ספר של בוקי גרינברג + טקסט של יאיר גרבוז מהספר
הודעה לעיתונות:
חדשות מהעולם התחתון מתעד כשלושים שנות עשייה של האמן הבין-תחומי בוקי גרינברג, מהבולטים באמני המיצג בישראל, שחי ופעל קרוב ל-20 שנה באירופה, ובעיקר בהולנד. גרינברג מפגין בעבודותיו משיכה לתחומי חיים טוטאליים לצד נטייה מוצהרת לבוטה, לגבולי ולנועז. עבודותיו טעונות לא אחת כפלי משמעות ואבסורד, גדושות הומור ותאוות משחק, וזיכו אותו לא פעם בתואר פרובוקטור. לצד תיעוד מקיף של פעילותו האמנותית ורשימות משלו, משתתפים בספר 65 יוצרים מתחומי תרבות שונים המגישים טקסטים פרי עטם המתכתבים עם עבודותיו של גרינברג ומגיבים להן:
"חבר/ה יקר/ה.
במשך שנים יצרתי אמנות ארעית שאין בה אובייקטים מסחריים וסירבתי להשתתף במחול הכללי של האדרה וסגידה לקטלוגים. היום מבחינתי זהו זמן לסיכום ביניים. גיל 50+ והיותי אב טרי לשני זאטוטים הם העילה המרכזית... כדי לא להיקלע לשבלונות ידועות בספרי אוטוביוגרפיה ומכיוון שאני מוגדר אמן בין-תחומי החלטתי לרתום לעניין כותבים מתחומי תרבות שונים במתכונת כזו: כל אחד מן הכותבים יקבל לידיו צילום או סדרת צילומים + תיאור המתעדים מיצג, מיצב או עבודה אחרת שביצעתי, וכל אחד יכתוב טקסט כלשהו ביחס לתיעוד שלפניו: שיר, סיפור, אגדה, פרשנות, הגיגים, אנקדוטות, רכילויות, מתכונים וכו' – ביחס ישיר, ביחס עקיף, הכול מותר, הכול אפשרי, וללא הגבלה למספר המילים. מותר להשתמש בטקסט קיים ובלבד שטרם פורסם או שפורסם באופן מינורי. מרבית הכותבים הם חברים וקולגות שאיתם עמדתי בקשרי עבודה וידידות. את מיעוטם אינני מכיר ופניתי אליהם על פי המלצות של קרובים אלי ולהפקה."
בין אנשי התרבות שנענו לבקשתו של גרינברג וכתבו לספרו נכללים: אבי בללי, אבי פיטשון, אביה בן-דוד, אופירה הניג, אורי דרומר, אייל חלפון, איילת השחר כהן, אלדד זיו, אלונה קמחי, אסף גברון, אפרת מישורי, גבי אלדור, גליה יהב, דודי בוסי, חיים לוסקי, יאיר גרבוז, יובל מסקין, יוסי מר-חיים, יניב יהודה אייגר, יענקל'ה רוטבליט, יקיר בן-משה, ירון דוד, לוי זיני, מאיר סוויסה, מוטי מזרחי, נילי לנדסמן, ניקו ניתאי, עמי שטייניץ, עמית גורן, ענבר תבור, צחי בוקששתר, קובי אוז, קובי אור, רוני סומק, רומן באימבאיב, רחל טלשיר, רמי פורטיס, שחר כהן, שחר מרכוס, שלומית שקד, שמואל הספרי, שמעון אדף, תמר רבן, ועוד.
"חדשות מהעולם התחתון", בוקי גרינברג, הוצאת כינרת זמורה ביתן, 420 עמ' צבע ושל. עורך: מיכאל קסיוס גדליוביץ, עורכת ספרותית: שירלי צ'לצ'ינסקי, עיצוב: משה מוגרבי, שחר זיו
הספר יצא לאור בתמיכתה האדיבה של מועצת הפיס לתרבות ולאומנות.
מיצג רחוב (כיכר מרכזית בבריסל) שנבנה 'כסעודה אחרונה' ב-7 שלבים המרמזים לסיפור הבריאה: אלומות אור מפנסי יד, גיר להפרדה ב-של, מים מינרלים נשפכו ,חול פוזר, בד ירוק נפרש, צבי צעצוע הונחו, תמונות גוף שלי נוספו ולסיום אבקת מרק כתבלין. במהלך המיצג לבשתי בגדים לבנים ומסכת גבס עצמית וברקע נשמעה מוסיקת "סקס פרטי" קרנבלית. עם סיום הפעולות השקיתי באמצעות משפך את מצע העבודה בתערובת של בנזין ונפט (מבלי שהצופים עדיין קולטים זאת), פשטתי בגדי והוספתי גם אותם, הצתתי את המסכה וזרקתי אותה לתוך המשטח הגדוש תוך שאני פונה לאחור וצועד ערום אל תוך הקהל. תוך שניות ספורות עלה הכל באש
שלום יאיר,
בהמשך לשיחתנו קבל נא את פנייתי ה"רשמית" ואת העבודה שבחרתי בשבילך.
אני מפקיד בידיך עבודה משמעותית במיוחד עבורי, עבודה "קטרזיסית" מסוף שנות ה-70 שהוצגה בפסטיבל "פרפומנס ארט" בבריסל, שרק לאחריה אולי נהייתי אמן.
על אף שאיננו מתראים לעתים קרובות, זכורה לי היטב סדרת ההרצאות שלך על אמנות עכשווית בבי"ס תיכון חדש שבה נכחתי (ב-75' או 76'), ודווקא בשל היותי אוטודידקט ואז בתחילת הדרך, היא נחרטה אצלי עמוק עמוק בביוגרפיה.
בדרך כלל אני מצרף אך ורק תיאור קצרצר. אחרוג ממנהגי, ולך אוסיף שהמיצג דלהלן היה ספונטני, בתכנון של פחות מיום אחד, שמניעיו העיקריים היו חוסר שביעות רצון מניהול הפסטיבל, העובדה שסקיצות ותיאור המיצג הראשוני שתיכננתי הופיעו בקטלוג בניגוד מפורש לבקשתי, ומעל הכול, התחלתי להרגיש שכל הדימויים שבהם השתמשתי בקביעות עד אז (צבים, צבע ירוק, מסכת פנים מגבס, בגדים לבנים, תמונת גוף שלי וכו') חוזרים על עצמם, הופכים לי למלכודת, לשבי תדמיתי ולמגבלת חופש רצינית.
כל הגורמים הללו התנקזו לכלל שינוי מוחלט של המיצג המתוכנן ובמקומו הגיתי והכנתי בתוך שעות ספורות את זה המופיע פה. למותר לציין שלתקופת מה לאחר מכן חדלתי מפעילות. לא רציתי יותר לשמוע את המילה 'אמנות' ובוודאי שנפטרתי מהתדמית הקודמת וממרכיביה.
אז זהו. אם אתה מתקשה ורוצה לבדוק אופציה חלופית או שחשקה נפשך
בתמונות מוגדלות ומודפסות מול עיניך או פרטים נוספים - בקש ותיענה.
אנא אשר קבלה. אשמח לקבל קריאת כיוון.
שלך בידידות - בוקי.
יאיר גרבוז
אמן ומנהל המדרשה למורים לאמנות – בית-ברל
בוקי שלום רב!
תודה על מכתבך.
לפעמים אני שואל את עצמי מה היה קורה למושג הגבורה, שלא לומר לגבורה כמקצוע, אילו שמשון הגיבור היה משקה את עצמו ביין ובמו ידיו גוזר לעצמו את מחלפות ראשו, כלומר מוותר על הכוח ומחסל לעצמו את משלח היד. האמנות עושה זאת לעצמה כמעט כל הזמן; מבקשת ליצור ובו בזמן מייחלת לחדול.
אין עוד כאמנים מכשירים את עצמם בתהליך ארוך ומייסר למעשה היצירה שהם מבקשים את אובדנו. זוהי הוויה סיזיפית מובהקת. כשמחפשים תוכן ותרים אחר משמעות, מגלים ר?יק, וכאשר הכול מתרוקן צצה לה מתוך הריקון דמותה המתעתעת של המשמעות ומעוררת שביב תקווה וכמובן גם גל של דחייה. יוצא מכאן שהאמן הוא שמטביע את עצמו בביצה בניסיון להשתיק את עצמו, אך הוא גם זה שמושך ומושה את עצמו בציציות ראשו החוצה בשל הצורך הדחוף לנשום עוד נשימה מספקת אחת. זה לא האמן הפרטי שמגלה תכונות אובדניות, זה המקצוע שמייצר את המלחמה בין היצר להגיד והסיבות הרבות והמוצדקות לשתוק. למעשה מדובר במהלך שיש בו סוג של תקווה, אף היא חסרת סיכוי בעליל, התקווה לחיות בלא היצר לדווח על כך, לעשות ולחוות ולהשתתף במקום להתבונן להציץ ולעבד לכלל תגובה, אלא שאנינות הטעם היא השטן המפתה המציע ליוצר לעשות עוד ניסיון אחד בהנחה שהוא יהיה מדויק ולפיכך סופני יותר מהאחרים. גם במובן הזה אפשר לחזור אל שמשון המניח, ואולי במידה של צדק, שהעיוורון יחזק אותו עוד יותר וכן תחזק אותו ההתכוונות האחרונה שאין ממנה חזרה. לעשות אמנות כל פעם מחדש זה כמו אדם השר את מותו באופרה.
אמנות המיצג, כמו גם אמנויות הבמה, נושאות בק?רבן את תכונות ההיעלמות והמחיקה יותר מהאמנויות האחרות. בתקופות מסוימות ניסו אמני המיצג להציל את עצמם על-ידי מחיקת הגבולות שבין אמנות לבין החיים, בין ה"אמת" לבין בבואתה, אלא שככל שהאמנות היא זמנית, המחיקה זמנית יותר והגבולות ציירו את עצמם מחדש. ניסו לומר שהכול אמנות או שום דבר לא אמנות ונכשלו. מתוך כעס על מעגל הקסמים החדש נוצרו יצירות המשמידות את עצמם ואת חומריהן כבר במהלך היצירה, כמו למשל המכונות המופלאות של טינגלי וכמו המיצג "קטרזיסית" שאתה יצרת בסוף שנות ה-70 ואותו אתה מתאר במכתבך ואשר מסתיים בשרפה והרס. אלא שאז יוצא מרבצו המתעד ומכבה את האש המכלה בעזרת התיעוד שלה, ועכשיו בשביל שהיצירה הזו תיעלם כבר צריך לשרוף את הספר שלך וגם את מחשבו של כותב שורות אלה וגם את זיכרונו. אולי זה יקרה בסופו של דבר, אבל אז מישהו יעשה על זה סרט.
אילו ידעו החומרים הנשרפים עד כמה השרפה פוטוגנית הם היו מנסים להיות חסיני אש.
אז תמשיך לשרוף, אחרת איך יישארו כוויות!?
להתראות - יאיר גרבוז
