על אמנות מסובסדת
פורסם לראשונה בבלוג "הקפיטליסט היומי"
היצירה האמנותית, כמו בלנש דובואה, נסמכה באופן מסורתי על טוב לבם של זרים. זרים עשירים, הכוונה. להרף עין היסטורי קצר, בערך מאמצע המאה התשע?עשרה עד אמצע המאה העשרים, המצב הזה השתנה, והתרבות האנושית חוותה תור זהב שכמוהו לא ידעה מאז יוון העתיקה. מאז, אפשר להיות רגועים, חזרו המצנאטים, הפעם תחת שמות בעלי ניחוח אדמיניסטרטיבי, והעסק שוב בשליטה.
מינהל התרבות במשרד המדע, התרבות והספורט, אם לצטט את לשון הביורוקרטים שם, הוא האחראי ”לדאוג לקיומם ולטיפוחם של נכסי התרבות ותשתיות התרבות בישראל.“ המשרד מחלק כ-410 מליון שקל לכ-850 גופים שונים. החלוקה מתבצעת לפי התאמה לעשרות פרוטוקולים מפורטים, עם דרישות מדוקדקות המשתרעות על עשרות עמודים עם סעיפים ארוכים מאוד, שאותם אפשר להבין כך ואפשר להבין אחרת, כך שההכרעה הסופית מסורה תמיד בידיו של הפקיד הממשלתי.
הגופים השונים מתחרים ביניהם על התקציבים הממשלתיים. מדובר במאבק הישרדות הובסיאני ממש — אדם לאדם תיאטרון מחול — מי למוות, ומי לאישור תמיכה לעמותה גם לשנת התקציב הבאה. שורדים רק המותאמים לחיי התרבות המודרנית: מוסדות עם הרבה דמיון יצירתי-ביורוקרטי, שיאפשר להם לגלות כל חריץ שדרכו ניתן להזרים לכיסי המוסד קצת כסף; קשרי רעות ואחווה עם חברים טובים בוועדות המאשרות הקצבה; ואם אפשר, גם מקום בוועדה המאשרת הקצבה לטובת המוסדות של אותם חברים טובים.
דוגמה טובה למוסד שורד יכול לשמש תיאטרון תמונע. המוסד הצולח נהנה מתמיכה של 900,000 שקל כמוסד תרבות, מידע ומחקר, 260,000 כלהקת מחול, 820,000 כקבוצת תיאטרון, 28,253 שקל לרגל תערוכות בתחום האמנות הפלסטית, ואפילו 65,000 שקל כמוסד בתחום הספרותי. סך הכל קצת יותר משני מיליון שקל. יבול לא רע למקום שהוא בעיקרו אולם מופעים, המארח אמני שוליים כמו מיכה שטרית, רמי פורטיס ועמיר לב.
בחינה של תקציבי התרבות של מינהל התרבות מעלה שהם מחולקים באופן שמרני למדי. כשליש מהתקציב מועבר למוסדות תיאטרון, 20 אחוז למוסדות בתחום המחול והמוזיקה הקלאסית, 15 אחוז לקולנוע, כחמישה אחוזים לאמנות פלסטית, והשאר לשורה ארוכה של גופים, ממוסדות חקר תורני ועד תרבות דרוזית ו“גנזך קידוש השם מכון לתיעוד, מחקר והנצחה“ (1.1 מליון שקל).
פסאג' הגלריה בתיאטרון תמונע, מתוך התערוכה "מעבורת" של גליה גור-זאב ומרב שין בן-אלון
יש כמה מניעים אפשריים לתמיכה זו בתרבות. המניע הראשון, הכמעט מובן מאליו, הוא שליטה. בעלי הכוח נהגו תמיד לקרב אליהם יוצרים כדי למנוע ביקורת לא נעימה (ולעתים מסוכנת) נגדם. מניע זה בטל בחשיבותו מפני אמצעים שלטוניים אחרים של סבסוד עקיף ורגולציה של כלי ביקורת חזקים באמת, אך הוא עדיין קיים.
מניע אחר הוא יהירות אנושית פשוטה. ג‘וליאנו דלה רוברה, הידוע גם כאפיפיור יוליוס השני, קירב אליו את רפאלו ומיכאלנג‘לו כדי להאדיר את שמו. ניתן לשער שפקידי ממשלה אינם סובלים בהכרח כאשר יוצרים ואמנים ידועים מתפתלים בעפר רגליהם ומלחכים את פנכתם בתקווה לתקציב.
מניע שלישי, אף הוא בעל חשיבות, הוא קבוצת ההתייחסות. פקידי התרבות, וסביבם קבוצה לא גדולה של יוצרים ומינהלני תרבות המכהנים ברוב הוועדות וגופי ההחלטה, נוטים לתמוך בתרבות שהם והאנשים הקרובים אליהם צורכים או מעוניינים להיראות כצורכים. ככזו, מערכת ההחלטות מכוונת בראש ובראשונה לשמר את תחומי הפעילות האמנותית שעליה גדלו ולה התחנכו: תיאטרון, מוזיקה קלאסית, מחול, מוזיאונים וספרים עבי כרס על מורשת ישראל.
כל אלו נימוקים שאינם מעוררים דאגה יתרה. אחרי הכל, מה זה כבר חצי מיליארד שקל? קטן עלינו. האם בגלל הקפיטליזם הדורסני יש צורך לחרב את הפרנסה לכמה אלפי שחקנים, רקדנים ונגנים הלוחכים בצניעות את מנת הבונזו הממשלתית שלהם? חלילה.
אלא שלפעילות של מינהל התרבות וגופים דומים לו יש גם השפעה נוספת, הרסנית הרבה יותר. גוף ממשלתי זה, המחלק כספים על בסיס קריטריונים ביורוקרטיים, מחריב את היצירה התרבותית, מסרס אמנים ויושרה אמנותית, משליט פקידים כמנהיגי תרבות, ומשתק או מעוות את ההתפתחות התרבותית הטבעית.
יוצר עצמאי, כזה שאינו נתמך על?ידי גף, אגף או תקציב ממשלתי, ניצב מול יוצרים אחרים, המציעים את מרכולתם במחיר מסובסד עד העצם. לא קשה לנחש מי מן היוצרים ייצא וידו על העליונה ומי יתכבד ויפשוט את רגלו או יוציא כרטיס חכם למערכת מרכב“ה ויגיש בקשת תמיכה. כך נעלם התיאטרון הפרטי בישראל. אף גיורא גודיק אינו מסוגל להתחרות בהבימה כאשר זו מפיקה מופע גודיקי טיפוסי בסבסוד ממשלתי של עשרות מיליוני שקלים. כך הפכה האמנות הפלסטית לשוק שבו קבוצה של כמה עשרות אוצרים, אמנים ומינהלנים מנהלת את הבסטה.
אלה הדברים שאנחנו יכולים לראות, אך יש עולם שלם שאינו נראה ואולי גם לא ייראה לעולם. סבסוד האמנות נדרש להבטחת קיומם של סוגי יצירה ויוצרים שהקהל אינו מעוניין לראותם, ולכל הפחות אינו מעוניין לראותם בתבנית הקיימת. אותו סבסוד המבטיח את קיומם משתק את היצירה וההתפתחות האמנותית, ומונע מיוצרים חדשים, מסוגי יצירה חדשים ומכוחות רעננים לעלות ולהשפיע. היוצרים בתוך מערכת הסבסוד מוכוונים להאזין ולרצות לא את קהלם, אלא את קבוצת הפקידים המחלקת להם את פנכתם. רובם מפתחים מנגנוני הגנה מופלגים לסינון המציאות הזו.
בקשת הנדבות מפקידי הממשלה מוגדרת ”עמידה על זכויות“; יצירת אמנות שאיש אינו מעוניין לראות מוגדרת ”נסיוניות“ ו“יושר אמנותי“; התייחסות לקהל הצופים מוגדרת ”המוניות“ או ”מסחור". הם צריכים לישון בלילה, ואם השקרים האלו עוזרים להם, מי אנו שנפריע את שנתם. אבל אנחנו לא חייבים לאמץ אותם. צריך רק להציץ הצדה, למשל לתחום הספרות, כדי לדעת שיצירה אמנותית וחידושים אמנותיים אינם חייבים להיסמך על עטיני הממשלה, ושאפשר לשמר יושרה אמנותית גם בלי להפוך לזונה ממשלתית.
