חשיפה והסתרה, שקיפות ואטימות, אדם וטבע, סטטיות ובעירה
מעלה (לחץ/י לצפייה)
"שדות" היא התערוכה הראשונה שמציגה מיכל רובנר בישראל מאז חורף 1991.
חלקה הראשון של התערוכה מפרק את החלוקה הבינארית המטרידה טבע/תרבות, ועימה נמוג גם הריחוק הטכנולוגי שנפער בין האדם לטבע. התערוכה נפתחת בבאר עתיקה ("באר", 2004) המוצבת בחלל הכניסה של המוזיאון. הבאר, שהובאה על-ידי רובנר מצרפת, מתויגת בתרבות המערבית כמקור של מים – מקור של חיים. אלא שהבאר של רובנר הופכת לחרך הצצה המלמד על מערכת היחסים המורכבת שבין האדם לטבע, יחסים שעליהם תעמוד רובנר גם בעבודה שהוקדשה לבארות הנפט בקזחסטן, המוצגת בהמשך התערוכה.
בקרקעית הבאר הציבה רובנר יצורים אנושיים זעירים, ללמדנו כי האדם חודר את הטבע, מכניע אותו וחב לו את קיומו. התערוכה ממשיכה עם לוחות אבן כבדים שעליהם מוקרנים אנשים זערוריים בטורים אופקיים ובתפזורת. האנשים המוקרנים על האבן מייצרים בגופם (תרתי משמע) כתב יתדות דינמי. הכתב, בדומה לשפה הדבו?רה, מסרב להתקבע בתבנית לשונית אחידה. הכתב המואנש נע על לוחות האבן הנו?קשים בתזזיתיות מסחררת, עד שהוא נפרד מצורתו המקובלת ומן המבע המילולי השגור. לרגע אף נדמה כי הכתב והאבן, ה"חי" וה"דומם", מקיימים מעין אחווה של קיום משותף. ואולם, רובנר עצמה פורעת את הטריטוריה המשותפת שהאנושי נמזג בה בטבעי: היא חונטת את לוחות האבן מאחורי ויטרינות כבדות. בית-הכלא שמייצרים ארונות התצוגה (הכלואים גם הם בין קירות המוזיאון) הופך את היחד הבלתי אמצעי למושא של ייצוג מוזיאלי.
חשוב להתבונן בהקשר זה על המעמד שצברה הארכיאולוגיה בהקשר המקומי. מוזיאונים לארכיאולוגיה הפכו במדינת ישראל למערכת סמלית מבוססת וממוסדת. התרבות הלאומית ביססה את הזיכרון הקולקטיבי גם על הממצאים הארכיאולוגיים הרבים שנשלו מבטן האדמה, מעמקים שאליהם שבה רובנר בחלק שנועל את התערוכה.
רובנר מכפיפה את האובייקט המואנש לסמכותו המקצועית של "המוזיאון" שיצרה. תנאי הנראות שמספק "המוזיאון" המפוברק מקיימים זיקה הדוקה עם כללי הייצוג המקובלים ועם השיח הפרשני הפורמלי. כך הופכים האדם והטבע מדבר הקיים כשלעצמו להיגד שעבר עיבוד תרבותי, ל"משהו" שמצביע על "משהו".
לאחר שבייתה את האדם והטבע בחלל התצוגה והציגה אותם כאובייקט, פונה רובנר אל מושג האלוהות, הקודקוד השלישי הנוסף לצמד טבע/תרבות. הציווי האלוהי נבחן דרך ייצוגו החומרי האולטימטיבי: לוחות הברית. רובנר משקיעה את הלוחות הקמאיים ("לוחות", 2004) במצע דק של חול. החול שנתלש מסביבתו הטבעית מייצר מראית עין של נוף קדומים מקראי. התפאורה המלאכותית במתכוון מקבעת את הסגידה לנשגב בתבניות ייצוג קלישאיות, מעשה ידי אדם, ללמדנו כי גם האלוהות רתו?מה אל הדמיון האנושי.
ההשגחה העליונה ש?בה ומופיעה גם בעבודה "שארית הזמן", שהוצגה ב-2003 בביאנלה בוונציה: מצעד רפטטיבי של בני-אדם זעירים החגים סביב עצמם בחושך במסע אינסופי. רובנר תיעדה את הדמויות הצועדות ברוסיה וברומניה, אך התוצר הסופי מפשיט את המצולמים מכל הקשר קונקרטי. הדמויות האנונימיות מייצרות גודש אנושי אוניברסלי, המתגבר לכאורה על החוויה הפנומנולוגית של היחיד. הקוסמוס של רובנר לכוד בחוקיות האלוהית, העל-זמנית. צלוחיות התרבית הקטנות שהוצבו מחוץ לחדר בעבודה "אזור נתונים" (2003) מגלות פן אחר של סוד הקיום האנושי. בכל אחת מהצלוחיות מסתחררות דמויות זעירות, המדמות את המראה הנגלה מבעד לעדשת המיקרוסקופ. רובנר נוברת באמצעותן במבוי הסתום שאליו נקלע המדע, ואולי אף לועגת לו, שכן צלחות הפטרי מגלות כי בקצהו של המושג "אדם" מצוי רק אדם. ז'ק בודריאר, שביקר בביתן הישראלי בוונציה, כינה את יצורי האדם הקטנים "צורות שנראות כתאי זרע, מעין ביולוגיה מפלצתית... תיאטרון אכזריות ביולוגי".
במבט ראשון נראה כי הרציונליות ההיגיינית הנושבת מצלחות הפטרי של המעבדה עומדת בהנגדה לכריזמה הרליגיוזית שצברו "לוחות הברית". אך שתי התופעות – הפחתת הקיום האנושי לרמת הג?ן הבודד (ר' פרויקט מיפוי הגנום), והניסיון לארגן את החוויה האנושית ברשת אוניברסלית של חוקים –מחפשות אחרי הנשגב ואף חבות לו את קיומן.
שדות של אש, 2005
ב"שדות של אש" (2005) נסוגה רובנר שוב אל ההיבריס האנושי הקר. רובנר צילמה אתרים לקידוח נפט בערבות השטוחות של קזחסטן. את התמונות מיקמה על מסכי LCD קטנים שנראים כמו גלויות של נוף. אלא שהגלויות של רובנר חסרות את המראה הסכריני הקיטשי, המזגג את תמונת הנוף התיירית. ה"גלויות" שנוצרו בקזחסטן מתעכבות על הז?ק?פות הפאליות של מגדלי הקידוח העצומים. פעולת הקידוח מוצגת כאקט ברוטלי של בזיזה אנכית, המנפצת את בטן האדמה מבפנים. אם בתחילת התערוכה נשלו מבטן האדמה חומרים של זיכרון, הרי שכעת משמש הטבע את הרובד החומרי-כלכלי. האדמה הנבזזת, שאינה במקרה טריטוריה של עולם שלישי, יורקת מתוכה את הזהב השחור עם להבות שחורות של אש. משו?אות העשן והאש מייצרות חוויה מאגית. החומר התת-קרקעי מציף דימויים מן הלא מודע, המתגברים בעבודת הווידיאו שאחת הלהבות נראית בה כשהיא פרושה לרוחב המסך. את הדימוי מלווה פסקול טורדני שחיבר היינר גבלס. הדימוי והסאונד הופכים את אקט הבזיזה הקונקרטי לאירוע מופשט. האש המשתלחת נדמית כהתנגשות רבת עוצמה בין מצבי צבירה מנוגדים: חומר וכליה, שקיפות ואטימות, סטטיות ובעירה.
הדימוי האניגמטי של האש משרשר אחורה, לחידות קיומיות אחרות שרובנר נגעה בהן בתערוכה. אלא שהאש, כמו תרביות המעבדה, הלוחות והבאר, מואנשים על-ידי רובנר באמצעות "טורים אנושיים". בני-האדם של רובנר לעולם אינם מתעייפים. הם מפרקים, בונים ושואלים שאלות; הם זעירים ויהירים, יחידים ורבים, מתכלים ונצחיים, ומעל לכל, הם מצויים בדיאלוג מתמיד עם הטבעי, עם האלוהי ועם סוד קיומם.
