דוד עדיקא , סנדלריה, NORMALITY בחדר, סשה סרבר בקיבוץ, "זיכרון נושם" בלימבוס, ראובן קופרמן ברוזנפלד ו-Intensive Care בג'ולי מ.
דוד עדיקא – תיקון
6/12/06 – 26/10/06
גלריה ברוורמן, יהודה הלוי 81, תל אביב, 65796
פתיחה: חמישי 26/10/06, 20:00. הגלריה תהיה פתוחה עד השעה 24:00
ימים ושעות פתיחה: ב'-ה' 11:00 – 19:00 ו'-שבת 11:00 – 14:00
אי-מייל: byart@byartprojects.com אתר הגלריה: www.byartprojects.com
טלפון: 03-5666162 פקס: 03-5666163
התערוכה 'תיקון' תוחברה במהלך השנה האחרונה ונאצרו בה דימויים מסביבות שונות. המושג תיקון הנו מושג רב-משמעי ורב-משמעות ביחס לזירות חיים ותפיסות-חיים רבות. נגזר ממנו המושג ת?ק?ן שמכוון לרף עמידה בסטנדרט נכון ומקובל ונרמזת בו תזוזה כלפי מצב של ימים כתיקונם.
בקבלה ובעולם הרוחני דתי, הפועל, כמו גם המושג תיקון, הינו מכונן. האפשרות לתיקון מוחזקת בשאיפה ליצור "מקום טוב יותר" וסביבה נוחה יותר.
בעולם הצילום, אותו עולם חילוני המקדש את הראייה ומבקש בעזרתה לייצג עולמות פרטיים, חברתיים היסטוריים ואנושיים, מרבה לדון ולטפל במושג "תיקון". הפעולה היא טכנית - מיתונימית ואינהרנטית למדיום, ומתייחסת ל "תיקון חשיפה", "תיקון פרספקטיבה", "תיקון אופטי" וכדומה.
באופן אישי - כמעט אסוציאטיבי ואינטואיטיבי, מתוך עולם פרטי וחוויות אינדיבידואליות, מבקש עדיקא להתהלך על אותו קו שנמתח בין שני העולמות, לשהות בסביבה שהיא בו זמנית דתית בחוויה שלה וחילונית במהות שלה. להשתמש בטכני ולמצוא את הפואטי, לסגל את ה"תיקון" למצבים פרטיים.
האנלוגיה ל"תיקון" היא סובייקטיבית וככזו מבקשת לרמוז משהו על עולם המושגים והמוסר של האמן. התיקון הוא נחמה פרטית ומתייחס למערכת היחסים והכוחות של האמן עם הסביבה ועם עצמו.
כוונת התיקון אינה להתקין באמן מידות חדשות או לתקן את מושאי הצילום שלו, אלא הוא בבחינת הצעה, אפשרות או התייחסות.
כך מצטרפים להם הדימויים לכדי הרעיון הזה, מסתירים פרקטיקות צילומיות ורגשיות תוך כדי שהם מגלים אותן.
דוד עדיקא
סנדלריה
הנגב 4, ת"א
26.10-24.11.2006
פתיחה: 26.10, 18:00
לאה אביטל, מיכל בן טובים, יהודה גולדין, אילת גזית, מתי הראל, מאיה לרמן וגבריאלה קליין
תערוכה ראשונה ב"סנדלריה", חלל תצוגה חדש ששימש עד לא מזמן כסנדלריה, ברחוב הנגב 4, באזור התחנה המרכזית הישנה בת"א. העיצוב המקורי של הסנדלריה נשמר, ומוצגות בה עבודות פיסול, רישום וצילום. כל המשתתפים עובדים מזה כשנה בבניין הממוקם מול הסנדלריה, והתערוכה היא שיתוף פעולה ראשון ביניהם, מעין ניסיון לבחון את יחסי השכנות בינם לבין עצמם ובינם לבין הסביבה בה הם עובדים. לפרטים נוספים:
054-4545036 hasandlaria@gmail.com
גבריאלה קליין
NORMALITY
משתתפים: Argentinelee (South Korea), Anahita Bathaie (France) Blaise Bourgeois (Germany), Prinz& Golham (Lebanon& Germany, courtesy gallery Jocelyn Wolff), Keren Gueller (Israel), Aya Haidar (Lebanon), Samantha-Sarah Jones (Great-Britain), Michel Lasserre& Paola Yacoub (Lebanon, courtesy gallery Claude Samuel), Shahar Marcus and Dana Levy (Israel), Laurent Mareschal (France), Laurent Pernot (France), Mathieu Rouget (France, courtesy gallery Isabelle Gounod), Lior Shvil (Israel, TheHeder contemporary art gallery), Jan Tichy (Israel, TheHeder contemporary art gallery)
פתיחה חגיגית במסגרת אירועי פתיחת עונת התערוכות בתל אביב
יום חמישי ,26/10/06, בשעה 20:00.
פרויקט וידיאו בינלאומי. הפרויקט, שמציג 14 עבודות וידיאו של אמנים ישראלים, לבנונים ואירופאים, נולד בעקבות מלחמת לבנון ה-2 והוא יוצג בהמשך השנה בשלמותו בפריס (ואם השלום יפרוץ אולי גם) בביירות.
שיתוף הפעולה בין אוצרי התערוכה, אדריאן פסטרנק מהארט-סקול פריס (מוסד המארגן תערוכות בינלאומיות) ומילנה גיצין-אדירם (אוצרת הבית של גלריה "החדר"), החל כבר לפני מספר חודשים, אולם בעקבות פרוץ המלחמה בלבנון החליטו השניים שיש להציב אלטרנטיבה לקונצנזוס הלוחמני ולאפשר לאמנים ולאמנות משני צדי המתרס לתור יחד אחר הנורמליות הנכספת.
התבוננות נוספת במונח הנורמליות שעמד בלב התערוכה המתוכננת הובילה את האוצרים למסקנה כי הכמיהה לנורמליות הינה כמיהה אוניברסאלית ומשותפת לכל, ועל כן הוחלט לשתף בתערוכה גם אמנים ממקומות נוספים בעולם שהסכסוך במזרח התיכון זר להם. התוצאה היא תערוכת וידיאו מגוונת שאינה עוסקת באופן ישיר ולוקאלי במלחמה ובתוצאותיה, אלא מציגה מארג עבודות העוסקות בניסיון להגדיר נורמליות, בפרשנות אישית ולאומית למושג הרחב ובהצגתו באור הומוריסטי וביקורתי כאחד.
הפנייה לאמנים, אוצרים, וגלריסטים לבנונים נתקלה בתחילה בהתנגדות חריפה, אולם בסופו של דבר הסכימו ארבעה אמנים לבנונים להשתתף בפרויקט. האנומליה של אזורנו גרמה לכך שאותם אמנים מהשכנה הצפונית נאלצו להתהדר בדרכון אירופאי או להציג את עבודותיהם בשם בדוי כדי להגן עליהם מפני התנכלויות במולדתם.
עבודות הווידיאו יוצגו במקביל על שישה מסכי טלוויזיה, כאשר בכל רגע נתון יוקרנו בחלל הגלריה עבודה ישראלית, עבודה לבנונית ועבודה בינלאומית. הבחירה במדיום הווידיאו נבעה בזכות תכונותיו הייחודיות – הן ביצירה והן ביכולת הניידות של העבודות המוגמרות. היכולת לתעד ולהנציח מציאות או לחלופין לביים עולם בדיוני לחלוטין אפשרו לאמנים להציג את הנורמליות או את העדרה במגוון רחב של סרטים המגשרים על פערים של שפה, מרחקים פיזיים ומחסומי גבול ארציים וטעונים.
שחר מרכוס ודנה לוי
סשה סרבר - שריפה נורא יפה
ביום חמישי, 26.10.2006, בשעה 20:00, תיפתח בגלריית הקיבוץ תערוכתו של:
התערוכה תהיה פתוחה לקהל החל מה- 19.10.06 עד ל- 24.11.06
ימים ב'- ה': בשעות 11:00 - 15:00 ; 16:00 - 18:00 , יום ו':11:00 - 14:00
דב הוז 25,תל אביב, טל. 03.5232533
אוצר: יניב שפירא
סשה סרבר רכש את השכלתו האמנותית באקדמיה לאמנות בקישינב, בריה"מ - אסכולה ריאליסטית המתחקה אחר מקורות האמנות הקלאסיים - יון, רומא והרנסנס. בשנים האחרונות חש עצמו סרבר כבול בנאמנותו לערכים הקלאסיים עליהם התחנך. את החתירה לשלמות וחומרת הדיוק בנפח ובפרופורציה הוא המיר בקשב למציאות קיומית עכשווית.
בתערוכתו החדשה, "שריפה נורא יפה", משיל מעליו סרבר מסורות ונאמנויות קודמות תוך מבע של פיסול עכשווי-וירטואוזי. ההצבה הפיסולית שלו, המאכלסת את כל חללה הפנימי של הגלריה, חושפת שרידים של בית שרוף - קורות עץ מפוחמות ומטות לקרוס. דימוי הבית השרוף מצטרף למסורת ארוכה של ביטויי סף וחורבן, המוכרים מההיסטוריה האנושית הרחוקה והקרובה. בתערוכה מתבלטים שרידי הבית דווקא על רקע הניגוד החריף של קירות הגלריה הלבנים העוטפים אותו. התחושה המתקבלת מדגישה דווקא את "האסתטיקה של השריפה" כפי שמכנה זאת סרבר. האסתטיקה של השריפה, כמו גם האסתטיקה של החומר, הם המעניינים אותו. סרבר מנהל דיאלוג עם "מקורות היניקה" מהם בא, בהשילו את המעטה החיצוני, המושלם, של המבנה ובחשיפתו את השלד הפנימי שלו. הוא מציג את הפגום והמתכלה שבאותה מידה הוא גם האנושי, הרגשי והחם.
"שריפה נורא יפה" של סרבר מסיטה את הדיון ממבט רומנטי או ביקורתי לחומרי ואסתטי. קורות העץ השרופות, העשויות קלקר צבוע שחור, פותחות דיון נוסף שעניינו מקור והעתק.
בערב פתיחת התערוכה יתקיים בחצר האחורית של הגלריה מיצג של האמן ירון פרץ – "אמנות בחצר האחורית". פרץ, שלא סיים את לימודיו הסדירים בבצלאל, מבקש בפעולותיו האמנותיות לזכות בהכרה ובלגיטימציה של אמנותו. במיצג הנוכחי הוא מעמיד למכירה עשרות ציורים שצייר בשנתיים האחרונות, הניתנים לרכישה תמורת התמקחות!
קרש שרוף,2005, קלקר, 40X10X15
זיכרון נושם
אוצר: יניב וייסה
גלריה "לימבוס-מקום לצילום", בן – יהודה 161 (המקלט בגינה הציבורית) תל-אביב
שעות פתיחה: רביעי, חמישי 12:00-19:00, שישי 10:00-16:00, שבת 10:14:00
התערוכה עוסקת במסע אינסופי בעקבות זיכרון אישי וקולקטיבי כאחד. מסע פיזי של גוף, מסע ויזואלי של עיניים, דימיון, מסע רגשי אל מחוזות שאין בהם נחמה; נופים, מקומות וחפצים עמוסי הדי עבר, שמובילים את הצופה אל מחוזות זיכרון העבר; זיכרון שהוא הווה; זיכרון שיוצר את העתיד.
זכרונות אלה, של השואה, אובדן, גלותיות, נדודים והגירה הם התשתית של הישראליות; אמנם כבר יש לנו מדינה, צבא, ממשלה ובכל זאת, הזיכרון הזה לא נרגע והוא אולי לא יירגע לעולם. העבודות פונות אל אנושיות למודת כאב ומשברים ולא לזיכרון יהודי-ישראלי בלבד.
תמצית עולמו של המהגר, היא האובדן; אובדן שחפצים ונופים מדברים עליו; החפצים הנעדרים, האבודים, הופכים לזיכרון המסמל את מה שאבד. נופים וחפצים מעוררי זיכרון אלה, הם תחליפים המייצגים בו בזמן את היש ואת החסר, את מה שאיננו ולעולם לא יחזור; שרידים של חיים שנגדעו או יסודות למציאות מתהווה.
העבודות נוצרו בישראל ובארצות מעבר לים; נוצרו במגוון טכניקות (קולאז', איור, פיסול, צילום מטופל) ופורמטים צילומיים (פורמטים גדולים, מצלמות צעצוע, פולארודים וצילום סלולרי). כל אחד הביא את המטען הפרטי שלו, את דרך עבודתו המיוחדת, ויצא אל מסע פיזי אל נופים וחפצים זרים ו/או יומיומיים, מעוררי זיכרון; המסע אל אותו מקלט; מקום של שקט, שפוי ומוגן.הצופה מוזמן לקחת חלק במסע אל מחוזות הזיכרון; הווה שהוא עדיין עבר; מציאות שבורה לרסיסים, מקטעים של פשר וחוסר פשר, המאפיינים את העידן בו אני חיים.
רשימת המשתתפים: גלינה ארבלי, גיא ביבי, יפתח בלסקי, עדי דהן, דקל חברוני, חמוטל דוידי, יניב וייסה, רויטל כהן, אלדד מנוחין, חיים סוקול, לילך סלע, ליאור צ'רבינסקי
לפרטים: יניב 0544983376
גלריה רוזנפלד גאה לפתוח את תערוכת היחיד של
ראובן קופרמן - אפריל
פתיחה במוצ"ש 28.10.2006 בשעה 20.00
נעילה: 9.12.2006
גלריה רוזנפלד, דיזנגוף 147, תל אביב. טלפון 03-5229044.
ג'-ה' 12.00-19.00, ו' 11.00-14.00; שבת: 11.00-13.00
תערוכת היחיד של ראובן קופרמן מורכבת מסדרה של דיוקנאות ריאליסטיים העשויים בשתי טכניקות שונות: ציורי שמן על פרספקס (2006-2001) וציורים בעפרונות צבעוניים על נייר (2006-2005). נשים וגברים בגילאים שונים מוצגים כדמויות מבודדות, בין בעירום מישיר מבט, הנראה במלוא הגוף, ובין כתיאורי פנים בלבד. הדיוקנאות מורחקים מכל סיטואציה באשר היא, ונחשפים על-גבי מצע הפרספקס כאילו היו שקופים, מרחפים באוויר ונעדרי משקל או, לחילופין, כדמויות הנוצרות ממשיכות של עפרונות צבעוניים, בטונאליות עזה ומסוגננת, המדגישה את התפרקות המסה הפיזית ולאו דווקא את ממשותה. קופרמן חודר אל הדיוקן כמו מתגורר בו, באמצעות פעולת ציור הנבנית בדומה למלאכה זעירה וקפדנית, רוחשת מתחת לפני העור, תרה אחר משמעויות.
הדמויות – אנשי מפתח בתקופות שונות בחייו של האמן, מוצגות באמצעות מבנה ריאליסטי, אולם זהו ריאליזם המתכחש להיותו כזה. הגשמיות המאפיינת אותו מנוצלת לנ?טרול המוצקות, ויוצרת סוג של דמויות מופשטות, של דיוקן המסתחרר בין ריקות למלאות. המפגש עם הדיוקן קשוב למה שאיננו, למה שאינו מצוי בו. בהיעדר הקשר של מציאות החורגת מן הדמות מתבסס מעמדו של המבנה הציורי כהמחשה חזותית, שניתן לפרשה כמציאותה החיצונית של הדמות.
קופרמן מייחס חשיבות מכרעת לשפה, ואינו מאפשר לחרוג מן הנוסחה הציורית הריאליסטית. הוא מודע לניסיונה של השפה לנוע באופן רב-סטרי המשלב בין שפת היצירה, לבין תפישתו את הדמות ואת תכניה. הוא אינו מרחיב את מציאותה הקיימת, ונמנע מלספק לה צידוקים חיצוניים. התיאור האובייקטיבי מסרב לכל אובייקט אמיתי. בהירות השפה והיעדר הדיבור על מיניות מהווים מרכיב משטיח, הדן את הדיוקן החי לשתיקה, שכן הוא מצטמצם לכדי מייצג של הבנלי ושל השגרתי.
הסדרה "אפריל" מנציחה, הן במובן הפואטי והן במובן הממשי, תקופת זמן המסמנת חוויה סובייקטיבית, סוג של אירוע שבעקבותיו הבשילו התנאים לחשוב מחדש את חיי האהבה והיצירה. כתוצאה ממנו נוצרו הציורים בעפרונות צבעוניים על נייר, ובהם נראים הדיוקן העצמי ותמורות בניסוח הריאליסטי של הדמויות ביחס לעבודות המוקדמות. יש בהם ניסיון ללכוד את ייצוגה הנפשי של הדמות ואת השתקפותו של קופרמן דרכה, אך קיים גם ההיסוס שבהכלתה; הדיוקן מוסיף להסתיר ריקות מסוימת העומדת בבסיס הדמות. יחד עם זאת, קיים ביצירות אלה גם סוג של חופש ממגבלות הכפייה והתכנון, שאפיינו את העבודות המוקדמות, דחף להפר חוקיות כלשהי, ותחושה של חירות במחשבה ובמעשה. נדמה שמודגשת בהם במיוחד חוויית יצירה אינטנסיבית, שיש בה כדי לאפשר, בעקבות "אפריל", את רגע ביטול המודעות לזמן ולעצמיות.
תערוכת היחיד של ראובן קופרמן "דיוקנאות" נפתחה בימים אלה במוזיאון תל אביב לאמנות. התערוכה מלווה בקטלוג.
ללא כותרת, שמן על פרספקס, 2002-6
גלריה ג'ולי מ. שמחה להציג את התערוכה הקבוצתית
Intensive Care
רותי הלביץ, מנאל אבו בכר, אדווה דרורי, נסרין אבו בכר
פתיחה חגיגית ב 26.10.06 במסגרת אירועי 'אוהבים אמנות' בשעה 18:00
גוף העבודות כולל וידאו, ציור, מיצבים, ומיצג.
כאשר אנו חושבים על Intensive care אנו חושבים על בית חולים, פצועים,מלחמות, גוף וחלקי גוף. או כאשר אנו חושבים על Intensive care נחשוב על אהבה, טיפול צמוד, מסירות אינטימיות, ילדים.
Intensive care, משמעו טיפול אינטנסיבי ומציין טיפול נמרץ, שם התערוכה 'חושב' את היכולת
ה 'משחקית' של שיבוץ דבר בדבר או שינוי מקום המשפיע על משמעות ועל יכולת תפיסה.
רותי הלביץ תציג מיצב קיר המכיל נגזרות נייר פרגמנט מצוירות בטכניקה מעורבת
דימויי עצים המשירים מעליהם פירות אסורים כדוגמת פצצות שחורות, מצוירים בדיו שחור מהול במרכך כביסה ורוד ולעיתים במעט פיגמנט אדום, לצד פטריות עצומות מימדים ופרחים שקופים היוצרים בתוכם חלל רך המקבל לתוכו עוברים שחורים המשתלשלים דרך חבל תבור מבעלי כנף שונים כדוגמת פרפרים שפיריות וחרקים מעופפים למיניהם .
בתוך סביבה פנטסטית, אימתנית, דמוית יער זו משולבים דימויי ילדה גדולת מימדים מוגדלת עיניים בסצנות בוגרות: כדוגמת לידה. מארג הדימויים שוזר ושזור אלמנטים מוגדלים ומעוותים, שקופים ואווריריים כאשר כל דימוי מוקף בקו מתאר לבן סביב.
מנאל מחמיד תציג וידאו ארט, מוקרן על קיר אשר נבנה 'לכבודו' ואובייקטים.
הוידאו ארט כולל דימויים של פרחים ופצעים בלופ. מערכת של חדירה ונחדרות אל גוף ואל יחסים.
תחושה של הפרעה , שיבוש וקלקול חוברת אל תצלומי התקריב היוצרים מופשטות ומשדרים אינטימיות. סטאטוס הדימוי משתנה/ משנה וחוזר על עצמו, משנה /משתנה וחוזר על עצמו ...
ישנו רצון לזיהוי, של מה שהוא קרוב ודומה הפצע ? הפרח?
הקיר בנוי ממכתב אהבה ,דימויי הגוף מהדהדים ליציקות חלקי גוף, לאובייקטים. והאובייקטים , פרחים שבירים מזכוכית תופסים את מקומם בחלל.
אדווה דרורי, תציג סדרה של 7 מצות רקומות ומיצב.
בכל מצה רקומה מילה או שתיים מתוך הברכה: "ברוך אתה ה' אלוהנו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" . כל מצה רקומה בחוטי רקמה בחלקם מוזהבים ומסביב למצה תפורה תחרה לבנה. בתוך עבודת הרקמה שזורים אובייקטים כגון תחבושות, גפרורים שרופים, פתילי נרות, פרחים יבשים, אברי בובות פלסטיק כגון עיניים או ידיים ועוד. חומרים אלו אוחו בתוך המצה ע"י טפטוף שעוות נרות וצביעה בלכה לציפורניים בגוונים שונים. כל מצה ממוסגרת במסגרת זכוכית מוזהבת כבדה.
המיצב 'באה מלכה למלך' כולל שמלת כלה מונחת על שטיח , מתוך השמלה מבצבצות פיסות ניילון רקומות ובובות.
המפגש בין שפת הסמל ושפת החומר ושאריות הגוף האנושי מבליט תחושה של שבירות ומצב של כמעט התפוררות והתפרקות , הנוכחת גם ברמת הזמן וגם ברמת המרחב.
נסרין אבו בכר , תציג עבודות שמן על בד. אמנות אניגמאטית ומינימליסטית. "הכול נשאר לא מסומן לא שייך" אומרת נסרין. תחושה של 'רפרוף' על הבד, ללא פרספקטיבה, ללא רקע, ללא מסגרת המייצרת ניתוק ללא סמל .בו בזמן ולמשל 'דגליות' העבודה,כמו פורצת את אותו מקום נטול סימון, ומייצרת לו סמל: תגובה אקספרסיבית למצב פוליטי קיים.
מתוך עבודת הוידיאו של מנאל מחמיד
