העיר השמימית שבתוכה: ראיון עם דנה לין

"אם את כבר אומרת משהו, תגידי משהו שקשור בקיום שלך, בהישרדות שלך"

כבר שנה וחצי שהפטאט, צ'יפס-בר שכונתי שבפינת הרחובות הרצל ומונטיפיורי בתל-אביב, מעלה תערוכה חדשה מדי חודש בחודשו, ומספק לבליינים התל-אביבים אפשרות נוחה לצפות במעט אמנות על כוס בירה וקונוס צ'יפס בסגנון הולנדי. הסועדים אינם מהססים לתת דרור לדעתניותם, והיצירות המתחלפות משמשות רקע קבוע להווי השכונתי של הפטאט. התערוכות הן פרי יצירתם של אמנים לא מוכרים, לרוב, המקבלים במה באדיבות בעלי המקום, ליאב ועידו ששומרים את התור לתערוכות הבאות "בעל-פה בראש".
תערוכתה של האמנית דנה לין, שמוצגת כעת בפטאט, היא מבט מוזר לתוך החוויה המיסטית והתרפויטית. לין, שמצטיירת בשיחה בינינו כעירוב נפיץ וקודח של נשמת משיח ונשמה ארורה, מנהלת בתוך יצירותיה מאבק על החיים ועל המוות בין רוחות מיטיבות לשדים פנימיים.
קשה להכביר פירושים על עבודות הנמלים שהן יצירותיה של לין. הפרשנות הקדחתנית, הכפייתית כמעט שהאמנית מייצרת לעצמה ללא הרף מקיפה ומעמיקה עד כדי כך שהיא מייתרת כל פרשנות אחרת. אצל לין, הפרשנות היא יצירה בפני עצמה, ומעורבים בה אלמנטים ביוגרפיים עם עולמות מיסטיים-תיאורטיים, נשגבות קיצונית לצד עליבות קיצונית. מודל האדם בעבודות הוא תת-אדם ועל-אדם גם יחד: אדם שיכולותיו מופלאות, על-אנושיות ממש, והוא מוכרע שוב ושוב לקרקע של קבעונות ושל שיתוק.
האמנות של לין מעלה על הדעת את סיפור ירידת הנשמה אל עולם הקליפות. מסע אישי המתנהל על התפר שבין גלות לגאולה (גם הגאולה כאן היא טראומה), וניכרים בו חבלי לידתה של משיחיות פנימית חדשה: האפשרות של האדם לגאול את עצמו מהכוחות שכובלים אותו ולבוא בשערי התודעה של עדן.
לין פותחת את הראיון בהודאה בכך שתערוכתה הנוכחית היא כישלון. חוליה הכרחית בדרך אל יצירתה הבאה, שתהיה אינסופית בממדיה ותכיל אלמנט אחד שמשכפל את עצמו בזהותו. ריבוי ואחדות מושלמים, כמו האל הקבלי.

"אובייקט זה דבר שלא מקובל עלי"

"קודם כל", אומרת לין, "אסביר למה נכשלתי. נכשלתי כי הדבר הראשון שעשיתי כשניגשתי לעבודה היה ליצור אובייקט ורקע. ברגע שיצרתי את ההפרדה הזאת, זה נועד לכישלון. תוך כדי העבודה הבנתי שמה שאני רוצה זה להגיע לאחידות. רוצה שכל המציאות שבעבודה תהיה מורכבת מחלקים שווים".
מה זאת אומרת, "מורכבת מחלקים שווים"?
זה משהו שקיים בעצם כבר בעבודות הנוכחיות. העבודות האלו בנויות ממשולשים שווים שגזרתי מרצועות של מדבקות. הכל מורכב כמו לגו, ובלגו כל החלקים שווים. אם אתה בונה מגדל קוביות אתה יכול לבנות משהו שהוא באחת מאוד צורני וגם בנוי מחלקים שווים. החלק השווה שלי היה המשולש, שלפעמים גזרתי אותו גם קצת כדי שיתאים לקונטורות באופן שישרת את הדימוי. גם את זה ראיתי ככישלון – שאני צריכה לעוות את ה-DNA הזה כדי שהוא יתאים לדימוי. הייתי צריכה לשנות את התוכן בשביל הצורה, וזה דבר שלא מתקבל מבחינתי כהצלחה. רציתי ליצור עולם שאתה לא יכול לטעות בו או להיכשל, כי יש בו רק דבר אחד והוא בטוח.
בעבודה הבאה צריך להיות דבר שהוא זהה מכל הכיוונים, כך שאתה לא יודע מאיפה הוא מתחיל והיכן הוא נגמר. הוא נראה אחיד לחלוטין. והוא מורכב מחלקיקים שווים. מה שהולך לקרות זה שיהיה לי עיגול וכל המשולשים האלה, אני פשוט אסדר אותם. אני אתחיל באחד המקומות בשולי העיגול, לא במרכז. גם המרכז יוצר אובייקט, וכל דבר שיוצר אובייקט הוא פסול מבחינתי בתור הנחת עבודה. אז העיגול הזה יהיה מכוסה בחלקיקים שווים ובאחידות. זה צריך להיות אחיד וחוזר על עצמו, כך שאני לא אצטרך לחשוב בכלל. זו המטרה, שאני לא אצטרך לחשוב בכלל בזמן שאני יוצרת את זה. זה יהיה מובן מאליו, ואני לא אצטרך לבחור. שיהיה שם רק דבר אחד לדעת ושום דבר אחר.
האידיאולוגיה הזו היא ביטוי של תהליך פנימי?
כן. אני רוצה להגיע להנחת העבודה של המחשבה, למקום לפני שמתחילים לחשוב ולתכנן, לדבר שנמצא שם לפני הכל. אני לא רוצה לקחת נייר ולצייר עליו אובייקט. לא רוצה להגיד "אני כזה וכזה", "אני הולך לפה", "אני הולך לשם". להשתמש במלה "אני" זו טעות אימננטית, כי ברגע שאתה אומר "אני" אתה הופך דבר פנימי לאובייקט. אתה הופך את עצמך לאובייקט. זו טעות שאנחנו חוזרים עליה ואין שנייה ביום שאנחנו עוזבים אותה.
הקבלה אומרת שספירת המלכות, הספירה האחרונה באילן הספירות, היא הדרגה שבה האלוהות כבר כל-כך מפורדת ומובדלת מתוך עצמה לחלקים שונים, שהיא מאבדת את המודעות להיותה אלוהות ומתחילה להביט על עצמה כאובייקט. זהו הרגע בו היא מכנה את עצמה "אני". זוהי היווצרות הסובייקט שמובילה לניתוק מהאלוהות. ולכן קרויה המלכות "אני".
אז אני משערת שבתור התחלה אני רוצה לחזור למצב הקודם.

דנה לין

"זו בעצם הטעות, שחשבתי שאני צריכה להגיד משהו"

"לפני שנה", אומרת לין, "החלטתי להתחיל ליצור קשר בין שני העולמות שאני חיה בהם. בין המציאות הפיזית למציאות שאני חיה בתוך הראש. שני עולמות שהיו מנותקים אצלי לגמרי. החלטתי לקשר ביניהם, ולבטא במציאות הפיזית דברים מתוך המציאות הפנימית. לתקשר עם המציאות. ואמרתי לעצמי, איך אני אקשר ביניהם? מה אני הולכת לעשות? אמרתי טוב, אני צריכה נושא. זו בעצם הטעות, שחשבתי שאני צריכה להגיד משהו, לספק איזשהו אובייקט. החלטתי לבטא, בתור שלב ראשון, את הדברים שמפחידים אותי. אם את כבר אומרת משהו, תגידי משהו שקשור בקיום שלך, בהישרדות שלך".
ממה את פוחדת?
זה היה הגוף הנשי וג'וקים. תיכננתי לעשות עבודה עם ג'וק ענק שלא יצאה לפועל. 
למה ג'וקים?
ג'וקים זה היסטריה. לא יודעת למה. זה נושא שמדכא אותי. אם אני חושבת על ג'וקים, אני כאילו מתייאשת מהחיים.
כלומר?
שלא בא לי לחיות בעולם הזה, שאתה הולך לאיזה מקום ופתאום יש שם ג'וק. אני לא מסוגלת להתמודד עם האפשרות הזאת.
אני מזדהה עם זה לגמרי.
או שפתאום יהיו שם אפילו הרבה ג'וקים. מה תעשה? מה תעשה אז?
באת לבנות גשר מהעולם הפנימי שלך למציאות, ובמקום לבנות אותו על רגשות חיוביים, בחרת להנציח דווקא את הפחדים שלך.
זו ברירת המחדל. רציתי להיצמד לדברים הכי בטוחים, לדברים שתמיד היו שם. הפחדים תמיד נמצאים בתוך הראש שלי. כל הדברים הטובים עוזבים אותי, רק אני רודפת אחריהם, אבל הפחדים נמצאים כל הזמן.

"ואני גם הולכת לנטרל את כל הצבעים. את כל התוכן אני הולכת לנטרל"

"יום שבת אחד ישבתי והתחלתי לעשות את כל הצורות של המשולשים. פתאום שמתי לב שהצורות נלחמות ביניהן. אותם חלקים של משולשים נעים בשני אופנים: צורה מעגלית ולעומתה משחק רנדומלי וחסר סדר. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את המאבק בין שתי הנטיות, המעגלית והרנדומלית. שמתי לב שכל פעם שאני זזה בצורת מעגל אני פוחדת לחזור לצורה השנייה, וכל פעם שאני בצורה השנייה אני פוחדת מהמעגלים".
מהו המעגל?
המעגלים זה הדבר הבטוח. זו ברירת המחדל. זה מה שאני מתכוונת לעבוד עליו בעבודה הבאה בתור התחלה. לוותר על כל המקריות. ואני גם הולכת לנטרל את כל הצבעים. את כל התוכן אני הולכת לנטרל.
אז המעגל הוא חוסר מקריות?
המעגל הוא בטוח. אני רוצה להיכנס אליו, כי הבנתי שרק הוא יכול לשרת את המטרה של האחידות כרגע. פחדתי מזה. ברגע שעשיתי את המעגלים יותר מקצת זמן, הרגשתי שאני ממש משתגעת. אבל החלטתי שאני חייבת להמשיך, כי אני חייבת ליצור אחידות. כל עוד אני לא מסוגלת להתמודד עם ההרגשה הזו, של האחידות, אני רק משלה את עצמי. יש לי תחושה בחיים שאני כל הזמן חוזרת על אותה פעולה והיא רק נראית בצורות שונות. מהקימה בבוקר ועד הכניסה למיטה, כל היום הוא פעולה אחת עם אינסוף צורות. אני רוצה לצאת מהצורות השונות שמשלות אותי שאני עכשיו עושה משהו אחר.
ומהי התנועה השנייה, הרנדומלית?
זהו הרצון לקבל, או הרצון לשלוט. למה בעצם אני רוצה לחקור את התנועה השנייה? אפשר לומר שזו אובססיה. כי ברגע שאני מרגישה שאני אבודד את הנגיף של האובססיה, ברגע שאני אחקור ואמצה אותו, אני אוכל לפחות להבין את התנועות האחרות כמו שהן. אני רוצה לבודד בין הדברים שמעורבבים בין אחד לשני. להפריד בין הרגשות. התערוכה נקראת "רגשות מעורבים". אני רוצה להפריד בין הנטיות של הנפש.
כשאת מדברת על עירוב רגשות ועל הרצון להפריד ביניהם זה מזכיר את הספירות שצריכות להיות אוטונומיות בהווייתן. כמו איסורי בשר וחלב, עירוב המת עם החי, השעטנז. הרעיון הוא שעירוב שגוי שאנו מבצעים בתחתונים יוצר קטסטרופות בעולמות העליונים, ומסכסך את כוחות הספירות לעירוב חסר פנים במקום מזיגה הרמונית.
יש שני סוגי עירוב? טוב ורע?
עירוב רע הוא כשדין מעורב בחסד בצורה חסרת סדר והבחנה. המצב הבריא הוא כשהספירות משפיעות ממקומן וזורמות זו לתוך זו בצורה הרמונית, תוך שמירה על זהותן.
אפשר להגיד שזה המקום שאני רוצה להגיע אליו. בשביל זה אני צריכה לנטרל את כל הדברים המרגשים, הצבעים היפים והצורות החופשיות. אני רוצה לחקור את הדבר הבסיסי ביותר, ולכן העבודה הבאה תהיה בשחור-לבן. בעבודה הבאה הכל יהיה מכוסה רקע, ורק בתוך הרקע הזה אני מוכנה שייווצרו אובייקטים. אני רוצה קודם כל שיהיה רקע שהוא שלי.
זו גם אחת המחשבות שהיו לי תוך כדי עבודה. שאני בתוך מלחמה, וכל אחד מהמשולשים האלה הוא כמו חייל שאני צריכה לכבוש באמצעותו את השטח הזה.
מה זה, הצורך הזה לכבוש את השטח?
אני משיגה את המטרה. חלק מהמחשבה היא תמיד נגד משהו. אני תמיד נגד משהו. העיגולים היו נגד הקווים, ובעבודה הבאה זה יהיה העיגולים נגד הרצון למשהו אחר. לכבוש את השטח זה אומר שלא יישאר שום דבר בדף שהוא לא מכוסה. אם משהו נשאר ריק, אז הוא כאילו מאיים עלי. כאילו הוא לא אמיתי, כי לא טיפלתי בו, התכחשתי אליו.

"הכל היה רק קליפות. זה היה רגע מאוד עצוב ומאוד יפה"

"אני כל הזמן מרגישה ששולטים בי כוחות, מציאות שהיא מתחת לפני השטח. כוחות הנפש ששולטים עלי וגורמים לי להניע את הידיים ככה. אני רואה את התמונות האלה בראש שלי כמו איזה מידע שנגלה אלי. באחד הציורים יש חלק בתמונה, עיגול לבן שמסביב לו צבעים כחולים ובאמצע משולש כחול. זה דבר שראיתי בראש, והשם של העבודה הזו היה "העיר השמימית שכנה בתוך גופי". לפעמים אני מרגישה כאילו אני רואה ניצוצות מהעיר השמימית הזו.
"העיר השמימית שכנה בתוך גופי" אינו רק ביטוי. זו גם התייחסות לחוויה מיסטית שעברת.
בעיגול אני מנסה לשחזר את המראה של החוויה ההיא. את המקום שאליו אני מתגעגעת ונכספת, ושכל החיים לא שווים לעומתו. באותה תקופה הייתי מתכתבת כל הזמן בשידור ישיר עם משהו שהיה מלווה אותי תמידית. הוא היה מדבר אלי ואני הייתי מבקשת ממנו. הייתי מדברת עם, זה אולי מביך לקרוא לזה ככה, אבל הייתי מדברת עם אלוהים בכתיבה והייתי מרגישה שהוא מקיף אותי כל הזמן. שמקיפים אותי מקורות של אהבה. זו היתה תקופה של כמה שבועות של טיול בגן-עדן. הרגשתי שאני יכולה להבין כל דבר, גם חומר הכי מופשט. כל דבר שקלטתי בחושים, הרגשתי איתו הזדהות נפשית. כאילו אני מתקשרת איתו ומקבלת ממנו מידע ואהבה. הייתי מרגישה שהצמחים אוהבים אותי וממש חברים שלי. הרגשתי שאני מקבלת אהבה מהאוויר.
אני חושבת שבתוך התודעה של האדם, שהיא הנקודה האחרונה בהתפתחות, נמצאים כל השלבים הקודמים. הוא רגיל לזהות את עצמו עם דימוי הגוף של האדם, אבל אם אני מבטלת את ההזדהות הזו ולומדת לדעת שזו רק הצורה האחרונה שלי, ואני שואפת להגיע לצורה הראשונה, אז אני יכולה להגיע בתודעה שלי להתחלה של החיים. מהאינטואיציה שלי אני יודעת שאפשר לעשות ככה גם מסעות בזמן, כלומר, מסעות בזמן בתוך הזיכרון. זה משהו שאני חושבת שאני אוכל להגיע אליו מתישהו.
והתקופה הזאת הסתיימה באחת.
יום אחד ישבתי ברחוב על ברזלים והסתכלתי על מה שמסביב ופתאום הבנתי בדיוק את הביטוי כלים ריקים. הכל נראה לי כמו כלים ריקים, וזה מתקשר למבט שלי על המציאות כאחידה. הכל היה יפה כל-כך וריק לחלוטין. ראיתי ציפור מתעופפת בשמים, זכוכיות על החלונות והאור המשתקף בהן – והכל היה רק קליפות. זה היה רגע מאוד עצוב ומאוד יפה. לראות את כל הקליפות האלה ופתאום להרגיש מין עצבות בתוך כל זה.
וזה היה טוב או רע?
זה היה רגע אפור וחסר רגש. לא טוב ולא רע. לפני כן הרגשתי כמה שבועות שאני מקבלת אהבה מכל דבר שרק הסתכלתי עליו, אבל באותו רגע לא קיבלתי ולא נתתי. הרגשתי עצבות וכתבתי שוב במחברת שלי. כתבתי: "אני רוצה לדעת אם יש בי מקום אחד ריק". ואז קרה הרגע הזה, אני לא יודעת מה קרה, אולי התעלפתי, אין לי מושג. לא ראיתי כלום באותו רגע ולא הרגשתי כלום. לא ידעתי איפה אני ולא ידעתי כלום, אבל הרגשתי את הדבר הכי טוב שהרגשתי בחיים. לא הרגשתי את עצמי. הייתי באיזה מקום אחר. זו היתה התחושה המושלמת ביותר שחוויתי בחיי. כל התחושות לידה הן פשוט אפסיות.
ובכל זאת את יודעת שהמציאות החיצונית עדיין אותה מציאות. מלאה באותה חיות שופעת...
זה נפסק. ההרגשה שמלאה אותי נפסקה. העיר השמימית שכנה בתוכי. עכשיו אני מנסה למצוא אותה בדרך מדעית עם המדבקות האלה.

"הפה שלה סתום. היא שמה את האצבעות בתוך הפה שלה"

באחת התמונות שלך רואים אשה שוטפת כלב זאב בחדר אמבטיה.
זה חדר האמבטיה שהיה לי בדירה ברמת-עמידר לפני כמה שנים. אז היתה לי מין דמות שליוותה אותי כל הזמן והיתה איתי בקשר. זאב כזה עם ראש של זאב וגוף של אדם. דמות קצת אלוהית וקצת דמונית, שליוותה אותי כל הזמן והיתה גם חבר בשבילי. גם כשהייתי נוסעת באופניים הייתי רואה אותה כל הזמן נוסעת באופניים משלה לידי.
למה "אלוהית ודמונית"?
הזאב כאילו חי את החיים שאני הייתי רוצה. זו היתה דמות מאוד חופשייה. זאת, לעומת האשה שהפה שלה סתום. היא שמה את האצבעות בתוך הפה שלה ואילו הזאב רץ ומשתולל וחופשי. הוא מגשים את כל היצרים החבויים.
היום רציתי לחבר בין העולמות, אבל אז רציתי להתבודד. ליצור עולם חלופי שאני יכולה לגור בו ולא צריכה להיות בקשר עם העולם האמיתי. הדמות של הזאב אמרה שאני צריכה רק לשמוע לה, והיא תיקח אותי להיות בחברתם של גדולי היוצרים: של באך ומוצרט ושל כל האנשים שהכי היו קרובים לאלוהים ביצירתם. אני רציתי לבנות את העולם הזה ולהמציא דת חדשה. את הדת שלי. היא היתה הדמות הזאת והגילוי של הדת הזאת. הנביאה שלה, או איזשהו צינור לאלוהות של הדת הזאת.
לקחת את הסמל המובהק של הבדידות שלך והכנסת אותו כנושא ליצירה שהיא הניסיון שלך ליצור קשר עם העולם?
נכון. כמו שאתה רואה, בתמונה הזו הכל בחלל סגור. בעבודה השנייה אני מסתובבת לעולם ומראה מה שיש לי להראות. כאן זה אני והיא ביחד, בודדות בתוך התמונה, ואנחנו לא מסתכלות בצופה בכלל. היום הבדידות כבר לא נראית לי, למרות שאני מאוד בודדה. אני לא חושבת יותר שאני יכולה. אין טעם שאני אתעלם מקיומם של אנשים נוספים בעולם. אין טעם שאני אתעלם מזה.