הרהורים על אמנות, ישראל, פלסטין ורומי בין הגליל העליון, התחתון וקיסריה
אחרי ביקור ב"אדום" בגלריה העירונית במעלות – תערוכה של אמני קרמיקה, שמטפלים בצבע שאין עמוק ממנו (עד ה-24 בנובמבר) – אנחנו נוסעים ל"מחסום" בתמרה (שתוצג עד ה-20 בנובמבר).
הכבישים המטופחים של מעלות הולכים ומשתנים ככל שמתקרבים לתמרה העיר.
ובתמרה, שם שאני מגלגלת על לשוני בחיבה, עזובה רבה. המדינה השאירה "אותם" לטפל בעצמם. קצת הצדה, בין ואדי להר, במבנה חדש למדי, חוברים לתערוכה איש, אשה ומחסומם: אמנים פלסטינים תושבי ישראל, בוגרי אקדמיות בארץ ובעולם, ציירים, פסלים וקרמיקאים (וכקרמיקאית במקור, אני מקנאה במעמד השווה שהקרמיקאים-אמנים זוכים לו בקהילה הפלסטינית).
אסתר בק במעלות
על הכל מנצח האוצר והאמן אחמד כנעאן: איש שקט, שפסלי ענק שלו מוצגים בין היתר בדובאי, בברלין, בניו-יורק ובווואדי ניסנס שבחיפה, והוא אינו מוותר על הזכות לבטא, בעברית, מה שהוא חושב כפלסטיני תושב ישראל. זה עוזר לי לרגע עם תחושת האשמה הטבועה בי בגלל זהותי הלאומית.
למדתי ממנו את המלה "עברים" בשביל היהודים דוברי העברית, להבדיל מן הערבים דוברי הערבית. ושלום על פלסטין מול שלום על ישראל.
***
קובץ אמנים פועל בתמרה כמו מחתרת נגד הבינוניות. אני מגלה שוב את אחוות האמנים העל-לאומית, ונלחמת נגד פגעי החשיבה המתנשאת שלי.
ב"מחסום" אמנים טובים ומשכילים, שאינם נחשפים מספיק. רק לפעמים, בתורנות, נחשפים אחד או שניים אצל העברים (עכשיו אחד באמנות-הארץ ברידינג). אמנים שעושים את מלאכתם מתוך אהבה לאמנות ומתוך ידיעת הכוח הסמוי של אמנות שאינה חד-משמעית, ולכן יכולה להגיד הכל.
למשל עבודה יפהפייה של מרוות עיסא, ובה רוחות רפאים חימריות, שבהן פנים המוטבעות במפיות תחרה. רוח רפאים של עבר שיתפוצץ עוד מעט בפני כולנו, המתעלמים ומכחישים. העבודה הזאת מטלטלת אותי מאוד.
מרוות עיסא בתמרה
את הנושא הזה – געגועים לעבר שמנסה אולי להקרין בכוחו על התקוות לעתיד – ראיתי יום קודם גם בעבודה אחרת של מרוות במוזיאון עוקאשי בעכו (עבודה שהוצגה בתערוכה "געגועים לעתיד", שרצה עדיין, המשותפת לה ולשלוש אמניות קרמיקה אחרות: שלומית באומן, תניה אנגלשטיין ומנאל מורכוס). בעכו השוקקת חיים, בדרך לתערוכה, חשבתי על סיפור ההגירה שנכפתה על הפלסטינים החיפאים בטענות שקריות שפיזרו הבריטים: "עוד מעט תשובו לבתיכם", והם מעולם לא שבו.
ב"מחסום" גם שני ציורים של פאטמה אבו-רומי שאהבתי במיוחד: אשה עם רעלה וגבר עם רעלה. המחסום על פני האשה שחוסם את מי שאינה חפצה בה, ברעלה, ואותו מחסום רעלה על פני גבר זועם, חוסם ומשפיל.
אודה שיש לי עניין מיוחד ביצירות נשים, אבל לא אוכל להתעלם מכך שגם עבודות האמנים הגברים בתערוכה טובות וראויות: אלה של עבאד עבאדי, חליל ריאן, אחמד כנעאן ועוד.
אספנו כמה הדפסים יפהפיים, זיכרון משלוש התערוכות שהוצגו בגלריה עד כה, ונסענו הלאה, לכבישים הכבושים היטב, לא בלי צל של קנאה בחבורה הזו שמפלסת את דרכה בביטחון אמנותי בעולם זר ומתנכר, גם עברי וגם ערבי, והאמנות "כאש בוערת אצורה בעצמותם".
אחר-כך עברנו בקיסריה, עיר הקיסרים שהחברה להגנה הטבע מטפחת והמוני בית ישראל נוהרים לגעת בשולי הגלימה הרומית שלה, שוב מתעלמים מרסיסי הקרמיקה המעורבים ממש בעפר. לא רק רסיסי כדים רומיים, אלא ודאי גם רסיסי כדים וחיים פלסטיניים שהיו פה ועודם. אספתי לי שקית כזו, של עפר ורסיסי חרס.
