 |
  |
קרפיון לחג
על ציוריו של ג'ולה זילצר בגלריה נורה ג'ולה זילצר - צ'לן
כשהדלת תיפתח ומולכם יצטייר הצ'לן העצוב על הנייר הקרוע, הביטו לא בעיניו המנגנות את אחד מן הסרבנדים של באך אולי, לא באצבעותיו הנמתחות ארוכות ודקות כמיתרים על צוואר הצ'לו, אלא דווקא בנעלו. ג'ולה זילצר מצייר את רגלו השמאלית של הצ'לן, ולצדה נמצאת לא הרגל הימנית, אלא רגלו של הצ'לו. כך, במהלך ציורי פשוט וריאליסטי לחלוטין, זילצר הופך את המנגן ואת הכלי שלו לדבר אחד, לחיה דו-רגלית. מוטעה לגמרי יהיה לדבר כאן על אדם המנגן בכלי, כלומר, על אדם חי המפעיל מכשיר דומם. לא, לפנינו יצור חדש, יציר כלאיים, חציו אדם וחציו תיבת תהודה. עכשיו, במבט נוסף, ראו איך הצ'לו באמת נולד מתוך חזהו של המנגן וכמעט נטמע בירכיו. כמו כן ראו איך נוצר צלב-צל מרגל הצ'לו ורגל הצ'לן, ואיך המיתרים נעלמו מצוואר הכלי והפכו לאצבעות. אם תרצו, נקודת החיתוך של שני הצללים הללו היא הנקודה שבה השניים חדלים מלהיות בודדים ורגילים והופכים לאחד ולפלא. אשה לחוד וקרפיון לחוד - לא מעניין; אשה-קרפיון – הרי לפניכם סירנה. באי גלריה נורה זכו לראות עבודות של זילצר (בודפשט, 1898 - ניו-יורק, 1969) בתערוכות קבוצתיות קודמות כמו בארבע תערוכות-יחיד, שנערכו לכבודו בעשרים השנה האחרונות. התערוכה החדשה כוללת פריטים רבים מעזבונו, שנתרם על-ידי מרי זילצר, אלמנתו, לטובת קרן המלגות של בצלאל. התערוכה החדשה מציינת מלאת שנה למותה. בנקרולוג שהתפרסם ב"ניו-יורק טיימס" אחרי מות האמן הוא שויך לאקספרסיוניזם הגרמני. יש בזה אמת, כמובן, אבל מעניין יותר לראות כיצד זילצר הוא גם בן חורג של התנועה הזו. אם לחשוב על תפיסת הגוף של זילצר, יש בה משהו זוויתי ומתוח החוצה, שמזכיר לפעמים את אגון שילה. אבל בניגוד גמור לשילה, חדותו של הגוף אצל זילצר מהולה בחמלה רבה כלפי האנושי. כך, במקום שאצל גיאורג גרוס נמצא ניוול דקדנטי, מתועב, חוגג בסיאוב מוחלט, הרי שאצל זילצר בסצינות ההמוניות אפשר לרוב לזהות ענייניות, אחווה, וכאמור, חמלה. כך בציור היפה של שחקני הביליארד. המניפסטים האקספרסיוניסטיים מלאי הפתוס אינם הולמים היטב את האמנות הזו, אם כי לפעמים (במיוחד בציורי המלחמה) הם נוגעים בה. לדעתי, רגעי ההגזמה והפתוס של זילצר הם רגעיו החלשים (דווקא מכיוון שהם חזקים ומהממים באפקט המיידי
ג'ולה זילצר - בית ספר. תחריט התעכבתי על העניין הזה לא לשם הסיווג האסכולתי. אם לחזור לצ'לן, אפשר לנסות ולאפיין את אמנותו של זילצר כחותרת אל רגעים של חיבור או זיקה של אדם ועולם. אבל אין זו חתירה אל רגע מכריע של הארה בהירה או של החצנה אינטנסיבית של התודעה. מצד שני, אין זו הסתפקות בבנלי ובגלוי לעין. אפשר לומר, שהציור של זילצר מחיה רגעים שבין היומיומי להתגלותי, חולין עם קורטוב של קודש. חיבור הצ'לן לצ'לו שלו הוא דוגמה לרגע כזה, שהוא בסופו של דבר "רק" התרחשות מוזיקלית שכיחה, נטולת פתוס. שהרי צ'לנים מנגנים מוזיקה יפה בכל יום. ובכל זאת, זילצר תפס משהו חריג באקט הנגינה השגרתי. אולי לא מיותר לציין, כי חומרי התערוכה הזו (ועבודות מעולות רבות נותרו במגירות) היו יכולים לפרנס בכבוד אגף במוזיאון חשוב בכל בירת אמנות מערבית. מי שאמונו בתקשורת עם הציור נתערער במקצת בעקבות תערוכתו (הנחוצה כשלעצמה) של מיכאל גרוס במוזיאון ישראל, ימצא, נדמה לי, נחמה בציורים הישנים והנהדרים האלה.
|
 |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
