ועכשיו? עכשיו זה כבר אמנות?

מושון זר-אביב

2004-07-22 14:28:41

הערות מפסטיבל Offf הרביעי, ולנסיה 2004

ארבע שנות פעילות הפכו את Offf לאחד הפסטיבלים המעניינים ביותר בעולם הניו-מדיה. הפסטיבל, שהחל ב-2001 כיוזמה של כמה בחורים מספרד שהכריזו ש"אנחנו הליצנים האמיתיים" (We Are The True Clowns) היה במקור אירוע ה?י?יפ??י ממוקד פלאש, ונקרא, בהתאם, פסטיבל סרטוני הפלאש המקוון (Online Flash Film Festival, Offf). מאז השנה שעברה תפס את מקומו של הפלאש מושא חדש: אודיו-נסיוני/וידיאו-יוצא-דופן; האוצרים הרגישו ששני השדות הללו הולכים ומתקרבים זה לזה: מוזיקה שאפשר להביט בה, אימאז'ים שאפשר להאזין להם. השנה התקיים הפסטיבל בפריה ולנסיה, מרחק כחמש שעות נסיעה מדרום ברצלונה שהיתה ביתו עד כה.
כותרת הפסטיבל השנה היתה "אני לא אמן דיגיטלי, אני ______". Offf החליט לפתוח תיבת פנדורה שזועקת כבר שנים "פ??תחו אותי!", ולחקור את המתח השביר שבין אמנות ועיצוב – מתח שהלך והתעצם מאז עלייתה של הרשת וצורת האמנות החדשה שלה. האוצרים הזמינו סטודיואים ויחידים שחוקרים את מקום התהוותו של המתח הזה. נוסף על רוטס (תוכנית המרצים המרכזית), לופיטה (מיצבי אמנות-סאונד) וסינקסין (ההקרנות) כלל הפסטיבל גם חלל תצוגה שהוקדש למיצבים ופרויקטים אינטראקטיביים, וכונה The Show Place.

"גרפיטי הוא לא אמנות!"

כך טוענים אנשי ה-LRPD (לאמור Less Rain Police Department), שהקימו את פלוגת הוונדלים: כוח משימה למלחמה מקוונת בגרפיטי. ואני מצטט: "ונדלים טוענים שאין להם בעיה להוריד תוכנות ריסוס צבע. למטרות המחשה בלבד החליטה ה-LRPD לספק תוכנה כזו, ולאפשר לציבור הרחב להתבונן בנזק שהשימוש בה עשוי להסב".
בכפוף לגישת "למטרות המחשה בלבד" הפיקה ה-LRPD יצירה יוצאת מגדר הרגיל, שמגשרת על הפערים שבין החוויה הפיזית לחוויית ההדמיה של ריסוס גרפיטי. מאחורי הפרויקט, ניתן להתרשם, עומדת מחויבות עמוקה לתחקיר עומק על טיבו של ריסוס הגרפיטי ועל פניו האסתטיים, ויוצריו הצליחו לדמות את ההתרגשות שמסב אקט הריסוס גופו. חברתי גליה, אמנית מדיה-ישנה וטכנופובית מסורה, בילתה שעות על שעות עם העבודה; עד כה היא מעולם לא שקלה להפוך ל"אמנית דיגיטלית".
כותרת העבודה (הצינית במקצת) של ה-LRPD היא קלישאה המשמשת את הרשויות המבקשות לתייג את אמנות הרחוב כוונדליזם לשמו: "גרפיטי הוא לא אמנות!". במלים אחרות, אילו הוא היה אמנות, זה היה בסדר גמור. אני מאמין שאת ההצהרה הזאת אפשר לקרוא כמפתח להבנת המתח התרבותי שבין אמנות לעיצוב/סטריט-סטייל/תרבות פופ. האמנותיות מעוגנת במכניזם של עולם האמנות, ולא קל לה לאפשר לעצמה להיות מושא של ונדליזם. מבחינת הגרפיטי (או העיצוב), להיות אמנות הוא להציע את עצמך לעולם האמנות על דרכיו השונות בתכלית מאלו של הרחוב. רק אז יאפשרו הרשויות לאקטים כאלה להתקבל ולהיחשב כחלק מהתרבות – כאמנות.
כשדיברתי עם קצין LRPD קרטסן שניידר על גישתו של לסריין לפרויקטים בלתי-מסחריים, הוא ציין שאלו פרויקטים אקספרימנטליים, ושהוא לא רואה את עצמו כאמן ולא שואף להיות מוגדר ככזה. פלוגת הוונדלים עברה בהצלחה מהמסך לחלל התצוגה על-ידי התקנת שלוש עמדות מחשב שמאפשרות ליצור יצירות גרפיטי דיגיטליות, שלאחר סיומן נוספות כקרונות לאנימציית רכבת שמוקרנת בחלל התצוגה. הריצה מצג המחשב לרכבת המוקרנת מרגישה כמו מבט על חתימתך המתנוססת על יצירה ששקדת עליה כל הלילה.

רכבת מסומנת בגרפיטי בנוף האורבני של LessRain

WeWorkForUs

הפרזנטציה המיוחלת של סטודיו WeWorkForThem התעכבה בחצי שעה עקב בעיות חיבורים. העבודה מדהימה; כבר שנים שאנשי הסטודיו מובילים טרנדים בעיצוב גרפי, ולפחות אחד מכל שלושה סטודנטים לעיצוב עם חיבור לאינטרנט כבר העתיק מהם בשלב כלשהו. הם עשו עבודה נפלאה בעיצוב התדמית הגרפית של Offf, והדימויים העזים שלהם שולבו להפליא לרוחב זהותו של הפסטיבל כולה.
לרוע המזל נדמה שאפילו לאחר שהתגברו על הבעיות הטכניות, מייק יאנג ומייק צינה העדיפו להישאר לא מחוברים. לאחר 30 דקות של מה שלאחר מכן הסתבר שהיה מיקס ג'ם חי (ואיטי מכדי להיות רלבנטי) הודו המייקים לקהל וסיימו במשחק טריוויה של WeWorkForThem. חמשת המעריצים בני המזל שידעו איפה מתגורר מייק יאנג, מה שמות חמשת אתרי האינטרנט של הצוות וכן הלאה וכן הלאה זכו ב-DVD הנחשק של WeWorkForThem. בתור מי שעקב אחר העבודות של הסטודיו וציפה לשמוע מה יש להם לומר, דבר לי אל המייקים: אם כל עניין ה"אוי, עוד כנס" כבר נמאס עליכם, אנא אל תטרחו. אני יודע שיש לכם הרבה מה לומר, ואני לא חושב שבתור אחד ממוקדי העניין של הפסטיבל אתם יכולים להסתפק בתצוגה שהיתה עוברת טוב יותר באתר האינטרנט שלכם; גם טריוויית האגו לא עשתה יותר מדי לטובת ההערכה שאני רוחש לכם.
[לאחר פרסום המאמר במגזין פיקסלסרג'ן התוודו בפני המייקים כי ההופעה אמורה היתה להיות הופעת הלייב הראשונה מבחינתם, והבעיות הטכניות הוציאו אותם לחלוטין משיווי משקל. הם הודו כי התקשורת עם הקהל נפגעה, אך ביקשו להסתייג מההערה לגבי האגו].

The Rock Star Motivation

כשנדרשה הרביעייה הסינגפורית Phunk Studio לסוגיית המוטיבציה שלה בעולם העיצוב, ביקשו חבריה לציין ש"רצינו שיזמינו אותנו למסיבות". הם התחילו בהצגת פורטרט של ארבעתם באיפור א-לה Kiss. המוזיקה של Kiss, הם הסבירו, שווה לתחת – אבל התדמית הוויזואלית שלהם היא אחת החזקות מסוגה, ובמובן מסוים הם עצמם מעדיפים לראות את עצמם דווקא כלהקה, לא כסטודיו.
במשך כל הפרזנטציה הם הקפידו להציג את עצמם כקבוצה טראשית שעובדת פחות או יותר אינטואיטיבית על כל מה שמעניין אותה, ובלי לבזבז יותר מדי דקות כיף על קשקושים כמו לחשוב. בשקט וללא יומרנות הם הציגו כמה פרויקטים גרפיים חדשניים וכמה הצהרות פוליטיות שהיו בלתי שטחיות בעליל, ולא כפי שנטען קודם לכן בטעות. בחלל התצוגה הם הציגו את Control Chaos, עבודה שנוצרה במקור עבור תערוכה שהרביעייה הציגה בניו-יורק. Control Chaos הוא כור היתוך של דתות מזרחיות, סדרות טלוויזיה הונג-קונגיות משנות השמונים ומובאות מהמילון הוויזואלי הייחודי של Phunk עצמם. הגישה החופשית שלהם ליצירתיות רחוקה מלהיות טראשית; הם ניגשים לכל פרויקט, מסחרי או עצמאי, בהרבה רגישות ותשוקה. הטעם של תרבות-העל הסינגפורית שלהם הוא חלק ניכר מהקסם, ויש לי תחושה שמצפות להם עוד הזמנות רבות למסיבות.

אני לא אמן דיגיטלי, אני מעצב חסר אחריות

את הפרזנטציה של קייל קופר קידם Offf שבועות על שבועות לפני תחילת הפסטיבל. קופר נחשב לאחד המעצבים שפחות או יותר שינו את האופן שבו תופשת הוליווד את כותרות הסרטים. ב-1996 הוא היה בין מייסדי סטודיו Imaginary Forces, ועיצב את הכותרות ל"שבעה חטאים" של דייוויד פינצ'ר. מאז כבר חתם על כמה מהמניפולציות הגרפיות המהוללות יותר של מסך הכסף, וצבר רזומה מרשים ביותר.
לאחרונה עזב קופר את Imaginary Forces לטובת Prologue Films שהקים הוא עצמו, ובפרזנטציה – שלמרבה הצער, ועקב שינויים של הרגע האחרון, לא הגיש הכוכב עצמו – הוצג תיק העבודות ובו הכותרות, הפרסומות ושאר ההנפשות שנוצרו בעיקר ב-Prologue. מחאתי כפיים לאורך רוב ההקרנות – עד שהוקרנו הכותרות של "שחר המתים". בסרט – הפקה מחודשת של סרט הזומבים הקלאסי של ג'ורג' רומרו – מוצאים ניצוליה של מגפה כלל-עולמית, שקורבנותיה הופכים לחיים-מתים תאבי בשר אדם, מפלט בקניון עצום מידות. בהתחשב בכל זאת, מדוע החליט מר קופר להציג את הזומבים האמורים כעיראקים ולהפוך מבזקי חדשות אמריקאיים מהמלחמה בעיראק לשידורי חדשות מהמלחמה בזומבים? כשהפריים הראשון בסרט זומבים מציג קהל מתפלל במסגד בעיראק, והבאים אחריו מציגים חיילים אמריקאים נלחמים בזומבים בבסיסי צבא שטופי שמש במדבר, משהו רקוב פה – ולאו דווקא הזומבים. את חושי המחודדים יש לזקוף לזכות יצירתו של ג'קי סאלום " Planet of the Arabs" שהוצג במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון – קולאז' בן שמונה דקות של סרטים אמריקאיים המציגים ערבים ומוסלמים כבריות לא אנושיות. העבודה של ג'קי, רצף דחוס של סצינות אקשן, מבוססת על ספרו של ג'ק שאהין "Reel Bad Arabs: How Hollywood Vilifies a People". חבל שקייל קופר לא הפנים את הדברים שאמרה דודה מיי לפיטר פרקר הצעיר ב"ספיידרמן", שגם את כותרתו עיצב לאחרונה: "עם כוחות גדולים באה אחריות גדולה".

זמן לפאניקה

חלקו האקספרימנטלי של הפסטיבל, זה שהוקדש לאודיו, היה... איך לומר... אקספרימנטלי. רוב המופעים היו אודיו-ויזואליים, וניסו לבחון את גבולות הסאונד והאימאז' הממוחשב. אלכס בורדנובה אומר שהוא לא מגדיר את עצמו כמוזיקאי, ומעדיף את ההגדרה "אמן סאונד". שמו של המופע שלו, Panic Mode, נלקח ממשחק וידיאו משנות השמונים, שבו צריך השחקן ללהטט בה בעת במספר מגוחך של כדורים. אלכס אומר שבמיצג שלו הוא רצה לבחון את גבולות יכולתו של המחשב לחשב. כמו שהוא רואה את זה, מיצג שמסתיים תוך חמש דקות בהתרסקות של המחשב הוא מיצג מוצלח.
כריס מאסוי מ-Luv2.TV, ששיתף פעולה עם אלכס במיצג Dreams and Conflicts שלו, רואה את המושג אקספרימנטלי באופן אחר. הוא טוען ש"אקספרימנטלי" הוא כותרת שניתנת בעיקר לפרויקטים שלא מצליחים לגעת בקהל, כך שאם מישהו מתייחס למופע שלו כאל כזה, הוא רואה את זה כסימן רע. Dreams and Conflicts הועמד בחלל התצוגה וכיכב גם במסיבת Offf.NIT הראשונה. הדימויים היו קיצוניים מאוד, לעתים ממש בלתי ניתנים לצפייה, והציגו נראטיב המבוסס בעיקרו על שוק החזירים כדי למתוח ביקורת על עולם צרכני חולה.
השפעתה של הלופיטה, שעליה הועלו מיצגי הסאונד, הרחיקה לכת אל מעבר לחלל שלה עצמו. בפרזנטציה של Prologue Films התחוללה מלחמת ווליומים גלויה בין במת רו?טס להופעה של Tujiko Noriko & Lional Fernandez בבמת לופיטה. לרגעים אפשר היה ממש לשמוע את פס הקול של Prologue Films מסומפל לייב בלופיטה, ומוזן מחדש לרוטס בהדים חזקים במיוחד בשירה של טוג'יקו. מופע הסיום בלופיטה היה המופע הגימיקי אך המבדח של ה-Vegetable Orchestra, שניגנה על ירקות שחוברו למערכת ההגברה והזמינה את הקהל לאכול את כלי הנגינה במרק לאחר סוף המופע.

מתוך ההופעה Dreams & Conflict

פרסום רגיש

חברת דיזל תומכת כלכלית ב- Offf זה שלוש שנים, ומעניקה בכל שנה את פרס דיזל לכישרון העולה לפיינליסטים בקטגוריות השונות של תחרות הסרטים המרכזית של Offf.
השנה הצליחה דיזל לעשות שימוש מעניין בחלקה בפסטיבל כדי לקדם את המותג שלה. חלקה בחלל התצוגה כבר לא שימש להצגת הלוגו של דיזל, והמלה דיזל לא נשמעה באף אחד מ-25 סרטי הווידיאו שהוצגו בו. התימה בתערוכה של דיזל היתה חלומות; החדר צף בינות לעננים שמימיים, והוצף בכריות רכות על הרצפה המכוסה שטיח. הקהל הוזמן לצפות בסרטים כשהוא שכוב על גבו, מתבונן במסכי הפלזמה שמוקמו בצינורות היוצאים מהתקרה. האמנים שיצרו את הסרטים עבור דיזל קיבלו משפטי חלום כמו "אני רמזור", "הגיישה תראה לי" או "הסוס הכהה שלי מחורמן", והתבקשו ליצור סרט וידיאו קצר כתגובה ויזואלית לטקסט. כמה מהעבודות היו טובות ממש, כמה מהן אפילו מבריקות, והלופ הכולל של 25 הסרטונים, שביניהם תצלומי אופנה דמויי חלום, מכרו את המותג דיזל באופן מדויק ורגיש מאוד.
אני מוצא שהמחויבות של דיזל לגישת המיתוג הלא נהוגה הזאת מעוררת השראה. לא מדובר בעוד מותג שפשוט נותן כסף ומחמיא לעצמו ב"אנחנו תומכים באמנות"; דיזל יוזמת פרויקטים אמנותיים הלכה למעשה, וממצבת את עצמה כתומכת בקהילת העיצוב המקוונת באמצעות תמיכתה ב-Offf ובפרויקטים המקוונים השונים שלה.

יש להניח שדיזל הסתכנה פחות כשהחליטה להציע משקאות חינם במסיבה שערכה; קונספט האלכוהול בחינם מוכיח את עצמו פעם אחר פעם. ביום שבת, בסביבות חמש לפנות בוקר, נזכרתי שהיתה פרזנטציה מסוימת שרציתי לראות באחת-עשרה. כשהבנתי שמדובר בפרזנטציה שלי (מטבע הדברים אני לא עומד לבקר את העבודה שלי, אבל אני יכול לספר שמדובר במיצב שנקרא " The Web is a Living Organism" שהוצג בחלל התצוגה, ושלמידע נוסף אפשר להציץ בו אונליין), הלכתי לגנוב לי שעתיים שינה.

שנייה עבור חיים שלמים

אם כבר הזכרתי את כל עניין מתן החסות, אני חייב לציין את מה שאני רואה כתוספת יוצאת מגדר הרגיל לפסטיבל של השנה: פסטיבל סרטי הווידיאו בני השנייה. Offf קרא להגיש הצעות לסרטונים של שנייה, ו-Media Temple, הספונסור של התחרות, הבטיחה לזוכה בתחרות הביזארית אירוח לכל החיים. ההקרנה של למעלה מ-70 סרטים, כולל הקרדיטים, ארכה פחות משלוש דקות, והיתה מצחיקה עד דמעות. הסרטונים הטובים עשו שימוש מופלא במציאת נקודת האיזון שא?פשרה לקהל להשלים בראשו את השניות הקודמות ואת השניות הבאות. תפישות הזמן והתנועה צומצמו למינימום, והפורמט הוכיח את עצמו להפליא.
השופט בתחרות היה Deep Dread – פונקציית פלאש רנדומלית שבחרה בזוכה המאושר. הבחירה, למרבה המזל, היתה מוצדקת.

תרבות דיגיטלית ים-תיכונית

אני לא אמן רב-לשוני

תוספת אחרת לפסטיבל היתה חדר הצ'טים – סבבי שיחות פאנל שביקשו לקדם את הקונספטים של הפסטיבל באמצעות שיח. הואיל ואיני דובר ספרדית, השתתפתי בזה שנוהלה בו גם קבוצה באנגלית. Area3, Innothna, Cocoe ו-Hi-Res ניסו להתגבר על העדרה של שפה משותפת ולדון בתימה המרכזית של הפסטיבל: אמנות או עיצוב?
ציפיתי בכליון עיניים לצלילה אל נבכי הנקודה המעניינת ביותר בפסטיבל, אבל הואיל והתרגום הסימולטני עבור חדר הצ'טים (ועבור החדר הפתוח) בוטל, ההזדמנות אבדה. שמעתי ששיחות על טוהרת הספרדית, כמו זו שזכתה לכותרת "Latin Power", היו מוצלחות בהרבה.

אזורים

Area3 היא קבוצת מעצבים מברצלונה, שזכתה לביקורות נלהבות הן בעולם האמנות והן בעולם העיצוב. הפרזנטציה שלהם התמקדה בפלטפורמה האודיו-ויזואלית ששימשה אותם לעבודות אינטראקטיביות ולעבודות ליניאריות כאחת. הם פירקו את "I’m a net artist", הווידיאו המבריק שלהם, לחלקים שאחריהם הוצגו המניפולציות האלגוריות והוויזואליות ששימשו אותם ביצירה. הם ערבבו טכנולוגיה, טרנדים, כוכבני אמנות חדשים, כסף, תהילה ואת צורת האמנות החדשה טכנופוביה, ואמרו "זה חדש, אבל כבר יש לזה תת-תרבות פופ". Area3 הציעו טעימה אינטראקטיבית של הפלטפורמה האודיו-ויזואלית שלהם בחלל התצוגה, והפרזנטציה שלהם הראתה איך הם סיכמו את כל המרכיבים השונים לכדי סרטון וידיאו אחד. ברוח הקוד הפתוח, הם הציעו גם לעזור לכל מי שמנסה להשתמש בפלטפורמה.

אנחנו לא אמנים דיגיטליים; אנחנו ספקי השראה מקצועיים

הפרזנטציה שחתמה את הפסטיבל השנה היתה זו של הגיבורים המקוונים Hi-Res! – אחד הסטודיואים החדשניים ביותר כיום. פעם, בידיעת חדשות עיצוב במגזין פיקסלסרג'ן, הגדרתי אותם כאלה שא?פשרו את היתכנותה של השיחה ההיפותטית: "ראית את הסרט? - לא, ביקרתי באתר". אני חושב שהם מבריקים, והם העלו מופע מעניין מאוד, בדיוק מהסוג שנחוץ כדי לסגור פסטיבל.
פלוריאן ואלכסנדרה סיפרו לנו את הסיפור שלהם – איך שנסחפו הרחק מהאמנויות היפות, מהמוזיקה ומעיצוב המוצר, הגיעו ללונדון ויזמו את פרויקט Soulbath האקספרימנטלי (במובן החיובי) שלהם, ואיך שהפרויקט זיכה אותם בתשומת הלב של הבמאי דארן ארונופסקי ובאפשרות ליצור את אתר האינטרנט של הסרט "רקוויאם לחלום". במהלך הפרזנטציה הם שיחקו שוב ושוב עם כותרת הפסטיבל, "אני לא אמן דיגיטלי, אני _____". הם דיברו על המתח העדין שהם מתנסים בו על בסיס יומיומי, עובדים עבור חברות דוגמת לקסוס ואפל ומציגים את היצירות שלהם על במות כמו פסטיבל Ars Electronica והברביקן.
הם התמקדו בשלושה פרויקטים. הראשון, Shiny Vitas, הוא מיצב אינטראקטיבי שנוצר עבור פסטיבל Feed. השני, Lifeswitch, נוצר עבור Christian Aid Foundation. השלישי היה פרויקט Styleguide עבור MTV International.
במיצב האינטראקטיבי Shiny Vitas מגיבים שלושה פסלים מוארים למרחקו של הצופה מהם באמצעות שינוי עוצמת הסאונד שהם מפיקים. הפסלים הם שלד (שהיה חי בעבר) רובוט (שלא חי מעולם) ופנדה (שלא תהיה בחיים עוד זמן רב, הם טוענים). לפני הדמויות, על הרצפה, מוקרנת בריכה של מלים השוחות כמו דגים. כשאתה מנסה ללכוד מלה, צבעה משתנה לאדום והיא נלחשת באוזניך.
Lifeswitch, שהוכן כאמור עבור ה- Christian Aid Foundation, מבוסס על מניפולציה של סינדרום גן-העדן – המחשבה שאף שאולי יש לנו הכל, אנחנו ראויים לחיים טובים יותר שיתנהלו אי-שם בשמש. Lifeswitch משכנע אותך שמוטב לך לחיות איפשהו בזמביה או ברפובליקה הדומיניקנית, עם בננות וחוף ושום דאגות... כשאתה כבר עומד להתחיל לארוז, אתה רואה את המציאות ומתבקש להעריך מחדש את מצבך על-ידי השוואתו למצבם של תושבי המדינות האומללות הללו. התהליך האמוציונלי שהועברת מאפשר לך להעריך טוב ויותר, ובאופן כן יותר, את היחסים עם העולם השלישי, וגובר על רבות מהבעיות הגלומות בקונספט של הפילנתרופיה.
הפרויקט האחרון שהוצג היה כאמור Styleguide, שנוצר עבור MTV International. בהתחשב בעובדה שמדריכים כאלה שנואים עליהם, Hi-Res! אומרים שזה היה פרויקט קשה לביצוע. הרעיון המרכזי היה לספק לזכיינים קטנים של MTV, כמו MTV קרואטיה, כמה צעצועים שיאפשרו להם דיבור ויזואלי בדיאלקט שיהיה קרוב לשפתו של מותג האם. הפתרון שמצאו Hi-Res! היה מעורר השראה פשוטו כמשמעו. התוצר כלל מערכת הפעלה פיקטיבית, שנבנתה כדי להעניק השראה לצוותים הקריאטיביים – ולהבטיח שזו תהיה השראה בכיוון שיאפשר תגובות יצירתיות שונות (אך לא כאוטיות) לזהות המותג המרכזי.
אני חושב שהדבר שהופך את Hi-Res! לכוח יצירתי כה ראוי לציון הוא הסבלנות והיכולת לספק השראה כחלק בסיסי של כל תוצר עיצובי. בשלב מסוים של הפרזנטציה התייחסה אלכסנדרה לשאלה הגדולה, "ועכשיו, עכשיו זה כבר אמנות?".

האם זו אמורה להיות?

באמת. האם אנחנו זקוקים לכותרת הזאת? זקוקים לאישור הזה מהרשויות, שיבטיחו לנו שאנחנו לא ונדלים ולא בובות בידי העולם המסחרי? האם אנחנו צריכים להמתין שעולם האמנות יכיר בנו ויחלץ אותנו מהעולם האפור של הוויית "אני רק מעצב"?
אישית, אני מאמין שהתשובה שלילית. עולם היצירתיות הדיגיטלית מחולק למיני שדות שיח שנבדלים זה מזה מאוד, ואף אחד מהם אינו עולה על האחרים. שוב ושוב יוצא לי לשמוע מעצבים עם בעיות הערכה העצמית מציינים שהאמנות מתווה לנו את הדרך. אני לא משוכנע שזה נכון בהכרח.
יש מעצבים שמצביעים בכיוונים חדשניים ורלבנטיים בהרבה הן מבחינתנו כמעצבים והן מבחינת צרכני התרבות בכלל. אנו רואים מעצבים שמתקבלים בברכה בעולם האמנות לא משום שזחלו לרגליה של המערכת, אלא משום שעשו מה שהם יודעים לעשות.
השורשים של Shiny Vitas נטועים עמוק בעולם עיצוב הדמות, שהוא שיח עכשווי וייחודי של עולם העיצוב. World Wall Painters – לקוח Carnivore של Area3 – הוא עירוב מחוכם בין אסתטיקה של עולם העיצוב לפלטפורמה של עולם האמנות. ההצהרה "גרפיטי זה לא אמנות!" של LRPD מהדהדת את ההצהרה שאמנות = מערכת, ואילו לא-אמנות = חופש.
כדי לסבך את הדברים עוד יותר, כשהאורות האחרונים יורדים על השעה האחרונה של הפסטיבל, רב-פקד LRPD אלכסיו ואסילוס מחליט לרכוש את אחד ההדפסים מ-Control Chaos של Phunk. יצירות עצמאיות (יצירות אמנות, עיצוב או איך שתרצו לקרוא להן) נוצרות, מוצגות בחלל ביקורתי ונמכרות; עכשיו אני באמת מבולבל. אני לא אמן דיגיטלי, אני... לא יודע, אם אנחנו לא יכולים לקרוא לזה אמנות, או עיצוב, אולי הגיעה הזמנה למצוא שפה חדשה.