מקלעת המבטים של "הווה עכשיו" מנכיחה את רוח הזמן, היא רוחו של מצב החירום התמידי
התערוכה "הווה עכשיו" יוצקת אל החלל המונומנטלי של תחנת הכוח רידינג מנעד מגוון של מבטים: פסיכולוגי, וידויי, טכנולוגי, אירוני וביקורתי. מקלעת המבטים מנכיחה בעוצמה את רוח הזמן, הצייטגיסט, שאותו כינה הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן "מצב החירום".
אגמבן הצביע על האופן שבו השגרה, הנורמה, טבולה במצב חירום תמידי. "מצב החירום נעשה בפשטות ל'המצב', כפי שנהוג לומר במקומותינו", כתב עדי אופיר במסתו "בין קידוש החיים להפקרתם: במקום מבוא להומו סאקר", הדנה ברעיונותיו החדשניים והפרובוקטיביים של אגמבן.
בעתות חירום, הפרקטיקה התרפויטית מקבלת משנה חשיבות. עבודותיהם של מיכל היימן ותום פניני פורשות את הרפרטואר החומרי המהווה חלק אינטגרלי מהפרקטיקה הטיפולית, ואת המורכבות הטמונה במבט הפסיכולוגי-רפלקסיבי. הפרקטיקות התרפויטיות מציעות מרחב של הקלה, המונכח באופן פיזי בעבודתה של נירה פרג, "הקניקול". פרג מתעדת את השרב הגדול שפקד את פריז תוך שהיא מצמידה לו גשם מרענן ופיסות צוננות של שלג מלאכותי.
הצורך לדבר ולהתוודות, המקושר גם הוא לניסיון לפרוק משא נפשי טראומטי, מקבל ביטוי גם בעבודתה של הילה לולו לין. "תאי הווידוי" שבנתה לולו לין מייצרים נישה רפלקסיבית-אינטימית במרחב הציבורי. ההתנפצות של האינטימי אל תוך הציבורי באה לידי ביטוי במקבץ עבודות הפורשות לרווחה את קרביו הפעורים של הבית: נועה צדקה חושפת סצינות אינטימיות המתרחשות במטבח ביתה; ינאי יחיאל מציג חדר שירותים שנחדר על-ידי צמחייה פולשנית; ורונית שליו מסמנת באמצעות "תכי רקמה" קווי מתאר מרומזים של בתים מתפוררים מחול.
הבתים המפולשים מהדהדים געגוע אל הבית השלם, הפנטזמגורי, המתפקד במצב החירום כעוגן אשלייתי של יציבות ושלמות. בעבודת הווידיאו של זמיר שץ, "טריפטיכון", נפרשת תמטיקה מורכבת ומלנכולית של געגוע למשפחה, לבית. שר לוי מתארת את חפצי הבית באמצעות העדרם: תוכו של הבית נגלה באמצעות כתמים שחורים. כמיהה לבית, לקשר, מובעת גם בעבודתה הנוגעת ללב של חן ש?יש, שנראים בה עיניים תפורות ופה חסום, הקוראים לנו "בוא". טל שוחט אף מעצימה את הבדידות באמצעות יצירת ויזואליזציה מבוימת של ריקנות ונוודות אורבנית. מבט אחר על אורבניות מציעה מירי סגל בעבודה "שפלת הסתיו", שהיא מהפכת בה את השמות הניתנים לאזורי עוני ושכונות מצוקה, באמצעות התקה של השמות הניתנים לשכונות היוקרה. "שפלת הסתיו" היא היפוכו של השם הטעון "רמת אביב", המוצע כשם דמיוני לשכונה בדרום תל-אביב.
מורן שוב, חיים לוסקי והדס קידר נועצים את מבטם במרחב הציבורי באמצעות תיווך טכנולוגי. לוסקי משתמש במצלמת הטלפון הסלולרי, מורן שוב משתמשת במצלמת סטילס, וקידר בונה דגמים של משקפות. שלושת המבטים מזירים את החומר התיעודי שנלכד באמצעות הטכנולוגיה, ובתוך כך חושפים את השיבוש שחמק מן המבט השגרתי. חומר תיעודי מסוג אחר מוסר הצייר מיכאל רפופורט. רפופורט מתעד במכחולו זוגות שונים: בעל ואשה, אם ובתה, חבר וחברה. רפופורט חודר מבעד לחומר התיעודי ומציג את העולם האינטרינזי הגלום בו.
שתי עבודות הווידיאו שמציג דורון סולומונס חושפות את השבר שהמובן מאליו שרוי בו. סולומונס מתאר רגעים של קריסה: התנפצות סל הקניות, סמל הנורמטיביות, שקולה לשתיקת מגישי החדשות. השבירה והשתיקה מנכיחות את הסדקים שמבעבעים מתחת לשגרת היומיום הישראלית. קריסה מסוג אחר מציעה עבודתו של בן הגרי, אשר בונה יצור היברידי המורכב משעון אורלוגין ומדמות אדם. הזמן (זמן החירום?) כמו מתנפץ לתוך הגוף ומשתלט עליו.
המבט הפוסט-קולוניאלי נכתב בעבודותיהם של אניסה אשקר, דוראר בכרי, רמי סעדי, נטע הררי ודוד עדיקא. אשקר מכליאה בין דיוקנה האישי לבין פרח החמנייה, שהפך לאייקון של תולדות האמנות המערבית. הכלאה אחרת בין מזרח למערב יש בעבודתו של בכרי, המטפל באייקון השחוק "איש המרלבורו". סעדי והררי חוקרים את ייצוגי הגוף השחור. סעדי פורש לרווחה את גופו החולה של "האחר", בעוד הררי מציגה פנים כהים הכפופים למבט מפקח. עדיקא מטיל מבט אירוני על הדימויים השגורים של המזרח. הוא מגחיך את הדימוי האוריינטליסטי באמצעות יצירת סביבה פיקטיבית המורכבת מקלישאות חזותיות. כל העבודות עומדות על קו המתח העדין שבין העור השחור למסכה הלבנה, שהרי "האחר", הנתון בדיכוי, כבר מצוי תמיד במצב חירום.
ורד ניסים ויוחאי מטוס מטילים על המציאות מבט פוסט-מרקסיסטי. ניסים חוקרת את המתח שבין מעמד הפועלים, המגולם בידיהם המגוידות של הוריה, לבין אסתטיקת החלום, המיוצגת בברבור קטן וכחול המנצנץ בין אצבעותיהם. מתח זה מכונן גם את עבודתו של יוחאי מטוס, הבוחר ליצור את המלה "תהילה" בחומר כחול ונוצץ על קיר עלוב. הצבע הכחול, המקודד כצבע לאומי, הופך בעבודות אלו לצבע פרולטרי. כחול מסוג אחר נוכח בעבודתו של גסטון צבי איצקוביץ, המתעד נערים המנקים את בריכת הזיכרון בהר הרצל. הבריכות הכחולות משמשות להשטת זרים בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. איצקוביץ מתעד אותן ברגע לא ייצוגי, מרוקנות ממים וממשמעויות. ההזרה שעושה איצקוביץ למרחב הציבורי הייצוגי נוכחת גם בעבודתו של יאיר ברק, המתעדת את אירועי יום העצמאות. יום הזיכרון ויום העצמאות מוצגים מפן בלתי שגרתי, המערער על הסטריאוטיפים שנקשרו בהם ומטעין אותם בתחושת חירום.
שי צורים זועק נגד מצב החירום האולטימטיבי, המלחמה, באמצעות שיר אנטי-מלחמתי המושר בטון מונוטוני. שחר יהלום בוחרת לשבש את הס?פר הציוני באמצעות שימוש בחמור שדמות סטטית רכובה עליו. החמור ורוכבו מהתלים באירוניה דקה במיתוסים ובאתוסים שכוננה העלייה השנייה, שהעריצה את דמות השומר הרכוב על סוסתו האצילה.
מניפת המבטים שפורשת התערוכה מאירה את מצבי החירום המשתברים בחיי היומיום. העבודות מבקשות להפקיע את הרגעים המרובים שבהם נוכח החירום בשגרה. פעולה זו מקלפת את מעטה הנורמליות שנקשר במובן מאליו, אך בו בזמן היא מציעה לצופה פיסות של רפלקסיביות ונוחם.
