הכל ב-$ בקרית שמונה, רשומון בירושלים,פריים טיים בת"א, לך לך בפלורנטין, קבוצת סלאונה חוזרים לנגה ושרוף במנשר
חורשה זמנית
פתיחה: 28.12.06 בשעה 19:00. נעילה: 25.1.07.
משתתפים: סאמי בוכארי, מאי שטרית, שלמה וזאנה, צופית טובי ועמי צרויה, ורד נסים, יהונתן משעל, מורן שוב, יוחאי מטוס
אוצרות: דליה מרקוביץ', נעמה מישר.
הגלריה בבית האדריכל, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, רח' המגדלור 15, יפו.
שעות פתיחת הגלריה - א', ג', ד' 10:00 – 17:00 ; ב', ה' 14:00 - 19:00. טל: 03-5188234.
ב – 28.12.06 תפתח בגלריה בבית האדריכל ביפו התערוכה "חורשה זמנית". "חורשה זמנית" הוא הכינוי הביורוקראטי שהצמידה המערכת המוניציפאלית לקרקעות עירוניות שלא פותחו על פי היעודים שנקבעו בתכניות המתאר. כדי לסמן בעלות על המרחב, בוצעו בשטחים הפתוחים פעולות נטיעה מינימאליות. במקומות רבים, המרחב הירוק היחיד כמעט המשמש את התושבים, הוא אותה חורשה זמנית. חורשות זמניות אחרות הן תוצר של פעילות אזרחית בשטחים ציבוריים מוזנחים ומופקרים.
התערוכה מוקדשת לשפות הנופיות הייחודיות שהתפתחו בפריפריה האורבאנית של ישראל.
שלמה וזאנה, אמן ופעיל חברתי שהוביל את חקיקת חוק הדיור הציבורי, מציג את גן סלעים שנבנה מפסולת בניין שהושלכה בשכונת הקטמונים בירושלים; סאמי בוכארי, אמן פלסטיני יליד יפו, מתעד "גינות לא מוכרות" ברמלה העומדות בפני צו הריסה; מאי שטרית מתעדת חורשות זמניות ברחבי העיר תל אביב; אדריכלי הנוף צופית טובי ועמי צרויה יצרו מיצב גנים המנכיח שפות גינוניות המאפיינות חצרות של בתים משותפים בפריפריה; יוחאי מטוס, אמן רחוב תל אביבי, מהתל בתפקיד הקישוטי שממלא הדשא האירופי בחלקים המבוססים של העיר; מורן שוב הופכת פעולת גינון פיראטית לאפיק של מחאה; ורד ניסים עוסקת בחומריות המתכלה של עולם הצומח, ובקו המתח העדין שבין טבע לתרבות; יונתן משעל עוסק ביחסי התלות טבע – תרבות באמצעות חקירת הנוף האורבאני.
ורד ניסים
בוקה ומבולקה
פתיחה: 27-12-2006 בשעה 16:30
הגלריה הלימודית של בית הספר לאמנות חברה ותרבות ספיר.
התערוכה נוצרה במסגרת קורס אוצרות, בהנחיית זיוה ילין, ובעבודה צמודה עם האמנית מרב דביש בן משה.
זוהי תערוכה קהילתית העוסקת במצב המתסכל ובתחושת האין מוצא באזור הנגב המערבי, המטווח מכיוון עזה מזה 6 שנים. הקהילה המשתתפת בפרויקט היא קהילת הסטודנטים במכללת ספיר ותושבי האזור, שהוזמנו להביא לגלריה חפצים אישיים שלהם: רהיטים, צילומים, טקסטים ועבודות וידיאו המתעדות את תחושותיהם ביחס למצב.
החפצים הביתיים אשר בדרך כלל מעבירים תחושת ביטחון ויציבות מוצבים זה על גבי זה והופכים לקירות של מבוך בחלל הגלריה, שחוסמים את המעבר ומשרים אווירת בלבול ואיום.
התערוכה מהווה המשך לתערוכה "למען" שהתקיימה בגלריה בקיבוץ בארי במאי 2005, שם נאספו שמיכות מתושבי האזור ,שקופלו ללבנים, איתן דופנו קירות הגלריה .
בתערוכה זו, כמו בקודמתה, מבקשת האמנית להעלות על פני השטח את המצוקות והמועקות אשר חווים תושבי האזור תקופה ממושכת אך בדרך כלל נאלצים להדחיק אותן.
בדרך זו של עשייה קהילתית משותפת, מופרכת ככל שתהיה, יש אפשרות להתמודד ולצאת מתחושת חוסר האונים.
שיח גלריה בהשתתפות האמנית מרב דביש בן משה, קבוצת הסטודנטים מקורס אוצרות והמנחה זיוה ילין , יתקיים בתאריך 4-1-07 בשעה 14:00
הכל ב-$
אוצרת: מילנה גיצין-אדירם
גלריה החדר לאמנות עכשווית מצטרפת לפרוייקט התרבותי החברתי המבורך "פסטיבל בשקל" ומעלה צפונה את התערוכה "הכל ב-$".
בתערוכה ישתתפו מיטב אמני הבית של הגלריה והיא תבחן את ההקשרים בין מרכז ופריפריה, את היחס בין אמנות ותרבות עכשווית לבין החברה שבה היא מוצגת ואת היחס בין אינטרסים מסחריים לאינטרסים חברתיים.
בין האמנים: טלי בן בסט, שחר מרקוס, גיא גולדשטיין, ליאור שביל, יאן טיכי, לי ינור, אסף עברון ועוד.
התערוכה תוצג במסגרת "פסטיבל בשקל" המהלך יום ד', ה-3.1.2007 ברחבי העיר קרית שמונה (איזור החאן).
טלי בן בסט
רשומון
ב- 28 לדצמבר תיפתח ב"גלריה החדשה" של סדנאות האמנים באצטדיון טדי תערוכת רישום קבוצתית.
בתערוכה יציגו עשרה רשמים צעירים בוגרי השנים האחרונות בבצלאל. כולם אמנים שכבר התבססו, גיבשו שפה אישית וסיימו תהליך של הבשלה. התערוכה באה לסמן את ירושלים כמקום של פעילות חופשית יותר ומחויבת פחות לגלריות מסחריות ולכלכלת שוק האמנות התל אביבי.
התערוכה תיקרא רשומון, ובין המציגים בה נמנים מאשה זוסמן, אבי סבח, ניר הראל, אורן אליאב, רוני קרני, רועי סופרין, שירה גלזרמן, נועה חרובי, יונתן הישפלד וגיל יפמן. היא מתעתדת להיות תצוגת כוח ראשונה של הדור הזה ברישום.
פריים טיים
שבוע אחרון לתערוכה של דורון פרומן בבית האמנים בתל אביב
טקסט של פרומן:
העבודה כוללת כ-20 קטעי וידאו קצרים המוקרנים ברצף על שני מסכים שונים. הסרטים מתארים צעירות המכות אחת את השנייה מכות נמרצות. סרטי הוידיאו, נלקחו על ידי ממקורות שונים באינטרנט, צולמו על ידי צלמים אנונימיים.
בעבודה זו אני מעלה מספר נקודות לחשיבה:
1. האם זהו תיעוד של משחקים תמימים אך קיצוניים שנעשים על ידי קבוצות אלימות וזוהי דרך לשתף קהל רחב יותר.
2. האם שילמו לנשים צעירות אלה באופן פרטי על ידי חובבים או סוכנויות, כדי להרביץ האחת לשנייה. אם כן מהם הגבולות לשכירת אנשים ולאלו מטרות?
3. האם חומר זה מופנה לקהל יעד מסוים שמחפש אקשן. בערוצי האינטרנט או בערוצי טלוויזיה כדי לעלות את הרייטינג.
נשים בהיסטוריה של התרבות היו תמיד נציגות של המוסר, היופי, טוב הלב וסמל של ריסון עצמי, הן היו ועדיין נציגות של ערכים חברתיים הקשורים לבית ומשפחה. כאשר נשים מתקוטטות מתבטלות הקונבנציות. האישה כערך מצפוני נפגמת, מתפזרת מתרחקת מהיעוד שהקצו לה ומן המטרות שלשמן היא קיימת לפי המצע החברתי הפטריאכלי.
מסתבר שקל להסיט צעירות, לפעילות קיצונית כזו להרביץ אחת לשנייה, זהו משחק אכזרי שכלליו פרוצים ויכול להוביל לפציעות ממש. קרבות אלה בין צעירות מתבצעות בחצר האחורית ולא במקומות שנועדו לכך באופן מסודר. ההגדרה באינטרנט לפעילות מסוג זה נמצאת בקטגוריה של בידור קל, תחת הפרסום "יותר טוב מהטלוויזיה" שברובה יזומה ע"י גברים שמשלמים להם ומוכרים סרטים אלה לאתרי אינטרנט ולערוצי טלוויזיה בכבלים.
השם 'פריים טיים' מוזכר בהקשרים טלוויזיוניים לזמן צפייה עבור קהל יעד רב, בזמנים ותוכניות מועדפות, בדרך כלל משתמשים בזמן זה להקרין פרסומות של יצרנים שונים לפרסום מוצריהם, הרייטינג הגבוה ביותר מושג בשעות הפריים טיים.
בהקשר לאמנות בת זמננו, קהל הצופים כקהל צרכנים מעוניין לספק את ציפיותיו הקיצוניות - התאווה לאקשן. הממסד האמנותי כנציג של תרבות גבוהה, נשאר יומרני ומיושן וברור שהוא נתון לאותם כוחות פעילים חברתיים שמכתיבים את הטעם.
ההמונים בכפר הגלובלי, שותפים למחנה המשותף הנמוך, הם צרכנים של שפע המוצע ע"י קונצרנים וחברות ענק ועוברים מניפולציה כוחנית המועברת בכל המדיות של התקשורת, בלי שיפוט בקורתי ועניני של הפרט החי בחברה זו.
פריים טיים, דורון פרומן
"ל?ך? ל?ך?" יניב וייסה
"טיטאן – בית עיצוב ואמנות", ידידיה פרנקל (עמק יזרעאל) 14, פלורנטין, ת"א
אוצרת: דפנה איכילוב
הפתיחה: יום שישי 29.12.2006 בשעה 13:30
וייסה הוא הצלם המשוטט. יוצא עם מצלמתו למסעות, מהלך בנופים טעונים עבורו. חווית ההליכה בנוף משמעותית כמו חווית הצילום, מחברת אותו לחווית התלישות של המהגר. בשיטוטיו, הוא מחפש את הרגע החמקמק בו הנופים עוברים הזרה, הופכים לארץ לא נודעת. הרגע בו הסביבה המוכרת ניתנת לבחינה מחדש: בעין נטולת רגש והקשר, עינו של הזר.
מבקש לגלות אותם מחדש ולהטעינם במערכת חדשה של משמעויות, לבנות רגע של שקט לכאורה שאוצר בתוכו חוסר מנוחה, פוטנציאל של חורבן, תרחישים מאיימים ותחושות אפוקליפטיות. נופים צילומיים תמימים לכאורה המפעילים מערכת חדשה של אסוציאציות.
במסעותיו, הוא יוצא ממקומות ההתרחשות אל הקצוות, אל שולי העיר, שולי החיים; מחפש מחוזות חסרי זמן ומקום, מקומות שקטים, נטושים, חסרי חיים כביכול. בהם הוא מוצא עולם ומלואו, פרטי נוף מעוררי זיכרון, תחליפים המכילים בתוכם את מהות האובדן והזוועה.
שם הוא יכול לגעת בחוויות קולקטיביות ואישיות טראומתיות של אובדן והגירה, זרות וגלות.
בחיפושיו אחר הרגעים הרגשיים המדוייקים המפעילים אותו בעת מעשה הצילום, וייסה חוזר אל הטכניקות הפשוטות – מצלמות צעצוע, חומר צילומי שעובר עיבוד דרך מגע ידו (Polaroid Transfer).
וייסה הוא בוגר מכללת הדסה (04') ותכנית לימודי ההמשך במוסררה -ביה"ס לצילום, מדיה ומוסיקה חדשה (06'-07').
תערוכה שנייה בסדרת התערוכות ב"טיטאן – בית עיצוב ואמנות" שהפכה ל'גלריה' מארחת. התערוכות מתרחשות בכל חלליה, תוך דיון עם הפעילות היום-יומית, עם החלל, האובייקטים המאכלסים אותו וקהל הצרכנים הבא בשעריו. חלל מיסחרי שהופך לרגע לחלל "אלטרנטיבי".
יניב וייסה
הבטחה
פתיחת תערוכה בלאנוצ'-בר סאלונה|
פתיחה: מוצ"ש 20:30 06 / 12 / 30
שמות המשתתפים (בסדר אקראי): ורד אדיר, שחר מרקוס, רנה רזניקוב-רוזנטל, דדי ליפשיץ, אדם שר, קרן שפילשר, שרון ב.ה, נתן דביר, ירון ש (jewboy), יעל עומר וטלי נבון.
סאלונה: תרצה 17, מתחם נוגה, ת"א- יפו. שעות פתיחה: 1:00-20:00 טל': 03-5181719
אמני קבוצת סאלונה יציגו שוב אצל המארחת הוותיקה "בר הסאלונה".
הקבוצה חזרה לפעילות שבאמתחתה קיום הבטחות נוספות, במקומות שונים וחברים חדשים (הודעה תצא על כך בהקדם).
חברי הקבוצה, לאחר פעילות של כמעט שלוש שנים, הרשו לעצמם לסגור מעגל בתערוכה אינטימית, במקום בו נרקמה השותפות. תחילתו של ניסיון אחר, גם עבורם. לאחר פגישות רוויות אלכוהול, וויכוחים סוערים, נטישה וחזרה של חברים...צפה חוויה
ממקור שונה, מעין פטריוטיות קבוצתית למהלך ולחבורה עצמה .
במקור ההנחיה עבור התערוכה הנוכחית הייתה ההבטחה לשנה הבאה...וזו צימחה אצל רב האומנים דווקא חשבון נפש.
רנה רזניקוב-רוזנטל צימחה קרניים לדמותה שלה, כתגובה לתהליכים זוגיים רגשיים שלה ובן זוגה.
דדי ליפשיץ מציג ציור המקרין כמו כתם רורשך דמות קדמונית, צל נאמנות המנסה להתהלך ולהזדקף בנתיבים הבלתי אפשריים של החיים עצמם בעולם הרציונלי, אל מול האני הבראשיתי שלך עצמך.
שרון ב.ה מטילה עצמה על ספתה שלה, בניסיון לגלם את הדיאלוג משני קצותיו באופן פרדוקסלי – חומר הגלם ויוצרו.
ירון שין (jewboy) מציג כהרגלו דימוי הומוריסטי למצב מורכב בו היה נתון בשהותו בהולנד.
אדם שר מצייר דימוי מפרסומת ישנה לפאות ומעלה לדיון את מושג היחסיות שביופי. והדימויים הקומיקסים של קרן שפילשר, מפנים מקומם לחלקים משעשעים פחות בעולם הבדוי אותו היא שואלת ומשאילה.
"הבטחה" / איתי מאוטנר
"השנה הכל יהיה שונה" היתה השורה הראשונה שפתחה את המחברת החדשה שלי שעל כריכתה היה כתוב – "2007". זה מנהג שאני עושה עוד לפני באג אלפיים, רוכש לי ביום ההולדת של ישו מחברת ועד שהשעון נותן בסינדרלה של ה 31 לחודש, אני כבר מוכן ומזומן עם הכיוונים, ההבטחות וההחלטות המשמעותיות שלי לשנה הבאה.
ואני כל כך שונא את הרגע הזה.
כל כך שונא את הדף הלבן הניבט אלי מהמחברת היותר מידי חדשה, מתפאר בניקיון הבלתי אנושי שלו. אני יודע שהוא מצפה ממני למלא אותו במילים נכונות, במשמעויות אמיתיות, בתובנות של ממש.
"השנה אני מתכוון לסלוח לעצמי" אני משרבט על הדף, פוחד שהוא ייבלע את הטקסט הנקבי הזה בפעירת לוע אחת עמוקה שתינק את המשמעות שלו אל תוך קירבו. "עייפתי מהצבת המטרות, מהגדרת היעדים, מניסוח חזון פרטי, מההקשבה ליועצים, מהמרדף אחרי ההגדרות, מהרצון האידיוטי הזה להתקדם (לאן?!), מחובת ההוכחה, מחובת העשייה, מהצורך לכבוש, לשפר, לתקן, לשדרג, לשפץ... די. חאלס. השנה הכל יהיה שונה".
אני עוצר לרגע. בודק שאני לא נופל קורבן לעוד טריק עתיר יצירתיות של עצמי. אני מסתכל לצדדים. השטח נקי. אני לא עושה על עצמי שום מניפולציה. אוקיי – אפשר להמשיך.
"השנה אני הולך ללטף את עצמי, לזרוק כמה מילים טובות, לקנות לעצמי מתנות, לרגש את עצמי, לטפח את עצמי בעיני עצמי ובעיקר אני הולך לוותר. להגיד כמה שיותר פעמים "זה בסדר", "מותר", "לא נורא". השנה אני מתכוון להניח את שוט ההלקאות העצמי בצד ובמקומו לקרוא למקל הנוצות המפנק למגע. אני הולך להיות נעים כלפי עצמי כמו שעצמי כבר לא יכול לזכור. אני מסלק את הקוצים, את הקיטורים ואת העוקצנות ומזמין את ההומור, מד הפרופורציות והמבט הזה בעיניים שבדרך כלל שמור לאימא שלא ממש משנה מה יעשה בנה, היא תמיד תכיל אותו בעיניה".
אני ממהר. הכתב שלי לא ממש ברור. אני מרגיש כגנב דלפון שפרץ אל וילה מפוארת. המעשה כבר נעשה ועוד שנייה אנשי החוק מגיעים. מסביב הכל מסנוור אבל תחושת הזרות מבקשת להשתלט. הוילה מלאה בדברים יפים-מנקרים-נעימים – אבל מה להם ולי? ובכל זאת אני לא בורח. נשאר במקום התודעתי הזה. חושש לאבד רגע כל כך יפה. בהחלטה של רגע אני ממשיך. קופץ למים. מקבל את ההחלטה. אין שום דרך חזרה. השנה (אשר מתחילה לה היום) תהא יפה וטובה. ואני? אני מתכוון לשבת על המרפסת, לספור ציפורים נודדות ולהפנים את השורות: "עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה -בשנה בשנה הבאה".
אמן
שרון ב.ה
שרוף
ה-28 לדצמבר בשעה 19:00 בגלריה מנשר
התערוכה תיסגר ב-25/1/07
גלריה מנשר, דוד חכמי 18, תל אביב 03-6887090 שעות פתיחה: א-ו 12:00 עד 19:30
אורית רף שתי עבודות וידאו ארט וצילומים. בועז אהרנוביץ' צילום
שני האמנים חוברים להציג בתערוכה עבודות שמתייחסות לפער בין מציאות לפנטזיה, בעולמות שנושאים עקבות של מאבק.
אורית רף תציג עבודות וידאו וצילומים שיצרה במהלך השנים האחרונות בהן התגוררה בניו-יורק. מתוך הפרויקט "Hunt-The Slipper", בו היא מציירת דיוקן של שני דימויים שמהלך החזרה עליהם מוביל עד לכדי קריסתם לדימוי אחד: רגליים בנעלי בית מקפצות מעל רצפה שעליה עקבות גרירת רהיטים וסמור רץ בשלג. העבודה מציעה מעין צומת בין מיתוסים למציאות. את העבודה Thirty times the length of my breathשצולמה בקרקעית של ברכה. וצילומים מתוך סדרת "תאי הקפאה" שצילמה האמנית במשך שנה וחצי במקרר הביתי.
בועז אהרנוביץ' יציג שלושה צילומים גדולים שכל אחד מהם מדמה זוויות שונות של שרפה ביער בזמן מלחמת לבנון.
טקסט / רונית ידעיה
..."אני מתרוממת במהירות מעל האוויר הלוהט, השיער שלי נחרך, יש ריח שרוף.
עכשיו אנחנו למעלה, כל בעלי החיים האחרים כבר נשרפו. האש השיגה אותם. כמו את החיילים שנלכדו פעם בשריפה ביער. גם הנשק הותך. החום שלה מחמם אותי. אנחנו שטות בין העננים. אלוהי הפוטושופ של העננים. החיה הקטנה על הרגליים שלי כבר מריחה את ריח החופש. אני עפה מענן לענן. אין התעבות, אין טיפות קטנות של מים. ענני עשן. הפיח נדבק לפרווה הלבנה, החיה הקטנה מפחדת עכשיו, ריח רע של שריפה. סמיך. אי אפשר לראות. אני צריכה לנחות בחזרה על הרצפה, בדיוק ליד המיטה. החיה נחנקה בעשן. העור שלה אפור ומכווץ. היא נוקשה. עכשיו היא עכבר של מחשב. אלוהי הפוטושופ יכול להזיז אותה לכל מיני כיוונים, אם ירצה הוא יוכל להפוך אותה לעכבר לבן עם פרווה לבנה.
זה שעל הרגליים שלי".
בית, אורית רף
