שיחה עם יצחק לאור על ציונות, שירה, אבהות ומוות
"את הפילקו הישן, השחור, הקטן", מספר יצחק לאור (הוא חושב רגע ואז מוסיף, "אני עוד זוכר את עצמי חושב שיש איש בפנים, זה הזיכרון הכי מוקדם שלי"), "החלפנו ברדיו אמקו גדול, יפה, סימטרי. ואני זוכר את אמא שלי מעבירה תחנות ואומרת, 'כמה ערבים סביבנו'.
"לתוך זה אתה נולד", אומר לאור ומצביע על הרדיו הדמיוני שעומד לכאורה על השולחן שכבר אינו עומד בבית שגם הוא כבר אינו. "זה המובן-אליו שהוקם בשבילך. זה מה שאתה, כישראלי, צריך להתמודד איתו כשאתה בא להתמודד עם השאלה של פלסטין: 'מה אם אבא שלי לא היה עולה לארץ, ולא היה פוגש את אמא שלי? מה הייתי?'. כאן הכל מתפרק, ואנחנו מגיעים לטרגדיה של קיומנו: חוסר היכולת להשלים עם העבר הציוני, להתנתק מהשרשרת הציונית, להפנות עורף למעשי אבותינו. אנחנו הרי חיים בחברה של בנים. חברה שלא הצליחה להצמיח אבות מחדש. זו חברה של ילדים, ולכן הטון השולט בפרוזה העברית זה טון אדולוסנטי. טון של מתבגרים, של תיכוניסטים, ודויד גרוסמן הוא דוגמה מצוינת לזה. לא זו בלבד שהטון הזה אינו חתרני, אלא שהוא מקבל כל הזמן את האבו?ת של האבות. את הערכים שלהם. להפנות עורף לא אומר לדרוך ברגל גסה, ולא אומר לירוק, ולא אומר אפילו לא לשיר את 'אל נא תעקור נטוע', או השד יודע מה – אבל המפעל הציוני הוא מפעל שאם אתה תאב חיים, אתה חייב לשים עליו קו מסיים".
ובסוף אחד השירים ב"עיר הלווייתן", הספר החדש שלך, אתה מאחל לבנך שיזכה לשכוח את השפה שבה כתב אביו, אתה, את ספריו.
זה שיר מר מאוד. אני חושב שהלית ישורון לא הדפיסה אותו ב"חדרים" כי היא היתה מזועזעת מהשורות האלה, מהאיחול הזה לילד שלי. השיר נכתב ביום ההולדת שלי, וכולל את כל הכאב שלי על זה שזה לא מקום שהייתי רוצה שהילד שלי יגדל בו. אבל בסופו של דבר הרי כתבתי את הספר בעברית והקדשתי לו אותו, וגם הוספתי אותו למה שנקרא אצלנו בבית "הזולה"; יש לי אשה שהז'רגון שלה הוא ז'רגון קרימינלי, ו"זולה", בשפת העולם התחתון, היא המחבוא של הכסף. הבוחטה ששמים בצד. תמיד, מרוב שנתת ולא הצלחת לשנורר עוד עותק מההוצאה, אתה מגיע למצב שאין לך עותקים של הספרים שלך – אז יש זולה לילד, והוא יודע ששם נמצאים הספרים ששומרים בשבילו. שיום אחד יהיו לו.
***
עם היותו משורר, סופר ומסאי, לאור הוא גם איש פוליטי מאוד; מראשוני הסרבנים בישראל, ששיריו התנוססו על כרזות של יש-גבול ומחזהו "אפרים חוזר לצבא" "צרב וצבט" בשנות השמונים את לבו של השופט אהרן ברק כשהשווה בין מעשי החיילים בגרמניה הנאצית לאלו של החיילים הישראלים. "עיר הלווייתן", ספר השירים החדש שלו, פוליטי בהתאם; רווי קברים ופליטים, קלגסים, סנטוריונים ומתים, דם שפוך וכפרים הרוסים, אירוניה צורבת, כעס בוער ויגון מר.
"אני מבקש ממך להסתכל למקום שאני מסתכל. למקום שבו תעודות זיהוי לא מעניינות אותי, ומה שיש זה גוף. והחיים הישראליים, הם חיים שבהם על הגוף מכסה תעודת זהות שאומרת הכל: מה זה רצח ומה זה מוות, למי יש זכות להיוולד ולזכות באינקובטור, זכות ללדת בבית-יולדות ולא להמית את התינוק במחסום"
לאור וחברים
אנחנו נפגשים בביתו שבהדר-יוסף, אחד משכונותיה הצפוניות של תל-אביב. ברחוב ספסל וערוגות מטופחות, ומתחת לאבני המדרכה (התל-אביבים כבר אינם מבחינים בכך) מורגש היטב החול שעליו נבנתה העיר הזמנית הזאת. "אני זוכר שעשר דקות מפה יש גיהנום", לאור אומר, ומחווה אל עבר החלון, בכיוונה של הגדה המערבית, "ובארבע השנים האחרונות היתה בי בושה עמוקה לכתוב משהו לבד משירים פוליטיים. היתה לי הרגשה ששום דבר אחר לא יכול להיכתב. סוג של תבוסה, אם אתה רוצה: כיוון שאני לא מסוגל לכתוב שום דבר פוליטי אחר, לא מסוגל לשכנע את החייל ברחוב שלא ילך, אני כותב שיר".
כבר ארבע שנים, מאז תחילת האינתיפאדה, לאור לא קורא עיתונים. הוא מסתפק במוסף הספורט; היתר פשוט מרגיז אותו מדי. "משהו קרה פה, ואם אנשים אומרים לא היה כלום, סימן שהם היו מאושפזים במחלקה סגורה. מוזיקה, סמים או עיתונים ישראליים עזרו להם להישאר מאושפזים שם. פסיכוטים הרי נסמכים על כל הדברים האלה שמבטיחים להם שהכל יהיה אותו דבר, ששום דבר לא יזדעזע לרגע, כי אם משהו יזדעזע, הכל יתפורר. אני לא יכול לתאר לעצמי שהייתי עובר את הארבע שנים האלה וכותב כמו קודם.
"הקומנדו התאמן שנים בשביל לכבוש כל מיני בסיסי טילים בעיראק – ושולחים אותו להפשיט אנשים בלילה ליד הבתים שלהם. פלא שצומחת סרבנות אצל האנשים האלה? הם הרי חשבו, 'אני אהיה לוחם, אני אפרוץ מצור', ומה הם עושים? מטילים מצור, מרעיבים, מתעללים"
"בחודשים הראשונים של האינתיפאדה ראיתי שוב שברגע שהתותחים יורים, מיטב בחורינו עומדים דום ומצדיעים. מיטב כותבי הפרוזה שלנו הופכים להיות שופרי תעמולה. בתחילת האינתיפאדה, כמו בתחילת מלחמת לבנון, הם כולם נבוכים, והמבוכה היא אותה מבוכה: 'מה אני עושה כשצה"ל רץ? הרי אני צה"ל, וצה"ל זה אני'. לא משנה אם אתה רוכל או פרופסור, הקיטש הזה הוא אותו קיטש. חוסר היכולת לומר, 'הצבא זה הם'.
"זה לא סתם שבית-המשפט העליון הפך יותר ויותר למצדיק השיטתי של מה שצה"ל עושה. זה לא התרחש בוואקום. תראה, בזמנו, את מרוצת הפרופסורים העלובים מהאוניברסיטה העברית. תראה את ראיון התמיכה בברק של אבישי מרגלית ומנחם ברינקר. תראה את ברינקר מול שרון בקבלת פרס ישראל. המורה שלי מהאוניברסיטה – האיש שלימד אותי סארטר וראה בסארטר, שוויתר על פרס נובל, את הדמות הגדולה ביותר במאה העשרים – האיש הזה הלך לקחת פרס ישראל מלימור לבנת ואריאל שרון, שני הליצנים של ההיסטוריה היהודית. אבל אין לי כעס על ברינקר".
לא?
לא. בערב של פרס ישראל גמרתי את הכעס על האוניברסיטה. הסתכלתי עליו, והבנתי כמה קטן כל העסק הזה. הבנתי שבתור תלמיד באוניברסיטה הסתכלתי עליהם מלמטה. הייתי הפרובינציאל שנתן להם קרדיט גדול מדי על היכולת שלהם להגיד 'לא'. אין להם יכולת כזאת. אין להם יכולת להפנות עורף לפריץ. אבל זו לא דיקטטורה, אלא מדינה דמוקרטית, ואפשר לכתוב, ולכן אף אחד לא משוחרר מאחריות לזה שהוא לא עשה שום דבר. אם האבא היה צריך לומר לבן, "שלום, אני לא יודע מתי אחזור", הייתי מבין, אבל לא זה המצב; הרי אנחנו לא חיים בדיקטטורה, וליהודים יש חופש דיבור. אנשים יכולים לפרסם מה שהם רוצים. אחר-כך הם צריכים לבחור אם לנסוע בחופשה האקדמית שלהם לאוקספורד או לקיימברידג'. משהו כנראה קורה לאנשים במוסד האקדמי. בכניסה, כמו שמפקידים בגדים, הם מפקידים את הליבידו. אתה נכנס: "יש לך נשק עליך? יש לך ליבידו? תפקיד אותו בבקשה".
"אני חושב שמה שמבדיל אותי בתוך השירה", אומר לאור, "מה שבזכותו הרווחתי ביושר את הסלידה של כמה מהמבקרים, הוא הקלוז-אפ. השיר תובע אינטימיות, ואנשים נבדלים זה מזה ביכולת שלהם לאינטימיות. אני זוכר מבקר ספרות שלא אגיד את שמו, הוא כבר מבוגר, איך אשתו סיפרה למישהו שסיפרה למישהי שסיפרה לי איך הוא לא הסכים שהיא תתפשט במיטה. הוא הכריח אותה להתפשט באמבטיה ולהגיע למיטה לבושה. איך אתה רוצה ממבקר ספרות כזה לקרוא שיר אינטימי? תאר לך מבקר שאומר, 'אני בענייני מין לא מבין שום דבר. אני חלש מאוד בענייני מין, ואשתי עזבה אותי אפילו כי בענייני מין אני לא מספק אותה'. אתה יכול לחשוב על מבקר שיאמר דבר כזה? יש משוררים שאתה יודע מהסיפורים בעיר שסקס זה לא השטח שלהם, אבל כשהם כותבים על שירה אירוטית או תוקפים אותה, קוראים לזה 'וולגרי' וקוראים לזה 'גס', זה חוסר היכולת שלהם לצאת מהאדולוסנטיות ששולטת כאן.
"אני חי איזה שניים או שלושה חיים בחיים הפרטיים שלי. ישן מעט מאוד, לא הולך כמעט לשום מקום... אני לא חי חיים נכונים. צימצמתי לחלוטין את המגע שלי עם העולם, וכל זה עדיין פחות ממה שהייתי רוצה לעשות, כי אסור לי להפסיק. כי החיים לא רצופים"
"על כל פנים, בניגוד לרוב המשוררים סביבי, עיניין אותי פחות הריחוק הלירי ויותר הקרבה הגדולה. אני תובע מהקורא אינטימיות, וככל שלמדת להיות אינטימי יותר, אתה לא יכול שלא לעסוק בזוועה. אם עבדת עם מישהו שהתפוצץ, שאי-אפשר לזהות אותו בלילה... וזה סוג של הסכם ביני ובין הקורא: אתה לא אוהב אינטימיות? אל תקרא. לא אוהב אינטימיות במובן הפוליטי? אל תקרא".
מה זאת אומרת, אינטימיות במובן הפוליטי?
זאת אומרת שאני מבקש ממך להסתכל עלי כמו על אינדקס. מבקש ממך להסתכל למקום שאני מסתכל. למקום שבו תעודות זיהוי לא מעניינות אותי, ומה שיש זה גוף. והחיים הישראליים, חרף כל האופנות של הלבוש וכל מדורי האופנה, הם חיים שבהם על הגוף מכסה תעודת זהות, ותעודת הזהות אומרת הכל. היא אומרת מה זה רצח ומה זה מוות, מה מותר ומה אסור, למי יש זכות לקבל טיפת-חלב, זכות להיוולד ולזכות באינקובטור, זכות ללדת בבית-יולדות ולא להמית את התינוק במחסום.
ואז אתה אומר, מה, השירה הזאת יכולה לשנות משהו? התשובה היא שדבר אחד השירה הזאת יכולה למנוע: שהספרות העברית והשירה העברית ירשו לעצמן להיות כאילו לא היה מה שהיה. יש איזו טענה שהכיבוש משחית את השפה, אבל הכיבוש לא משחית את השפה. הוא משחית את הנכבשים, ואז את הכובשים. השפה היא עצומה וגדולה. אל תדאג לשפה; זה כמו לדאוג לאוקיאנוס. הרי הלשון שלנו משתתפת באהבה גם עכשיו, משתתפת בחגיגות וב"כוכב נולד" גם עכשיו, והיא אף פעם לא עוצרת. היא מתפתחת תמיד, אפילו אם זה כולל את לשון המחסומים, אבל הנקודה היא שבבסיס השפה האנושית יש טוב ויש רע, ושני המושגים האלה היטשטשו לחלוטין בארבע השנים האחרונות. אז עכשיו הגענו לתפקיד של הספרות והשירה: מהו האקט הפוליטי החשוב ביותר? להחזיר את ההבחנות בין טוב ורע.
ושירי אהבה?
צריך הרבה צביעות כדי לומר "דווקא בימים האלה צריך לכתוב שיר אהבה". אין לי תלונות אם מישהו צריך לכתוב שיר אהבה בימים האלה, אבל הנפנוף נגד כתיבת שירה פוליטית נראה לי סוג של צביעות. יש אנשים שאומרים שצריך להתכונן ליום שאחרי האינתיפאדה, אבל לא יהיה היום שאחרי האינתיפאדה. היא תסתיים בשפיכות דמים איומה ונוראה עוד יותר של פלסטינים, אבל היא לא תיגמר באמת, כי הורינו בחרו לבוא לפה לקונפליקט בלתי נמנע. הם בחרו בשבילנו קונפליקט שלא נגמר. כשהסיטואציה שבה אנחנו רוב קולוניאלי בטריטוריה שבתוכה תחמנו את עצמנו תיגמר, כשהיא תשתנה לגמרי, בצורה הכי רדיקלית, שישימו את השירים שלי במוזיאון. הלוואי.
ובינתיים?
בינתיים יש תחושה שהכל מתפורר, בין היתר משום שהחומה של הלגיטימציה שהישראלים נתנו לעצמם נסדקה. אני מתכתב עם הסרבנים שיושבים עכשיו בכלא, וכתבתי להם שלדעתי, ההצלחה עיקרית של השיח על הסרבנות היא שבדעת הקהל יודעים שמדובר בפשעי מלחמה. רשמית אומרים, "למה הוא יגן עלינו ואתה לא?", אבל פנים אל פנים ההטחה היא "למה אנחנו נלך להיות פושעים ואתה תישאר בחוץ נקי?".
כמובן שבסופו של דבר הכי קל, מבחינה אתנית ופוליטית, להאשים את סמל בטיטו. אחד האסירים כתב לי מהכלא, ברגע של ייאוש, "אפילו זה שעכשיו עומד לדין במחסום על התעללות הוא אחי". צה"ל הוא הרי צבא ענק. אדיר. וכל השריון הענק הזה, שאמור היה לכבוש את סיני בסערה, יורה בבתים. הקומנדו התאמן שנים בשביל לכבוש כל מיני בסיסי טילים בעיראק – ושולחים אותו להפשיט אנשים בלילה ליד הבתים שלהם. פלא שצומחת סרבנות אצל האנשים האלה? הרי לא זה מה שהם גדלו לאורו. הם חשבו, "אני אהיה לוחם, אני אפרוץ מצור", ומה הם עושים? מטילים מצור, מרעיבים, מתעללים. לכן החיילים הכי יעילים שלנו עכשיו הם אלה שלא רצו יותר מזה שום דבר. מסתערבים שזה אתגרם הגדול: להרוג ילדים בגילם או צעירים מהם. והמסתערבים זה התיאור המובהק ביותר של חיינו הצבאיים הנמוכים. מין בלשים סמויים של מפלג הסמים, רק הורגים.
***
"אני עובד עכשיו על רומן שהולך לי לאט מאוד", אומר לאור. "עד שאתה נכנס לטראנס של עבודה, צריך לכתוב מאמר גדול לעיתון. מאמר מרושע פעם בחמישה חודשים, או מאמרי האהבה הגדולים, אבל תמיד עם הרבה רוחב של התמודדות והרבה התמודדות רגשית. אינטלקט זה רגש, ליבידו, וזה קשה מאוד: העוצמה הליבידינלית שלך, שמופנית כולה לדבר אחד, מופנית פתאום גם לדבר אחר. יש לי עוד רומן שאני כבר לא יודע אם אספיק או לא, ויש לי ילד שברומנים הקודמים היה מספיק קטן כדי שאוכל להגיד לו, 'שששש... אני עובד', והוא היה מסתפק באמא שלו. היום, כשאין לו אותי יומיים רצופים כי לא היה לי ראש ולא היה זמן, אני מרגיש את זה אצלו – ואני לא מסוגל לקחת על עצמי את ההינזרות הזאת מהבן שלי. אז אנחנו הולכים לים לפנות ערב, ובמשך היום אני מנסה לכתוב. בחופש הגדול הזה אני קם בסביבות שש כדי להספיק לכתוב שעה וחצי, עד שהוא יתעורר ב-07.30 ויעלה אלי. הרי אין לי לב להגיד לו, 'שלא תופיע לי בחדר'. כשהוא היה קטן זה היה אחרת, כי ילד קטן מסתפק גם באמא. גרנו בדירה אחרת, והוא היה חוזר מהגן, ואני שמעתי אותו אומר, 'איציק?!'".
אמרת לא מעט על אבות ועל הינתקות מהם, והבן שלך קורא לך איציק.
לא הצלחנו לשרש את זה. הסתבר לי מחברה פסיכולוגית שילדים עוברים שלב כזה, שהם קוראים להורים בשמות פרטיים, והוא, באופן עיקש מאוד... מצאתי וידיאו ישן שבו הוא קרא לי אבא. מאוד התרגשתי.
"בארבע השנים האחרונות היתה בי בושה עמוקה לכתוב משהו לבד משירים פוליטיים. היתה לי הרגשה ששום דבר אחר לא יכול להיכתב. סוג של תבוסה, אם אתה רוצה: כיוון שאני לא מסוגל לכתוב שום דבר פוליטי אחר, לא מסוגל לשכנע את החייל ברחוב שלא ילך, אני כותב שיר"
ב-11 השנים האחרונות פירסם לאור שלושה רומנים, שלושה ספרי שירה ושני ספרי מסות. מאז 1998 הוא כותב גם רשימה שבועית במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". "אני חי דאבל-טיים", הוא מסביר. "אני עובד על אנרגיות שמתישהו לא יהיו לי. אני חי איזה שניים או שלושה חיים בחיים הפרטיים שלי. ישן מעט מאוד, לא הולך כמעט לשום מקום... אני לא חי חיים נכונים, וכדי להרוויח את כל ההפסדים האחרים צימצמתי לחלוטין את המגע שלי עם העולם. לא בית-קולנוע, לא פאב. ולא בגלל כסף; בגלל זמן. אני קם כל בוקר בשש כדי לכתוב, הולך לישון מוקדם כדי לקום לכתוב בבוקר, וכשאני הולך לישון מאוחר, אני חושב על זה שלא אקום בבוקר. וכל זה עדיין פחות ממה שהייתי רוצה לעשות".
כי יש לך דברים דחופים להגיד?
לא. כי אסור לי להפסיק. כי החיים לא רצופים. אני משקיע את כל הזמן שלי בעבודה, ובעיקר חי בתחושת המצוקה הגדולה שאין לי פרנסה בטוחה. אני רוצה להספיק עוד משהו לפני שאני אתאבד בגלל חוסר יכולת להתפרנס בכבוד. הרי אין לי את הזמן שיש לרוב הסופרים במעמדי. יש סופרים שנעשו פרופסורים לכלום באוניברסיטאות; לי יש דוקטורט אמיתי, וחנוך לוין הציע שאני אשתמש בו כמשקולת לדלת, שלא תיטרק.
ואם אתה מנתק את עצמך מהעולם, מאיפה אתה כותב?
בזמן האחרון באמת הרגשתי שהבטריות שלי אולי עלולות להתרוקן. ברומן האחרון, "הנה אדם", עשיתי חשבון עם חיי הזיונים, אבל בזמן האחרון שמתי לב שאולי צריך קצת יותר לצאת החוצה. פעם אהבתי נורא לנסוע לחוץ-לארץ, והיום אני שונא לנסוע לחוץ-לארץ. ללכת מהבית ולא להיות עם הבן שלי לפני שהוא הולך לישון נראה לי פשוט אסון. הרי אדם לוקח את הבטריות מהמקום שהוא לוקח. יש לי משפחה, יש לי ילד שממלא לי בטריות.
אני מצפצף על הפרסים ומצפצף על הכיבודים, אבל לא על הזכות שלי להתפרנס בהתאם לכישורים שלי. זה קשה כי זה נתפס אצלי כהתנכלות לילד שלי. ואם אין ילד זה לא חוכמה, כי אפשר לחיות מהיום למחר. אתה יכול לחזור, לנסוע... אבל ילד זה עוגן
לאור פורש זרוע לאורך מסעד כורסת הטלוויזיה המהוהה שעליה הוא יושב, וצובט את עור האמה. "אני מסתכל על כל הדבר הזה שקורה לעור האנושי עם הגיל וההצטפדות, הציפורניים... הכל מצטפד. אבהות כזאת, בגיל שלי, זה לא הולך ברגל. זה מילוי בטריות יומיומי של רגשות. יש לי בן שאני לא יכול בלעדיו. אני לא יכול לתאר את החיים שלי בלעדיו.
"יש המון דברים שבטח כבר לא אספיק", הוא ממשיך לאחר רגע, "ואני מנסה להרוויח את הזמן שאין לי. מתישהו זה ייתן את אותותיו, בין אם בעייפות ובין אם, כמו שאמרתי, אני אמות. אני אמות בגיל צעיר יחסית".
למה?
אמא שלי מתה בגיל 58, ואני מתקרב לגיל שלה. היא מתה פתאום, ולפעמים נדמה לי שאם יצליחו להציק לי בעניין ההתפרנסות, לא יהיה לי כוח נפשי לקחת את זה יותר. כל הרשעות הזאת של המוסד שנקרא ספרות עברית... הרי לא אכפת לי, הפרסים. אני מצפצף עליהם. לא הייתי עומד על במה ולוחץ לשרון את היד. זו בושה וחרפה בעיני. אבל אל תבין אותי לא נכון: אני מצפצף על הפרסים ומצפצף על הכיבודים, אבל לא על הזכות שלי להתפרנס בהתאם לכישורים שלי. זה קשה כי זה נתפס אצלי כהתנכלות לילד שלי. ואם אין ילד זה לא חוכמה, כי אפשר לחיות מהיום למחר. אתה יכול לחזור, לנסוע... אבל ילד זה עוגן. אתה פה, והוא סיבת החיים, וסיבת המוות. אבל אני לא מתלונן, כי אני זוכר שעשר דקות מפה יש גיהנום. הרי אלה שמציקים לי נותנים יד לדברים הרבה יותר גרועים. אני חי פה, רוח מהים באה, עוד מעט נאכל, נפתח בקבוק יין לא יקר, נגמור חצי בקבוק ונלך לישון, נקום בערב ונלך לים.
"בחודשים הראשונים של האינתיפאדה ראיתי שוב שברגע שהתותחים יורים, מיטב בחורינו עומדים דום ומצדיעים. מיטב כותבי הפרוזה שלנו הופכים להיות שופרי תעמולה. בתחילת האינתיפאדה, כמו בתחילת מלחמת לבנון, הם כולם נבוכים, והמבוכה היא אותה מבוכה: 'מה אני עושה כשצה"ל רץ? הרי אני צה"ל, וצה"ל זה אני'. לא משנה אם אתה רוכל או פרופסור, הקיטש הזה הוא אותו קיטש
דיברת על המוות של אמך ועל מותך שלך. הכתיבה קשורה לזה? לרצון להיזכר לאחר המוות?
אילו הייתי משוכנע שאני אזכר, לא הייתי שומר לבן שלי את הספרים. אולי מעשי לא שווים כלום? אולי הם לא יישוו כלום? מצד שני, שאלת קודם למה אני אומר לו שישכח את השפה הזאת... אני מאמין גדול בכך שספרות לא יכולה להיוולד אם אין לך נכונות לשאול את עצמך את השאלות הכי מבטלות שיש לגבי ההוויה שלך. "כאין", למשל, היה ספר שירה כמעט רליגיוזי, שנגע בשאלות פילוסופיות. הוא נגמר בשורה "צריך הייתי לכתוב שירה אחרת". הייתי משוכנע שאני לא אגע בשירה יותר, ואמרתי את זה לאשה שלי. היא צילמה שלט גדול, "השירה מתה", ושמה לי את זה על המחשב. אם היית אומר לי לפני ארבע שנים שאני אכתוב ספר שירה שכולו פוליטי...
העניין הוא שאני מוכן להעמיד את עצמי במבחן טוטלי כל פעם. לא אכפת לי שמישהו יגיד "זה כתוב טוב", "לא טוב", "בינוני", "ירוד". אם תתגבר על הרומן שלי "ועם רוחי גווייתי", תבין על מה אני מדבר כשאני אומר "להעמיד במבחן". זה הספר הכי טוב שכתבתי, ואם הייתי רוצה שיזכרו אותי בגלל משהו, אז זה קודם כל בגללו. וכל מה שהיה לי לומר בכתיבה ובלשון ובשירה ובטווח הלשון נמצא שם. קל לבוא ולהגיד, "אני קורא את השירה שלו, אבל את הרומנים אני לא מכיר, לא מסתדר, לא מבין". פעם, כשמישהו היה אומר "קראתי ספר שירים שלך", הייתי אומר "ומה עם הרומנים?". וכתיבה של רומן היא נסיעה פרועה מאוד. נסיעה באופנוע. בסוף רומן אני צריך להחליף מקלדת. את "עם, מאכל מלכים", למשל, כתבתי בפסקאות יותר ויותר ארוכות, כי תפסתי יותר ויותר אומץ. כתבתי על מעבד תמלילים איינשטיין, וכל הזמן חששתי שהוא יקרוס; בהתחלה לא העזתי יותר מ-11 עמודים, ואז ראיתי שהאיינשטיין מחזיק מעמד, ואלינה, אשתי, היתה אומרת לי, "תשמור, תשמור, תחבר אחר-כך". הגעתי עד 18 עמודים. זה תמיד היה בנוי על היכולת להרחיב משפט. להרחיב ולהרחיב אותו. מישהו פעם בא ואמר לי, "אתה יודע שאני, אחרי יום עבודה, הייתי צריך לקרוא את 'עם, מאכל מלכים'?". אמרתי לו, "אתה יודע שאני אחרי יום עבודה הייתי צריך לכתוב אותו?!".
כשעבדתי עליו ועל "ועם רוחי גווייתי", לא תיעדתי את העבודה. עכשיו, עם התרגום שלו לגרמנית, חזרתי לקרוא אותו וגיליתי שיש לי חור שחור ענק; אני פוגש קטע, ואין לי מושג מה ההקשר שבתוכו כתבתי את זה. דיברתי עם חברתי הטובה ביותר, ושאלתי אותה אם היא זוכרת משהו. אם היא זוכרת משהו שאמרתי לה, אם היא זוכרת מה היה אז, כשכתבתי את זה. והיא אמרה לי, "אמרת לי שאתה לא תזכור כלום, ושאזכיר לך שהיית מאושר מאוד".
הראיון פורסם במקור ב"כל העיר"
