מוזיאון פתח-תקווה: תערוכת הפתיחה

2004-11-06 20:36:29

"מחסן זמן" - ארז ישראלי, שי צורים, אורית רף, יעל ברתנא, ורדה גצוב, רויטל בן-אשר–פרץ, יהושע נוישטיין

מוזיאון פתח-תקווה לאמנות, רח' ארלוזורוב 30, פתח-תקווה
אירוע פתיחת המוזיאון ופתיחת התערוכה "מחסן זמן" יתקיימו ביום חמישי 25.11.04, בשעה 20.00
התערוכה תוצג עד ה-12.3.05

מוזיאון פתח-תקווה לאמנות ייפתח ב-25 לנובמבר, לאחר שלוש שנים שבמהלכן שקדו ההנהלה וצוות המוזיאון על תשתיתו. בחללי התצוגה החדשים של המוזיאון יוצגו תערוכות עכשוויות מתחומי המדיה השונים, ובכלל זה מיצבים, מיצגים ועבודות וידיאו-ארט של מיטב האמנים הישראלים הפועלים היום בשדה האמנות הישראלית והבינלאומית. המוזיאון יתמקד באמנות ישראלית עכשווית, ויבקש לקדם אמנות ישראלית ואמנים שטרם זכו להכרה מוזיאלית ראויה.
בתערוכת הפתיחה של המוזיאון, "מחסן זמן", יציגו שמונה אמנים ישראלים עכשוויים עבודות במדיומים שונים. העבודות נוצרו במיוחד עבור התערוכה ועבור חלל המוזיאון. העבודות עוסקות בדפוסי זיכרון אישיים ונוגעות בחוויות ממאגר הזיכרון האישי: זכרונות ילדות, חוויות משפחתיות וחוויות אינטימיות. חלקן בוחנות את נקודת ההשקה של הזיכרון האינדיבידואלי עם זיכרון אנושי קולקטיבי ועם לחוויות כלליות יותר כתהליכי התבגרות, תופעות של אובדן זיכרון, מוות, הגירה, זיכרון של מקום ותנועה ויחסי זמן-זיכרון-תודעה.

האמנים המציגים בתערוכה:
יהושע נוישטיין, ארז ישראלי, שי צורים, אורית רף, יעל ברתנא, ורדה גצוב, רויטל בן-אשר–פרץ, רוית כהן-גת
אוצרת התערוכה: דרורית גור-אריה

יעל ברתנא, "Low Relief II"

"מה שכחתי". יהושע נוישטיין, מיצב

המיצב של יהושע נוישטיין מעלה חוויה אנושית מתסכלת, לעתים מביכה, של זיכרון ושכחה, ועוסק במה שהתפורר ונעזב מאחורי מחיצות הזמן. במיצב מורכב, הכולל חומרי Ready Made וסאונד, מציג נוישטיין מעין אודיסיאה נכתבת בין הארצות שבהן עבר והטריטוריות שבהן פעל, בין מקומות ההולדת של הוריו, שלו ושל ילדיו.
המיצב מורכב משער חשמלי ענק שחוסם את הכניסה בפני המבקש להיכנס אל חללו.
השפה הגיאומטרית-אדריכלית של השער מאזכרת מעברים וגבולות הפרדה שבמציאות העכשווית, ובמיוחד הישראלית, מעלים תחושות סותרות של חשש וחרדה לצד תחושת הביטחון שמבטיח מרחב סטרילי.
רצועת ניילון-בועות מזדקרת ועולה כחופת אפיריון אל התקרה, יורדת חזרה עד הרצפה, מתרוממת שוב ולבסוף מתכנסת בצורת האות מם (או M) אל גליל ניילון המוטל על הארץ.
על ציר שנוצר מקיפול רצועת הניילון מונחים עלים קמוטים העשויים קרעי נייר אריזה פשוט בגוני צהוב-חום. העלים נושרים אל הרצפה כשלכת של סתיו. הסתיו מצטייר כמטאפורה בעלת איכות אמביוולנטית; בקוטב השלילי, הסתיו מדמה מצבים אנושיים כגוויעה, מחלה, עצב, געגועים או הרס; בקוטב החיובי הוא נתפס דווקא כעונת שיא של שפע ובשלות.
על האין-מצע של משטח הבועות מצוירות מפות גיאוגרפיות שעליהן שורטטו קווי מתאר פיזיים ומנטליים של נוף: קווי גבול, ימות, נחלים, סימני כבישים. הצורות מכסות את רצועות הניילון וחודרות גם למעטפת הגליל, מרחיבות את המצע. אלמנט אחר שחודר למיצב הוא קולאז' צלילים הבוקע ממערכת רמקולים אל חלל המיצב, ומתפשט במרחב. פסקול לירי של מנגינת גיטרה משיר סנטימנטלי של פול סיימון על אנשים זקנים ששוכחים מתחרה במוזיקת סינטסייזר רועשת. אל בליל הסאונד הזה חודר קולו המהמהם של נוישטיין, לה-די-דה-די-לה-די-דה, מנסה לשווא לשחזר או לדלות מנגינה.

"Tal" (גרמנית: עמק). ורדה גצוב, מיצב

המיצב של ורדה גצוב עוסק בטיב הזיכרון האצור בטבע, ובשאלות שעניינן הארכיאולוגיה של הזיכרון: האם לנוף יש זיכרון? איזה משא הוא נושא?
גצוב, המתגוררת ועובדת בברלין, מציגה דימוי מונומנטלי של רגעי היזכרות במיצב Ready Made העשוי מיטות ומגבות, ויוצר תבנית נוף: הרים, גבעות, בקעות, נהרות וימים נבנים משכבות מקומטות של מגבות הנערמות זו על זו, ומכוננות צורות שהתהוו בין זמנים. העבודה מציגה מעין משחק מחבואים בין משמעויות, שמתנהל במרווח שבין השימוש בחפצי יומיום, בחומרים מתכלים ובפעולת עטיפה ארעית, המאזכרת עבודות פופ, ובין הנוכחות הכבדה והיציבה הכורעת תחת נטל הזכרונות.

יהושע נוישטיין, "מה שכחתי"

"The Moon Tastes Like Letters". אורית רף, צילום ווידיאו

ההשראה לעבודתה של אורית רף היא זכרון סיפור שעורר רשמי ילדות. סבה של רף נהג לספר לה שוב ושוב סיפור עממי ישן אודות נסיכה קטנה שביקשה את הירח, והרעיבה את עצמה עד שלבסוף מצאה את מבוקשה: הירח המשתקף במימי בריכת הארמון.
חלקה הראשון של העבודה מציג 13 זוגות של הדפסי שמש (פוזיטיב ונגטיב, כמספר הירחים בשנה מעוברת), של מיטתה של רף. אלה צולמו במשך השנה האחרונה בבקרים שלאחר לילות ירח מלא, בעת רגעי היקיצה, כשבמיטה עוד ניכרים קווי הסדין הסתור ועקבות תנוחת הגוף. רף יוצאת למסע פנימי, חוצה גבולות, בין סף הילדות למעשה ההתבגרות, תוך בחינת מרחביה בין כאן לירח: המיטה היא מקום ההתרחשות האינטימי, המוכר, ואילו עמימות אור הירח ומופנמותו מאפשרים להרחיב את גבולות הנהיר והפלאי, הזר והמוכר, מגע בתחום האסור או המודחק.
חלקה השני של העבודה הוא מיצב וידיאו המציג את דימוי הירח המלא הנלכד ומפציע בדלי מים המוצב על רצפת מטבחה של האמנית. האם הממשי הוא אכן האמיתי? על רקע סיפור הנסיכה שמימשה חלום במראית עין של השתקפות, רף בוחנת תהליכי מעבר והתבגרות, ומתבוננת בזהותה כאשה, כאם צעירה וכאמנית.

"Low Relief II" (תבליט שטוח 2 ). יעל ברתנא, וידיאו

עבודת הווידיאו של יעל ברתנא מציגה מהלך של הפגנה מול גדר ההפרדה ועוסקת במאפיינים ריטואליים הקשורים במערכת הערכים של החברה הישראלית ובתרבותה.
ברתנא בוחנת את המשמעות של הפגנה בישראל של היום, שכולם בה מפגינים כל הזמן. ההפגנה מוצגת כאקט סיזיפי, חסר השפעה. ככלי שחוק. בשוט הפתיחה של סרט הווידיאו נראות דמויות שלמראית עין נראות כצצות מתבליט עתיק, אך למעשה צועדות לאטן, כפסלים נעים, כשהצורות והפרטים נטולי זמן ומקום קונקרטיים.
ברתנא מתמרנת את הדמויות כך שהן נתפשות כתצורות אבן מונומנטליות, המאזכרות תבליטים ופסלים ממאגר הדימויים שעיצב את האתוס הציוני – האתוס שגיבורו מוצג תדיר כלוחם זקוף קומה ויפה-בלורית, המניף נשקו בהגנה על המולדת.
ואולם, ככל שנמשך הסרט מחלחלת ההכרה בכך שאנו צופים בפרטים מהמציאות הישראלית העכשווית, העמוסה אלימות וכוח. המאבק, המתחולל בין האזרחים המפגינים (משני עברי ה"גדר") ובין נציגי המשטר, הצבא והמשטרה, נעדר הרואיות ונטול טעם של ניצחון. המפגינים מוצגים בעבודה כישות אחת חסרת זהות וללא גבולות – מונומנט נע של מציאות יומיומית בישראל 2004, שבה הפגנה היא ריטואל קבוע ובו אנשים הופכים לגיבורים ולסמל בסיטואציה חסרת זמן ומקום.

אורית רף, "The Moon Tastes Like Letters"

"גולה סנגם". רווית כהן-גת, מיצב

גולה סנגם ("רקפת שלי", בפרסית) הוא שיר עממי פרסי שהאמנית רווית כהן-גת בחרה ככותרת למיצב המציג שולחן סרוג, ובו טקסט הרקום בארבעת קצותיו ועל צלחות סרוגות המונחות עליו. רווית כהן-גת, המרבה לעסוק בעבודותיה בנושא המשפחה, יצאה למסע פענוח הסיפור המשפחתי שלה בעקבות שברי זכרונות ילדות על סבתה המיתולוגית וסיפור חייה.
השולחן של כהן-גת מספר את תולדות חייהן של נשי משפחתה. השולחן הסרוג, פרי עבודה של שנה, הוא עדות למלאכת יד עמלנית, ומייצג עשייה ועבודה ידנית קשה של נשיות מסורתית וסבילה בתרבות פטריארכלית.
שולחן האוכל כטריטוריה וכבימה המשקפת את ההתרחשות והדינמיקה המשפחתית מעלה תמונת ילדות משפחתית של ארבע דודותיה של האמנית, שבה האם נוכחת-נעדרת. בגיל עשר עלתה האם (סבתה של כהן-גת) מפרס לאחר שנקרעה ממשפחתה, וכעבור שנה נישאה בשידוך. היא הביאה לעולם שמונה ילדים, וחייה היו רצופים הריונות והפלות, ולבסוף קריסה אל המיטה שממנה לא יצאה עוד.
כהן-גת בוחנת במיצב את שברי הזכרונות שנשתמרו משנות הילדות והניחו עקבות בלתי נמחים בנפש. בעבודתה, חרוזים מיתממים חופני סוד ואמרות עממיות מתובלות בחוכמת חיים משרטטים עולם תרבותי שזכרונות קשים נמהלים בו ברמזים הומוריסטיים ועוקצניים למטבח, לאוכל, לאהבה ולדרך לכבוש את לב גבר.

"פריחת סיר הלילה". ארז ישראלי, מיצב

סיר אמייל ישן, לבן, ששימש בעבר סיר לילה, מכיל שתן שמתוכו צומחים-עולים דימויי פרחים מרהיבים הנפתחים אט-אט. ב"פריחת סיר הלילה" ממשיך ארז ישראלי לעסוק בגוף ובחותם שהזיכרון מותיר בו, ומציג את הקשר ואת תהליכי ההטמעה שבין פסולת הגוף לפרחים.
סיר הלילה מסמן נקודה ברצף הזיכרון, ומתפקד על ציר בין שני קטבי משמעות. הקוטב האחד חיובי, ומתקשר לחוויית ילדות המשותפת לכל: תהליך הגמילה של תינוק מחיתולים. ההיכרות עם נוזלי הגוף, הפרידה מהם בחיוך, בעידוד ובתמיכת ההורים. הקוטב האחר מתקשר לזקנה, לנסיגה, לחוסר אונים, לחוסר שליטה ולאיבוד הפרטיות. נוכחותו של הסיר מלווה בריח שתן העומד באוויר, בתחושת חוסר אונים ובפחד מפני המוות.
בתודעתו של ארז ישראלי חקוקה תמונת סיר האמייל הלבן בחדר האמבטיה של סבתו הזקנה מקיבוץ מעלה-החמישה. בזכרונו חוברים זה לזה האוויר הדחוס של החדר, ריח נפטלין מעורב בריחות נוזלי גוף, וזר פרחים שהיה מונח תמיד בחדרה.

"Mr. Hunter" (מר האנטר, צייד). שי צורים, מיצב

המיצב של שי צורים מציג גוש שברים מתכתי ענק, שמתוכו מגיח ראש אדם.
קומתו של היצור עולה על קומת אדם, והוא עוטה שריון קשקשים מודולארי – זמן וזיכרון הבאים לכדי ביטוי חומרי וצורני כהצטברות שכבות שברים על גרעין גוף נסתר.
צורים מרבה לעסוק בפיגורה של גיבור מוחלש (superhero light) כמטאפורה מלאת הומור לאופי פעולתו של אמן כיום. בעבודתו הנוכחית הגיבור נראה כיצור מיתולוגי, הכלאה בין חיה לאדם, בין אורגני לממוכן, בין חי לדומם. הראש המופיע כמייצג את הפן האנושי בפסל מבוסס על דיוקנאות של גיבורי-על מעולם הקומיקס. את הגוף הנוצץ ניתן לקרוא כמטיאור דומם או כמיכל של תנועה. הדמות מעוררת שאלות ותהיות: האם היא נבלעת בגוש החומר העוטף אותה או בוקעת מתוכו? האם הגיבור מתקדם או שוקע? או האם כל הפעולות והדימויים הללו מתקיימים ומתרחשים בו-זמנית?
במיצב לוכד צורים את אפקט התנועה של ההילוך האטי של הריצה הביונית, וגיבורו נראה במהלך תנועה בחלל. צורים יוצר זיכרון של תנועה שהתהוותה בין פסיעה אחת לאחרת, בין ראשית הפעולה של הכוח הריתמי לאחריתה.

ארז ישראלי, "פריחת סיר הלילה"

"הנופלים". רויטל בן-אשר–פרץ, מיצב

"הנופלים" הוא מיצב קבורה שיצרה רויטל בן-אשר–פרץ בגינת ביתה. בשנתיים האחרונות אספה האמנית בדבקות כל פרח שנשר משיח הקמליה שפורח בחצר ביתה. לכל פרח כמוש הכינה מצבה, מעין אנדרטת זיכרון קטנה שבתוכה הציבה אותו, תוך ציון מדוקדק של זמן נפילתו.
המיצב מורכב משורות עציצים – שישים קברים מסודרים בטור כרונולוגי יבש, על-פי מועד נפילת הפרחים, במיכלים העשויים ספוג ירוק המשמש לסידור פרחים. בכל אחד מהם נטוע פרח ורוד מהוה. לחזית כל מיכל מוצמד בעזרת סיכות מוחלדות פתק Memo צבעוני, שנשלף באקראי מחפיסת הפתקים הביתית ועליו שרבוטים מחיי היומיום, דברים שנכתבו כלאחר-יד: רשימת קניות, מרשמי תרופות, מספרי טלפון, הודעות לבן-הזוג, תוכניות למהלך השבוע והגיגים סתמיים. האיסוף הילדותי לכאורה של פרחים רומנטיים לשם ייבוש בין דפי מחברות בית-הספר מתבאר במיצב כשיקוף טעון של מציאות ישראלית, שבה חיילים, קורבנות טרור וילדים "נקטפים" כחלק משגרה איומה. המניפולציה האמנותית מתרחשת על התפר שבין הומור לאירוניה, ומשמשת את האמנית כדי להתבונן ביחס שבין חיים למוות ובין השגור לנצחי.