מחשבות על צור קוצר

ינואר 1998
ישנו תחריט אחד של דירר, שהוא מן הציורים החביבים עלי ביותר. שמו "האגרטל הסיני", ומופיע בו מלח שיכור בעל רגל עץ ומקל הליכה, המאזן עצמו על חבית יין כשעל ראשו אגרטל סיני גדול כמוהו, ואולי אף גדול ממנו. עליו ניצבת מנורת שמן גבוהה, ועליה ניצב לו עטלף. תמיד התייחסתי למגדל הגרוטסקי הזה כאל המוטו של הציור שלי. 
איך יחזיק המלח הפיסח והשיכור את כל מה שיש לו על הראש? ה'בעיה' של המלח היא הלוקסוס של דירר. בה במידה היא הסוס-look שלו: אכן דירר רושם כמו אינדיאני שטס לו בפמפס, רכוב על סוס בלי אוכף, הוא וסוסו כאילו גוף אחד. והבעיה של המלח השיכור היא לא פחות מכך גם ה- cool-סוס  של דירר.  אבל הבעיה של דירר, היא לא לוקסוס של מלח…
כמה מעודד אותי לחשוב שאפשר היה להמציא ביקורת מודרניזם, משהו כמו 'סופר-דקונסטרוקציה', אפילו מבדיחה טובה של דירר. 

ממקום כזה, מקום בו הצייר, מפוכח ופיכח ולא פיסח, יציב על עומדו, על הארץ ולא על חבית, מחולל את נס הציור – את הנחום-תקום שלו, ממקום כזה, כלומר ממקום של מגבלה פנימית, ראשונית, אימננטית לציור, ממקום של כבילותו היסודית, המשגעת, המטמטמת, המצחיקה והמופלאה, מכאן אני מגלה עניין בעבודה של צור קוצר.  הגרוטסקה של דירר יכלה להיות גם המוטו של הציור שלו. 
הפנקסים של צור קוצר מפיקים אינטואיציות שמדברות אלי, קרובות לי. הפרוצדורה שלו אולי הפוכה משלי. גם לצור אין קו 'אישי', אין 'סגנון', אך כאן, אין אינפלציה של מסמנים ציוריים, כמו אצלי, אלא סוג אחד ויחיד של קו – מן סד ציורי – אותו אימץ לעצמו מתוך הנורמות הקלאסיות ביותר של הקריקטורה מזמן האנימציה. 
משונה שארצה לדבר על המראה הגמיש והנוזלי של רישומיו במונחים של סד, אך מילה זו הולמת ביותר לתיאור המאמץ שהוא  משקיע בלימוד, ליטוש ושינון אינסופי של הצורות המעוגלות שלו. צור עסוק מאוד בשאלה איך לרוקן אותן מכל אקספרסיה. הוא מתרגל את זה בגזירות, העתקות ורה-גזירות והעתקות שלהן – עד לריק הרצוי. הדבר הזה משחיז כמובן את  עוקץ הקומדיה החלולה של העלילות הרצחניות והנבזיות אותן הוא מעלה בסך.
הוא רושם אותן ב- Poker Face גמור. 

עיקרון האנימציה, כמו עיקרון הגריד שעליו מדבר הארכיטקט ברנארד צ'ומי, כמו גם עיקרון השכפול העצמי של B Movies, או סרטי קאראטה, פועל כרשת נטולת מרכז וכיוון. מה שנוצר הוא מודל חסר גבולות שבכוחו לספוג כל עיוות וכל השתנות. בכך הוא כלי יעיל לערעור על אידיאה מטוהרת, סופית ומוצקה של ציור. האסטרטגיה הזו מושכת את צור קוצר, היא מאפשרת לו טווח פעולה 'חי' בתוך הציור ה"מת" של זמננו.

צור קוצר יודע לצייר אליפסה מדויקת ללא עזרת מכשירים

הוא מצייר אלפי אליפסות כאלה, מלמד את היד שלו, מאלץ אותה לשליטה מושלמת, "ממכן" אותה. אין הוא חותר לעצב צורה חדשה. אין הוא מנסה להמציא את הצורה שלו. צור קוצר משתלט על הרגיל, על הידוע והמוכר ביותר. הוא מפיק אותו מחדש. יש כאן לא רק עמדה אתית ביחס לציור אלא גם רווח ברור, הרווח הליכטנשטייני, שכן הקריטריון לשיפוט הצורות שיופיעו בציורים נתון בשלמות לכל מתבונן; נתון באופן מיידי, דמוקרטי, עממי. בכך מסולקת – בתבונה – שיכבה שלמה של ציפיות "אמנותיות", והדגש עובר למישור קונספטואלי יותר.

אספקטים קרובים לטקטיקה כזו בולטים מאוד בעבודה של אסתר יעקובי, של גבי קלזמר, של מרים כבסה, של רבינוביץ ועוד. יש פה אהבה רבה לעשייה האמנותית, רצון לסלק ממנה מאולצות, את ה- arty-farty שדבק בה, ובעיקר זה שמוצמד אליה כמו ספחת באמצעות סוגי מלל אקדמי בלתי נסבלים. 
  
במה שונה האקט של ציור אליפסה ידני מן הניסיון לחוג מעגל מושלם לפי העין? לכאורה אין הבדל; אלה הם שני תרגילי שליטה מכניים. אבל בעולם המתגלה בעבודתו של צור מספרת האליפסה את רגע התנפחותו הפרספקטיבית של העיגול. הרגע הזה הוא רגע של בגידה בשטיחות המקודשת של הציור, ותחילת ה"הריון" הפיגורלי שלו. במובן זה עומד הציור הפיגורטיבי של צור קוצר כשארית של ציור אבסטרקטי, שארית המתכנסת בג'סטה מינימליסטית של התוויית פיגורה גיאומטרית מושלמת – האליפסה.  העיגול התכווץ, הלך ופחת. בהטייתו הציעה השארית שלו אופציה חדשה – דבר, חפץ. למשל – מכסה לסיר. למשל – בסיס לכובע. מכסה הסיר דרש סיר, הכובע דרש את בעליו וכן הלאה. מערכת שלמה משורשרת מפעולת היסוד, ולא במקרה ה"עולם" שהיא מניבה בנוי כולו על בדיית הקוסם (השפן והכובע), או על מיני מעשיות אבסורדיות אודות בישול והאבסה המתנהלות במטבחו של קיבוץ פנטסטי. 

אפשר לזהות בפנטזיה הזו חיקוי קומי לפסי היצור של קיבוץ ממשי, המקום בו חי צור במשך רוב חייו, ואפשר לגלות בה תשומת לב עוקצנית, לפרקים אף אלימה, לאופני כלכלתו העצמית. צור עושה מן החיים המאורגנים של הקיבוץ – המטבח הוא סימבול שלו, או מה שהמשורר ט.ס אליוט היה קורא לו ה-Objective Correlative  שלו – הוא עושה ממנו פארסה חברתית גלובלית. אבל המעניין ביותר הוא האופן בו הוא מחלץ מן המטבח הקיבוצי שלו מטאפורות של תלותיות, חסכון ותקצוב אקולוגי-ציורי – משהו שמביט על שפת הציור לפני כל דבר אחר.
   האקולוגיה הציורית הזו היא מפגן צור קוצרי של להטוטי מחזור חומרים, הזנה חליפית, שימוש יצרני בשאריות. כל מה שטוב ויעיל למטבח הקיבוץ בהשאלה הוא גם טוב ויעיל לציור של צור קוצר. ולא צריך לספר כאן מתי, למה ואיך עושים בקיבוץ קציצות… כמו הקיבוץ הישן, גם הציור של צור קוצר זן ומפרנס את עצמו. הוא חובב את הרעיון האוטארקי, ופורח על הדשן שהוא מייצר.
   באחד מן הציורים ה'קולוניאליים' של צור, קר מאוד לשמן הלבן בתוך הסיר הגדול בו הוא עומד להתבשל, והוא רעב ומפחד. הטבח, אוכל-אדם, דואג לו: הוא מבעיר את האש תחת הסיר, מאכיל אותו, שומר עליו עם רובה. "עד שיתחממו המים, זה בסדר" אומר צור קוצר. "עד אז יש ביניהם שיתוף פעולה, יש להם אינטרס משותף".

הרבה מן הדפים של צור מספרים על אחות דמיונית. הפיגורה הזו מזכירה במשהו את אחד היצורים ממשפחת סימפסון. זוהי דמות גדולה, אולימפית. היא גם מאוד סמכותית, דעתנית, חזקה, נערצת. היא גם רבת פעלים. יש בה גסות ישראלית. יש בה מן המדריכה, הקיבוצניקית. יש בה הרבה מן המטומטמת ומשהו מן המסכנה – 'אווזה מבוזה' קורא לה צור קוצר. 
והאחות הזו מרבה להיכשל, אך יש דרך לחשוב את כישלונותיה כסוגים של הצלחה. הסימפסוניות שלה קרובה לזו של הרישומים. האחות הזו עשויה מצירופים פשוטים של ביטויים כבולים בהם האידיומטי מתפרק לקריאה ליטרלית: היא "בוכה ויורה", היא "מארגנת נסיעה לכותל", היא "מפגרת בתשלומים", היא "יורדת מן העץ וקופצת למים", והיא מספרת את החבר שלה כל כך מכוער, שהיא נאלצת לעזוב אותו… כך גם "מאז שמת לה החמור, אין לה רגע אחד לעצמה…" והיא גם "מצביעה ברגליים, משחקת באש", ופעם היא רכבת תחתית. יש לאחות הזו "חללית שהתרסקה בגלל שנאת חינם". יש לה גם "משאית, ולא צריך לעשן כדי לכבות עליה סיגריות". (את כל עלילותיה כאן, בטקסט שלי, אני מרכיבה מתוך המצויר והכתוב שברישומים). 

בשולי אחד הדפים רשום סימן שוויון בין "אחות שלי" ו"ציור": אחות שלי – ציור.
    תגובתי הראשונה לסימן הזה – פרצתי בצחוק.
אני חושבת על הציור כעל אשת הצייר (פיגמליון), אהובתו הנערצת, המוזה שלו (אלתרמן –"כי סערת עלי, לנצח אנגנך"), מושא כל תשוקותיו, יגונותיו, (ביאליק – "הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות'), גבירתו חסרת הרחמים, פנטום היופי החומק ממנו… כל הפוזיציות הנשגבות והרומנטיות האלה מתגכחות ומתבזות ברישומים של צור. במקומן הוא מתמקם במסורת מודרנית של "פרחי הרוע", מסורת המאוהבת בפליליות. "אחות שלי – ציור" של צור קוצר שייכת לכאן מאוד. היא קרובת משפחה של הציור-זונה של מאנה, של סזאן. היא קרובה עוד יותר לציור-מפלצת ולציור-בוגדת של הסוריאליסטים. צריך להיזכר למשל בדימוי האמנות והעשייה האמנותית כ-run girl, כמו שהייתה נאדיה של ברטון, דמות העשויה כולה מכרטיסי חשמלית, בדלי סיגריות, פתקאות ורפש אותם היא מותירה אחריה כסימני דרך במשחק "חפש אותי" הנצחי שלה. 

אך קשריו של צור קוצר עם אותה 'אחות – ציור' אינם בדיוק קשרים ארוטיים. במקום כיסופים ערטילאיים מוצגת לנו מערכת יומיומית, פרוזאית להחריד, תינוקית להביך, מלאת תסכולים קטנים, אכזבות נרמזות, רוע גלוי: "העברתי את אחות שלי במכונה של לחם", "שעה בעטתי לאחות שלי בראש", "פרקתי לאחות שלי את הצורה". 
   כמו בעלילות "טום וג'רי", גם את אחותו של צור קוצר אי אפשר לחסל. מה שלא יעשו לה, היא תשרוד תמיד. אבל, בדרך נס, דף אחד בפנקס של צור קוצר מציע יחסים עדינים יותר, יש גם – "חוות אחיות".

ועם כל זאת, בדרך אגב, כמעט בהגנב, נשארת על עומדה הפוזיציה הקלאסית, הרומנטית. מוקטנת אומנם.
    גם אם אני מתרשמת מן הקימוץ המופלג ומן ההקפדה בהם כותב צור "אחות שלי" ולא "אחותי", עדיין הקשר המוצהר הוא קשר משפחתי, קשר דם. דבר לא יפריד ביניהם, בינו לבין אחותו, בינו לבין הציור. שום סכסוך, שום שנאה לא ישברו את מחויבותם הנצחית זה לזו.
   מעלה וחיסרון. ולמה?
       מעצבנת ומרגיזה ככל שתהיה, אחות זו לעולם לא תושג. אי אפשר "לדעת" אותה. זה הדבר שאותו מבטיח לנו קשר הדם. האחות נשארת לציין את תכולתה של התשוקה כולה. היא מציינת את המהות הפנימית ביותר של העשייה האמנותית, העמידה אל מול החומק שבשב ומתהווה. במעמד זה, כאחותו של דושאן, היא "מבוטחת" לנצח בטאבו גילוי העריות.
וכך יוצא ש"במעבר מחיי הבתולין לחיי הנישואין" – איך אפשר שלא להיזכר באחד מדימויי המופת של החוויה הזו – היא, האחות, הכלה, האהובה, הבוגדת… תהא מי שתהא, היא  תרד ותרד ותרד לנצח במדרגות, ולעולם לא תגיע למטה, אליך. אחותך לעולם לא תהיה שלך, אומר גם הציור הממזרי של צור קוצר, אבל תוכל לנהל איתה מערכת יחסים שלמה ומקיפה. אלה התנחומים שצור מעניק לנו. אפשר  "להסתדר" איתה, איכשהו.

בדפים של צור קוצר מצטייר גורל האמנות, העשייה שלה, כגורל טוב. יחסית. אם אין הוא טוב ממש, לפחות הוא מעשי. זו הנחמה שמציע הציור העוקצני הזה. אצל צור קוצר תמיד עדיף מרחק השפיות, ההתבוננות, הניתוח, על סחף החושים.

אחרית דבר 

חיבור מצומצם זה אינו מאפשר לי דיון מעמיק באופרציות התחביריות והסמנטיות המגוונות בהן נוקט צור קוצר. זהו דיון מתבקש, גם כנושא שלם, מצחיק ומרתק בפני עצמו, וגם בגלל חשיבותו העקרונית להבנת תהליכי הפירוק וההרכבה של צירופים, כבולים ויזואליים, בציורים שלו, אופני דחיסתם והעשרתם.
  להעריך נכון את הציור של צור קוצר כרוך ביכולת לסמן במדויק את אזורי הפרידה שלו מן הקריקטורה. צריך לדעת לאתר את האופנים בהם הוא הופך את התכונה הפורנוגראפית והטראורסית (חוצה) שלה למכשיר שעוצמתו הסאטירית איננה נמדדת יותר במושגי השנינה העיתונאית.
  צור קוצר הוא אנליסט מזהיר של צירופים כבולים. הוא מנתח את הצורות של הקריקטורה העממית הרבה מעבר לאבחון הניוול הסקסיסטי, הגזעני, או הקפיטליסטי המשוקע בהן.   

בסטודיו שלו הוא הראה לי ספרוני קריקטורות אמריקאיים ואנגלים, קלאסיקה של שנות הארבעים והחמישים. לאחר מכן שיחקנו יומיים במשחק הסוריאליסטי "גוויה מעודנת" (corpse exquisite), עבור צידה המאויר של ההזמנה לתערוכה המשותפת שלנו בגלריה נופר – הגלריה הראשונה של המדרשה. זו הייתה עבורי הזדמנות מאוד אינטימית ומאלפת להבין איך הוא חושב ועובד. כל המקומות בהם צור נעצר, הצביע על דברים, צחק או העיר הערות (תמיד הערות מדויקות להפליא) גילו את רגישותו המוחלטת לאופן בו שינוי זעיר של קו, כמעט בלתי נראה, הגדלה או הקטנה מילימטריות של דמות, הזזת מיקומה במעט, איך כל אלה עשויים להפוך את התפלה בבדיחות לאניגמטית שבחידות. 

הצרוף "אחות שלי" הוא מקרה מעניין במיוחד בגלל  האלסטיות של ציון היחס כלפי הדובר: הוא מצמצם במידת האפשר, עד לגבול הסתמי, את הקשר המשפחתי ואת הקריאה "מרחוק": "זאת שהיא גם במקרה אחותי". בה במידה מטעים הצרוף הזה את הקשר ומעצים אותו – אם הצרוף "אחותי" נשמע יומיומי ואינטימי, אז "אחות שלי", בעל הגוון הארכאי, מציין משהו גדול יותר. במערכון מפורסם של הגשש החיוור אומר גברי: "זה אח שלי", ואפילו עיוור שלא יכול לראות את פולי מבין מיד במה מדובר. הוא לא אומר "זה אחי".
העברית המדוברת נותנת להגיד "אמא שלי", אבל לא "אם שלי", ואילו למילה "אחות" אין את ההקטנה שיש למילה "אמא". היא נשארת שקולה למילים "אם" ו"אב". ההבדל הדק בין "אחות שלי" ל"אחותי" כמעט מתבטל בדיבור, שכן כל דובר יכול להטעים את היחס בכיוון הרצוי לו, אולם כאשר מופיע הצרוף בכתב, ועוד מבודד בתוך ציור ולא בתוך רצף טקסטואלי, האמביולנטיות שלו מזדקרת לעין.
אין דבר, אין רגש לא אלסטי, לא אמביוולנטי, בציור של צור קוצר.

תערוכת היחיד של צור קוצר "קרחת יער", תיפתח ביום חמישי, 4.9.08, בגלריה של המדרשה לאמנות, דיזנגוף 34, ת"א.
אוצר: דורון רבינא