"לראות" אמנות "באמת"

רואים אמנות - עיוורים שוחרי אמנות מיפו

עונת התערוכות נפתחה בשעה טובה, וגם "רואים אמנות: עיוורים שוחרי אמנות מיפו" היו שם.
האירוע "אוהבים אמנות, 3 בנובמבר 2005, פתיחת עונת התערוכות בגלריות ובמוזיאונים", שנערך בחסות עיריית תל-אביב, שימש רקע לפעולת אמנות עצמאית מחאתית שביקשה לבחון את היחס שבין אמנות, האופן שבו היא נתפשת והקהל הרחב.
ארבע עיוורים זמניים ומדריכתם הצמודה מחוג "רואים אמנות – עיוורים שוחרי אמנות מיפו" בחרו להשתמש בבמה שסיפק אירוע החינם רב-המשתתפים כדי לבקר בכמה גלריות נחשבות ובמוזיאון תל-אביב. באמצעות שיבוש מוסכמות, התחזות והומור ביקשנו לבחון את ההקבלה בין מצבו של העיוור העומד מול אמנות לבין מצבו של אדם נטול הכשרה אמנותית שעומד מולה, ומבקש להבינה ולחוותה במלואה.

איך מתמודדים עם אמנות מתוך מוגבלות בסיסית בהבנתה?
כיצד מתבצר הממסד האמנותי מאחורי שפה וקודים הנהירים רק לבני קבוצה מצומצמת?
איך מגיבים צרכני ויוצרי אמנות לנסיונם של עיוורים להשתתף בחוויה האמנותית?
מדוע מחייב הממסד האמנותי תיווך והסברים של "מומחים" ו"פרשנים"?
איך מסבירים אמנות לקהל שאינו חלק מעולם זה, וחסר את הכלים ואת השפה שלו?
מה משקלה של האמנות באירועים ופתיחות לעומת הערך החברתי של לראות-ולהיראות?
האם ניתן להעריך אמנות בלי להכיר את האופן שעולם האמנות פועל בו? בלי להכיר את מנגנוני הכוח, את מערכות היחסים אמן-גלריה, גלריה-מוזיאון ואמן-אוצר, ואת והדרך שבה משפיע הכסף על כל אלה?

פעלנו כעיוורים לכל דבר, בעיניים עצומות ומכוסות, מתנהלים רק בעזרת מקלות נחייה ובסיוע המדריכה הרואה המלווה אותנו. חווינו את יצירות וחללי האמנות באמצעות הסברים חיצוניים בלבד. בלי יכולת לראות או לגעת בעבודות, נחשפנו לקושי ולתסכול הכרוכים בשימוש במתווכים כדי "לראות" אמנות "באמת".
התגובות שקיבלנו בזמן העבודה נעו בין הכשלות מכוונות, התרגשות, השתתפות הקהל בהסברים, פליאה, חוסר אמון, הצעות עזרה וסיוע, סטודנטים שביקשו לכתוב עלינו את עבודות המאסטר ובעלי הון שביקשו לתרום לקבוצה, אך לא עשו כן.

למען יראו וייראו.