נפש כפולה

בפריפריה אי-אפשר לשמר את הקודים המטופחים של עולם האמנות. עכשיו יוצאים מהגלריה

הגלריה של אום-אלפאחם היא הגלריה הוותיקה והגדולה ביותר שקיימת כיום ביישוב הפלסטיני בישראל. בעשור הקרוב אמורה הגלריה להפוך למוזיאון הערבי הראשון בישראל. במציאות הלאומית, הפוליטית, הדתית, התרבותית, האזרחית והמקומית המיוחדת, נדרש שיח הייצוג השגרתי של עבודת הגלריה להשתנות. אין די בתערוכה כשלעצמה כדי להכיל את המורכבות הקהילתית והאישית שכופה המציאות. מה שמתחייב הוא שינוי בתנאים ובזהות של התהליך האמנותי. עת של משבר לא נותנת להמשיך במהלכים המקובלים של יצירת אמנות והצגתה. השבר החברתי מעלה שאלות לגבי התפקיד הציבורי של הגלריה ולגבי משמעותה עבור חיי התושבים. עד כמה מבטאת האמנות את הזהות התרבותית, כאשר המציאות נוקבת מבחינה קיומית? כאשר גלריה ניצבת במוקד של תנאים חברתיים מסובכים, מתרחשים תהליכי חשיבה והתנסות שמפרים את שגרת התוואי של אמן, סטודיו, עבודת אמנות, תערוכה, גלריה, אספנים ומוזיאון. תנאים שונים דורשים פתרונות אחרים. דוגמאות לכך אפשר למצוא בגלריות הנמצאות בפריפריה – בשכונות או מחוץ לערים המרכזיות. במקומות אלה לא ניתן לשמר את הזהות המקובלת, את הקודים החברתיים המטופחים של עולם האמנות.

בית ספר כקמפוס תרבותי (צילום: עמי שטייניץ)

המהלך שהתבצע באום-אלפאחם הוא פנייה מעשית אל המרחב הציבורי. במקום שהגלריה תהיה מוקד שהאזרחים אמורים להגיע אליו, יוזמת הגלריה מהלכים שבהם האזרחים, הבתים והסביבה הופכים למקומות שהיא מוליכה אליהם.
בתערוכה "בבית" שאצרו דרורה דקל ואבי איפרגן, אמנים יצרו עבודות בתוך בתים פרטיים בשיתוף בני-המשפחה. המבקרים בתערוכה באים אל הגלריה באום-אלפאחם ויוצאים ממנה לסיור ביישוב, שכולל ביקור בבתים ומפגש עם המשפחות. כעת יוזמת הגלריה מהלך נוסף, ובו אמניות ואמנים מתחומי האדריכלות, העיצוב והאמנות יעבדו עם תושבים על עיצוב הסביבה העירונית במקום מגוריהם. הגלריה, במקרה זה, יוזמת מהלך שעתיד להשפיע על איכות החיים ועל מעורבות התושבים בשאלות של תכנון.

***

המהלך שבו מרכיבים הגלריה והמוזיאון תוכנית על סמך מציאות חברתית מבטא הכרה ותפיסה אחרות של מקומה של התרבות. הצירוף בין תחום התרבות לתחומי חיים אחרים מצוי גם בסוד רעיון בית-הספר כקמפוס תרבותי. בית-הספר הוא זירת התרבות העיקרית של הקהילה, ומתקיימת בו חשיבה על אודות תכני הלימוד והשפעתם על חיי הילדים. בבית-הספר באות לכדי ביטוי שאיפות ההורים לעתיד ילדיהם, ונלמדות רקמת החיים האזרחיים ומשמעותה. ידע והשכלה נרכשים בסביבה אנושית הפועלת ליצירת משמעות, זהות ושייכות. באמצעות השפה החזותית מתחזקת ההבנה העיונית של תכני הלימוד. השתלבות של כלי ביטוי אמנותיים בהוראה מוסיפה ללימוד העיוני סביבה של דימויים – סביבה המשלבת את הביטוי החזותי במערכת ההשכלה, ומוסיפה לתפיסה המילולית מרכיבים של דמיון, יצירתיות, ומקורות תרבותיים.
היחס בין תרבות וקהילה נתון בשיח מורכב של שילוב והיפרדות. מצד אחד, הביטוי האמנותי נובע מליבה של ניסיון חיים ושל מציאות קיומית. מצד אחר, היצירה מתבססת על הבעה אישית ועל הערכתה בהקשר של תולדות התרבות. מצד אחד, מקורות התרבות נובעים ממעיינות חברתיים נעלמים, ומהצד האחר דורשת הופעתה כישרון ומיומנות ביצוע מוגדרים. הנפש הכפולה של התרבות מתבטאת במה שמכונה מסלול ההכרה האמנותי. מסלול הבנוי ממערכת מפותחת ומדורגת: אקדמיות לאמנות, היכלי תצוגה, ביקורת, מחקר, היסטוריה ותקשורת.
מערכת זו היא עתירת כספים ועלויות. המציאות הכלכלית מפצלת עוד יותר את נפשה של התרבות, שהרי למערכות מורכבות ויקרות קשה לשמור על פתיחות ונסיוניות. כמקור תקציב ופרנסה נוטות המערכות להפוך למגדלי שן תחומיים, מעמדיים ואתניים. מציאות זו עומדת בסתירה למהות הרב-תרבותית, לסגולות הבינתחומיות ולמקורות הבלתי צפויים של יוצרי התרבות. ביטוי תרבותי נטווה על בסיס יכולת אישית וקבוצתית לצרף קצוות בכתיבה חדשה. את מערכות הייצוג יש לבחון על סמך יכולתן להכיל קצוות ולבטא מכלול של זהויות. ביטוי זה אינו מצטמצם בהענקת במה לקולות שונים, אלא מחייב זהות מושגית מקיפה.
זהות זו מתקשה להתפתח בציר הייצוג התחומי המקובל של העידן המודרני. המוצא הקפיטלי-מערבי של הציר מותיר ומעמיק את מערכת הפערים הקהילתית, מקבע הגדרות זהות ומנציח אופני שליטה. כדי לשנות את ציר הייצוג המודרני ניתן להפעיל כלים של ביקורת או לנסות להרכיב צירים חלופיים ולשנות את מפת הייצוג. שינוי זה אינו רק מוסדי. הוא מבטא דיון ערכי בזהות תרבותית ואפשרות שוות-הזדמנות למימושה. צירים חלופיים יכולים להתפתח בשתי דרכים: על סמך שינויים פנימיים במוסד קיים, או על סמך התארגנויות חדשות.

בית ספר כקמפוס תרבותי (צילום: עמי שטייניץ)

בשלוש השנים האחרונות אני עוסק בניסוי ובבחינה של הרכבת צירים חלופיים לדרכי הייצוג. מהלך אחד, "עיצוב סביבה" מתרחש באום-אלפאחם באמצעות הגלריה לאמנות שם. מהלך אחר מתרחש בבתי-ספר בראשון-לציון תחת הכותרת "בית-הספר כקמפוס תרבותי", ונערך באמצעות הסדנה לאמנות ברמת-אליהו.
הסדנה לאמנות ברמת-אליהו מפתחת רעיונות שיעניקו משמעות מעשית לתפקיד התרבותי של ההוראה. בית-הספר הוא יותר ממוסד לימודים. הכלת התרבות כיסוד משולב בהוראה נערכת באמצעות אמנים, סדנאות וגלריה בבית-הספר, ושילוב של השפה החזותית במקצועות הלימוד ובקהילה. תוצריו של שילוב השפה החזותית בתחומי הלימוד בשיתוף סגל ההוראה, תלמידים, תושבים ומקומות מסביבת הקהילה מוצגים לציבור בגלריה של בית-הספר. הפעלת כלי ביטוי מקצועיים – תערוכה, סרט והצגה – כחלק מתוכנית הלימודים, חיי הקהילה והסביבה מביאה אל סביבת ההוראה את דרכי הייצוג של התרבות. בית-הספר ישמש מוקד של ייצוג מקומי ומקום לביטוי ולדיון בנושאי הלימוד והקהילה.
כך, בשיעור גיאוגרפיה נלמד האטלס על סמך המקורות התרבותיים של משפחות התלמידים, בשיעור גיאומטריה מתועדים גופים גיאומטריים בסביבת המגורים, ובמסגרת לימוד הסיפור העממי אוספים הילדים סיפורים מקרב בני הקהילה. המקורות הללו נאספים, ובעזרת אמנית או אמן, שקיבלו סטודיו בבית-הספר, מוצגת בגלריה הבית-ספרית תערוכה המאגדת ידע, תרבות וקהילה. פעילות הגלריה בבית-הספר מסמנת את המקום כמוקד של יצירה ותצוגה. מקום שלצד ההוראה מבטא את מקומה של הקהילה כמרכז תרבות. סדרה רחבה של מוקדים קהילתיים תשרטט מפה אחרת של פעילות תרבותית, חילופי תערוכות, הגדרת קהל ושיח הזהות.

המאמר פורסם במקור ב"מצד שני" גיליון 8, "המאבק המזרחי", עורכות תקווה לוי ואיריס מזרחי.
את "מצד שני" אפשר להציג דרך המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, 6241159 02, avital@alt-info.org