנר, המלחין האנטישמי שעד היום אין מנגנים את יצירותיו במדינת ישראל, לבין האיש שהוגדר רשמית כ"חוזה המדינה"? באוטוביוגרפיה שלו סיפר הרצל כי את "מדינת היהודים", הספר ששינה את פני ההיסטוריה היהודית (והערבית), כתב בהשפעת האופרה הזאת. לדבריו, בשעה שכתב את הספר בפריז הלך ערב-ערב להצגה של האופרה. אם לא התקיימה הצגה, לא היה מסוגל להמשיך בכתיבת הספר למחרת היום. האופרה, מסתבר, השפיעה עליו כסם משכר.
במשך ארבע שעות ישבתי בקרב הקהל הגרמני, חלקו לבוש בחליפות חגיגיות ובשמלות ערב, חלקו לבוש בבגדי יומיום, הקשבתי למוזיקה ולמלים (ואגנר חיבר, כידוע, גם את זו וגם את אלה) וניסיתי להבין מה בדיוק השפיע כל-כך על הרצל, ואיך זה השפיע על המהפכה שהרצל חולל.

סיפור האופרה הוא עיבוד של כמה אגדות גרמניות מימי-הביניים. טאנהאויזר עצמו היה דמות אמיתית: משורר עממי גרמני שהגיע לארץ-הקודש במסע הצלב החמישי (1228), ואחרי ששב לגרמניה השתתף בתחרות השירים העומדת במרכז העלילה. באופרה נקרע לבו בין ונוס לישו, בין סגידתו לאהבה הגשמית לבין כמיהתו לאהבה רוחנית טהורה. היצירה רחוקה מהמוטיבים הגרמניים-פגניים שביצירות אחרות של ואגנר, וכל-כולה חדורה ברוח נוצרית.
אז מה משך כל-כך את הרצל? המוזיקה מלאת הפתוס? העימותים הדרמטיים? הרוח הגרמנית האופפת את היצירה כולה?
הרצל היה מעריץ גדול של גרמניה הקיסרית. קסמו לו הסדר הגרמני, הצבא הגרמני, המשטר הגרמני. כדאי לזכור שהיתה זו גרמניה הכוחנית והקולוניאלית של הרייך השני, שביצעה באותם ימים השמדת עם בארץ הקרויה עכשיו נמיביה. המעמד השליט בה היה ספוג אנטישמיות (מושג שהומצא בגרמניה באותה תקופה). הקיסר וילהלם עצמו העיר, אחרי פגישתו עם הרצל בשערי ירושלים, כי "הציונות היא רעיון נהדר, אבל אי-אפשר להגשים אותה עם יהודים".
הפסיכולוג גוסטב לה-בון אמר פעם שכל חזון מתגשם באיחור של שלושה דורות. יוצר החזון מושפע ממוריו, בני הדור שקדם לו, והמגשימים את חזונו הם בני הדור שאחריו. בינתיים משתנות לחלוטין הנסיבות שהביאו ליצירת החזון. כאשר החזון מתגשם, סוף-סוף,  כבר אבד עליו הכלח. האם זה קרה גם להרצל? האם הערכים של גרמניה הקיסרית ושל ואגנר, שמת 13 שנה לפני כתיבת "מדינת היהודים", הסתננו לאופיה של מדינת ישראל, שקמה חמישים שנה לאחר כתיבת ספרו של הרצל?

באותו בוקר הלכתי לבקר באתר ההתראה החדש (זהו התרגום הנכון של שמו הגרמני) בלב ברלין. שמעתי עליו הרבה דברים טובים מאוד ורעים מאוד, ורציתי להתרשם בעצמי. יש משהו מדהים בעצם העובדה שאתר ענקי זה הוקם בלב-לבה של עיר הבירה, ממש ליד סמליה הלאומיים של גרמניה הקיסרית: שער ברנדנבורג ובניין הרייכסטאג. ימים מעטים לאחר פתיחתו הרשמית הוא כבר הפך לחלק מהווי העיר. המונים נוהרים אליו, מסתובבים באתר דמוי המבוך, בין אלפי גושי הבטון האפורים, הבלתי אחידים בגובהם, במעברים הצרים שרצפתם משופעת.
ראיתי הרבה מבקרים שקועים בהרהורים. אחרים נראו כמי שבאו מתוך סקרנות, צילמו זה את זה, פה ושם התנשק זוג בפינה נידחת. על כמה מצבות בטון היו מונחים פרחים לבנים, על אחרים הניחו מבקרים צעירים את ילקוטי הגב שלהם. ילדים קפצו מגוש לגוש או שיחקו במחבואים.
אנשים בודדים ומשפחות שלמות המתינו כשעה בסבלנות לכניסה למרכז המידע, הנמצא מתחת למצבות הבטון. זהו אתר צנוע, תכליתי ומדהים בהשפעתו. חמישה חדרים גדולים. בראשון מסופר סיפור עלייתם של הנאצים והזוועות שחוללו. הכל בשפה יבשה, עניינית, מלווה בתצלומים. לרווחתי, לא פסח התיאור על הרצח ההמוני שביצעו הנאצים גם בלא-יהודים: צוענים, חולי נפש, הומוסקסואלים, שבויי מלחמה וגרמנים מתנגדי המשטר.
בחדר אחר מוקרנים ללא הרף סרטים על כל הקהילות היהודיות באירופה, קהילה-קהילה וקורותיה בימי השואה. בחדר סמוך מועלים שמות של קורבנות, כל קורבן ופרטיו: תאריכי לידה ומוות, איפה חי ואיפה מת, תוך ציון העובדה שקריאת הרשימה השלמה מצריכה שבועות וחודשים. בחדר אחר ניתן לחפש במחשב קרובים שהושמדו (מצאתי את דודתי).

חדר במרכז המידע

אך החדר המרשים והמדכא ביותר הוא זה המראה תצלומי משפחות. משפחות מארצות שונות וממעמדות שונים. תצלומים משפחתיים משונני שפה מראשית המאה שעברה: התכנסויות משפחתיות, חתונות, עם חברים במקום העבודה, ילדים בלבוש חגיגי, סבא וסבתא במרכז, כולם מביטים בארשת רצינית ומכובדת אל המצלמה. ואחר-כך פירוט של קורות כל אחד מבני המשפחה: מי הושמד מתי ואיפה, מי נעלמו עקבותיו, מי הצליח להגר לפלשתינה או לאוסטרליה. כל-כך קרוב, כל-כך אישי, כל-כך מעורר להשוואה: זה בן גילי, זה בגיל אבא או אמא, זה בגיל בני או בתי.
אילו נשאלתי, הייתי מציע להקדיש חדר מיוחד להגדלת פניהם של הגרמנים - חיילים, שוטרים, סתם אזרחים - הניבטים בבירור ממאות התצלומים של ההשמדה על כל שלביה, צועקים, מתעללים, צוחקים, עושים את עבודתם, שהיתה במקרה רצח.  
בחדרים שררה דממה מוחלטת. רבים הביאו ילדים. התבוננתי בפני הגרמנים בצאתם מהאתר. הם נראו מזועזעים, שוחחו בלחש. אחדים רשמו תגובות נרגשות בספר האורחים: "מזעזע", "בלתי נתפס", "איך זה היה יכול לקרות", "צריכים לדאוג שזה לא יוכל לקרות עוד לעולם". אני רשמתי מלות הערכה ליוזמת האתר, עיתונאית הטלוויזיה לאה רוס, שהזיזה שמים וארץ כדי להגשים את התוכנית.

***

תמונות אלה עוד עמדו לנגד עיני כשנכנסתי, כעבור כמה שעות, לבניין המפואר של האופרה ברחוב אונטר דן לינדן. באיזו מידה אשם ואגנר? באיזו מידה השפיע לא רק על הרצל, אלא גם על הנפש המעוותת של אדולף היטלר, שהתאבד מתחת לאדמה, במרחק של כמה צעדים מאתר ההתראה? (הסרט על ההתאבדות ומה שקדם לה מוצג עכשיו גם בארץ).
בבואי הביתה שמעתי שפרצה מהומה גדולה סביב יוזמה פרטית להטיס נוער לאושוויץ. משרד החינוך רוצה לשמור על המונופול של הפקת הנסיעות, המשמשות להחדרת תעמולה לאומנית ורווית שנאה ברוח "העולם כולו נגדנו". לשם איזון והשלמת התמונה, הייתי מביא את הצעירים והצעירות גם לאתר ההתראה הזה בברלין.