קרבה לפורצלנים

"כשאומרים למישהו: גיי קאקן – לך תחרבן, זה יפה, זה כמו שירה". אריאלה פלוטקין בשיחה עם דליה מרקוביץ' על אשכנזיות ואמנות

הזהות האשכנזית זוכה בזמן האחרון להתייחסות אמנותית, תרבותית ואקדמית חדשה. כנס גדול שהוקדש לה התקיים זה מכבר באוניברסיטת תל אביב, כתב העת "דווקא" העוסק בתרבות היידיש משיק גיליון נוסף ועוד ועוד. גם אמנים פלסטיים ניסו לדובב את הסוגיה המושתקת באמצעות תערוכות נושא כמו "האשכנזים" שהתקיימה בגלריה המדרשה (אוצר: דורון רבינא), אך רק מעטים מהם הפכו את התרבות הגלותית שנזנחה באירופה למושא חקירה מרכזי. אריאלה פלוטקין, אמנית, מוסיקאית, תקליטנית (Miss PLO), מרצה לוידיאו ארט במדרשה וראש מסלול הוידיאו ארט במכללת ספיר, היא אחת מהן.
"אני עדיין מחפשת שייכות. אמנם גדלתי כאן, ופה נמצא הבסיס הרגשי של הבית המשפחה והחברים, אבל אני מרגישה לא לגמרי שייכת. אני מרגישה קרבה לפורצלנים, לנימוסים, לפסנתר", היא מספרת. 
פלוטקין (32) נולדה בהרצליה וגדלה בראשון לציון ולמדה אמנות במדרשה. בימים אלה היא מסיימת לעבוד על אלבומה הראשון, ומכינה הרצאה על "פופ אלקטרו והחזייה האבודה", שתועבר במרכז לאמנות עכשווית (15.4). חלק ניכר מעבודותיה עוסק במה שהיא מכנה "הגולה האשכנזית בישראל".
"נולדתי להורים שבאו ממזרח אירופה, השפה שדיברתי עד גיל 4 הייתה יידיש", היא מספרת. "מבחינתי, הזיכרון של סבי האהוב שהולך לקנות לי כלום לבקשתי, והזיכרון של סבא שלוקח אותי אל בית הכנסת  ושר לי שירי ערש, והכול באידיש, בארץ ישראל, בסוף שנות השבעים,  זה שיא האוטופיה. העולם הזה היה קיים כמובן בעיניים של ילדה בת שלוש, שלא יודעת שסבא ימות בעוד שנה וסבתא שנתיים אחרי, ושסבא עבד במפעל עופות למרות שהיה רואה חשבון מצליח בליטא, ועוד דברים שילדים לא יודעים".
זיכרונות הילדות של פלוטקין היו מסלול ההמראה ממנו יצא המסע אל אשכנז. בניגוד לציידי השורשים, פלוטקין לא הסתפקה בחיפוש אחר נוסטלגיה רומנטית או ברצון ל"החזיר עטרה ליושנה". שברי הזיכרונות הופכים בעבודתה לסקיצה ראשונית, שמבקשת לנסח את הזהות האשכנזיות כפי שהיא מתקיימת במזרח התיכון. זוהי האשכנזיות הישראלית של שנות האלפיים, שלא הכירה את האשכנז מקרוב.

אריאלה פלוטקין - א-צומקא (פרט)

עבודת הוידיאו "א – צומקע" (התיק), היא סוג של ניסיון כזה. הסצנה הפותחת מתמקדת בפסנתר חום, המעטר בנוכחותו המכובדת את הסלון האשכנזי. פלוטקין מתיישבת מולו בהדרת כבוד ומתחילה לנגן את הנעימה הקלאסית הפופולארית "בלדה לאדלין" מאת ריצ'רד קליידרמן. אחרי מספר צלילים מבטיחים, המנגינה קורסת אל תוך עצמה לקול תקתוקו הקצוב של המטרונום. המנגינה שמפיק הפסנתר היא לא ממש מוסיקה קלאסית. כזהו גם המונולוג בשפה היידית, היא השפה הגרמנית "המשובשת", שמלווה את העבודה. כשפלוטקין שואלת את בגלוי: "אימא, אני יותר אירופאית או ישראלית"?, עונה האם בקביעה נחרצת: "את ישראלית, אין לך את המראה האירופי".
פלוטקין מספרת לנו כבר בשלב הזה כי האשכנזיות אינה אירופית וישראל אינה מערבית. איך נראית אם כך אירופה בדמיון האשכנזי המקומי? פלוטקין עוצמת את עיניה, סופרת עד 10 ופוקחת אותן במחוזות הפנטזיה. התסריט התרבותי האשכנזי מייצר את אירופה כרחוב ארוך, נקי, זוהר וקר. פלוטקין נראית כשהיא צועדת בו ביטחון רב, של מי ששב הביתה לאחר מסע ארוך. "הכול כל כך מוכר, יפה כל כך, בטוח", היא אומרת לעצמה בעונג מסוקרן. בסצנה הבאה היא צוללת אל תוך בריכה עמוקה, המדמה מעין צלילת מעמקים אל נבכי הזיכרון. השחייה בבריכה מציפה דווקא את התכונות הלא אשכנזיות אותן סיגלה לעצמה במזרח התיכון: "כשהפסקתי לשחות, אבא אמר שאני לא יודעת להתמיד, מאז אני מתמידה בלחלום על מים". האשכנזיות היא אם כן חלום חמקמק ורב מצולות, לעולם לא "הדבר האמיתי". 
הניסיון לנסח את הזהות האשכנזית נעשה מתוך מודעות מלאה למעמד שצבר הלובן בחברה הישראלית. "אשכנזיות", אומרת פלוטקין, "היא משהו מאוד גברי, מאוד דומיננטי, זאת עמדה מאוד פריווילגית, זאת מעין עמדה שאומרת: הכול שייך לי, אני המלך כאן".
את ההכרה במעמד של הלובן יש לזקוף לזכות פוליטיקת הזהויות שהתפתחה בישראל בשנות התשעים. הבנת הזהות כקטגוריה מעמדית הולידה גם את תפיסת הזהות המרובדת: "יש כל מיני סוגים של אשכנזים. יש הבדלי השכלה, יש הבדלים בתרבות, יש הבדלים במעמד. לא כל האשכנזים משכילים או עשירים או 'תרבותיים'".
ואיך זה עובד בפועל?
"בפועל זה עובד לרעת האשכנזים. בגלל המפגש הטעון שהיה בשנות החמישים, הרבה אשכנזים מרגישים שהם צריכים להסתיר את האשכנזיות כדי לא להתבלט יתר על המידה. התחושה הכללית היא שצריך קצת להסתיר כדי לא לסנוור".
מה היית רוצה לגלות?
"את מה שמסתתר מאחורי הדימוי. האשכנזיות נתפסת כתרבות דורסנית וקרה. הדורסנות התקיימה בפועל, אבל לא הייתי רוצה להישפט ביחס לזהות המזרחית, לא הייתי רוצה שהיא תשתק אותי ותעטוף אותי בסטריאוטיפים. היידיש למשל נתפסת כשפה של יהודים טובים ממזרח אירופה, שפה של אנשים שלא מזדיינים. הייתי רוצה להעביר את האופי ההומוריסטי החם של השפה, את הפלפול, את הקללות, את העסיסיות, את מה שלעולם לא יהיה בעברית. כשאומרים למישהו: גיי קאקן – לך תחרבן, זה יפה, זה כמו שירה".
אבל מה אנחנו יכולים לעשות עם זה עכשיו?
"להיות גאים. להיות גאים באשכנזיות ברמה האישית, בלי קשר למלחמת התרבויות בישראל".